החשיבה האוטומטית שלנו כשנפטר אדם בעל השפעה כל כך גדולה, היא להבין מה היה השיוך הפוליטי שלו כדי לזהות במי מדובר. נתקלתי בזה המון בשבוע האחרון בניסיון התקשורת הכללית לסקר ולהבין את גדולתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל.
השאלה הראשונה שנראית משום מה הכי מאפיינת, היא: מי הם חברי הכנסת שעלו להתייעץ עימו? כמובן, בסיפור חייו ובכל הנוגע לגדלותו בתורה, זאת שאלה שולית. ברור מעל לכל ספק שמרן זצ"ל נשא על שכמו את כאב הכלל ישראל כולו. הצטער בצערם ושמח בשמחתם. לכן הוא גם התמסר לנושאים שאצלנו מכונים "פוליטיקה". ההסתכלות תמיד הייתה דאגה לכלל ישראל.
שני זכרונות שצפו אצלי השבוע כשהגיעה הבשורה הקשה: הראשון, כחלק מהכלל ישראל. השני, כנבחר ציבור. כחלק מהכלל ישראל, הקפדתי בעשור האחרון להתפלל תפילה אחת בימי חול המועד במחיצתו, כדי לקיים את "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". המונים צבאו על ביתו הצנוע ברחוב ראב"ד בבני ברק. לא היה זמן לשיחה או לעצה בימי המועד. ועדיין, המבט הזה לשניות ספורות, העניק לי הסתכלות על המצווה בה אני עוסק. ובכלל, הסתכלות על המועד כולו בו אנחנו נמצאים. "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה'". אני זוכה לגעת בזה.
זיכרון שני וטרי הרבה יותר, הוא מהיום הראשון שלי בכנסת בקדנציה הנוכחית. התפללתי שחרית במניין בביתו, ולאחר שבירכני, ביקשתי עצה טובה שתלווה אותי. מרן זצ"ל ביקש ממני להקפיד על ההלכה של שניים מקרא ואחד תרגום.
זו כבר הצצה לחשיבה והדאגה שלו. אתה הולך לכנסת, סדר היום אליו היית רגיל לא הולך להישמר כמו שהיה עד כה, אז קח דבר אחד של קביעות בתורה ותחליט שאתה מקפיד עליו. לשמחתי, אני משמש כבעל קורא בשבתות, ודווקא ההלכה של שניים מקרא לא בהכרח צריכה חיזוק אצלי. אמרתי לו את זה. הוא חשב שוב וביקש ממני ללמוד מוסר. זאת הייתה ההסתכלות שלו.
כל אדם, בכל תפקיד, צריך שיהיה לו קביעות במוסר. פרט מעניין מאותה שיחה – ואני חושב שיש לי גם הסבר לו: שאלתי אותו האם לימוד בספר 'חפץ חיים' נחשב ללימוד מוסר. הוא לא הנה נלהב מכך והשיב: "אמונה, אמונה, אמונה". ההסבר שלי לזה, הוא שמרן זצ"ל ראה בלימוד בחפץ חיים כלימוד הלכה. שמירת הלשון זה לא במעטפת של מוסר. זה חיוב הלכתי כמו הלכות שבת.
איבדנו את זה. איבדנו אדם שהשהות במחיצתו הזכירה את מצוות ראיית פני השם אלוקינו.
