זה לא הזמן לדבר כשבסך הכל הזמן בקושי חלף מאז שגילינו שהכדור של העולם פשוט הפסיק להסתובב, ומי שזכיתי לחיות סמוך אליו במשך יותר מעשרים וחמש שנה, השאיר אותי לבד, כאן בעולם הזה ללא הדמות הגדולה הזו שליוותה אותי בכל שלב מחיי, ברגעים הכי שמחים וברגעים הכי עצובים. תמיד הוא היה לצידי כדמות אבהית, תומכת ומלווה, מתעלם ממה שעובר עליו באותו הזמן, ומרגיע כשעצוב, שמח כשאתה שמח ומדריך בכל פרט מהחיים.
כשהדם רותח קשה להיזכר בסיפורים, אבל כמה נקודות שעולים בראשי כעת אני אספר. כשישבתי בשיעור ב' בשיעורים של רבי גרשון, היה זה בשנת תשנ"ו, השנה השנייה שלי בישיבה. אמנם זכינו כבר לראות את רבי גרשון בישיבה, בתפילות, ב-"גוט שאבס" בלילות ובימי שבת, אבל חכינו לרגע הזה לשמוע ממנו את השיעור.
רבי גרשון נכנס לשיעור ואז גיליתי שחלק מהשיעור היה פשוט לדעת איך למסור שיעור. הכל היה כתוב לו על הדף, וכל יום כתב מחדש למרות שמסר את השיעור הזה כבר לפחות 10 מחזורים של לימוד. ואגב, לרבי גרשון לא היו משקפיים בכלל, כששאלתי, אמרו לי שהוא פשוט לא רוצה לראות למרחק ולכן לא לובש. לימים גיליתי שהוא יודע בדיוק מי היה בשיעור ומי לא היה, מי כתב את השיעור ומי לא, היה זה לפני מס' חודשים כשבקש מהרב אשר שציגל לבדוק על בחור מסוים מתוך מאות(!) הבחורים בשיעור א' שהפסיק לכתוב בשיעור, וביקש שיבדוק מה קורה איתו.
את השם של הבחור, רבי גרשון לא ידע, כי השנה היו בשיעור א' מעל שלוש מאות בחורים, ועדיין הוא לא הספיק לערוך מפגש היכרות עם כל הבחורים כפי שנהג לעשות מידי שנה בתחילת השנה כשקרא כל ערב לקבוצה של 10 בחורים ושאל כל אחד לשמו ואת החברותות שלו. ולכן תיאר איפה בערך הבחור יושב וכך הצליח הרב שציגל למצוא את הבחור ולברר. או אז התברר לי שהוא יודע בדיוק מי נמצא בשיעור מידי יום, מי כותב בשיעור ומי לא.
בצעירותי ביקשתי להתקרב ורבי גרשון נתן לי עד גבול מסויים, אבל תנאי אחד היה לו "בלי פרסום", אל תפרסם אותי, הפרסום מזיק. הוא חזר לי על זה עשרות פעמים והשתדלתי לשמוע למה שאמר כמה שיכולתי. הוא ביקש שאני אפנה לעיתונים או מקומות ששמעתי שהולכים לכתוב עליו, ואבקש בשמו שלא יפרסמו. "אל תדאג לכבוד שלי" אמר כשניסיתי כצורב צעיר לדאוג קצת במושגים שלי לכבודו של רבי גרשון. אגב, את ההדרכה הזו של בלי פרסום, הוא נתן גם לחברי כנסת או כאלה שנכנסו לתפקידים חשובים אחרים: "תשתדלו לעשות דברים בלי פרסום, כי כך תצליחו יותר" אמר להם וזו גם הוראה שנתן פעמים רבות בהתייעצות על חוקים ומו"מ. לא לפרסם את ההצלחות.
זכיתי לקחת את מרן רבי גרשון ברכב כמה וכמה פעמים, אם זה לשיעור בישיבה או לשמחות. במהלך הנסיעה תמיד התעניין מה קורה איתי, כמה זמן אני קובע ללמוד כל יום, וביקש תמיד לשמור על קביעות בלימוד. לא אשכח כמה שמח כשסיפרתי לו שאני בכולל ולא צריך לקבוע עיתים לתורה כי אני משתדל לשמור את עיתותיי ללימוד. "הרי תורה זה הדבר הכי מתוק בחיים, רק צריך לדעת איך ללמוד כראוי, ופשוט ללמוד לפי טבעו, ובכך מקבלים מתיקות בתורה" אמר לי אז. מדהים היה לראות כיצד בכל נסיעה, אפילו מהבית עד לישיבה, מרחק של דקת נסיעה, היה מוציא את משניות הכיס, או הגמרא הקטנה ולומד עד שהגענו למקום. דבר אחד נוסף לא אשכח: בסוף הנסיעה, ולא משנה מי חיכה לו, תמיד היה אומר תודה רבה.
זכיתי להיות שליחו של מרן רבנו זצ"ל להרבה דברים טובים, תמיד הקפיד שמה שיש לו חלק בזה שהיה נקי במאה אחוז, ביקש לברר שוב ושוב, ומה שלא ידע מאה אחוז שזה בסדר, היה שב ואל תעשה עדיף.
ברגעים אלו אני חושב שמה שהכי חשוב לכולם זה לקחת צידה לדרך ממה שתמיד אמר וחזר ואמר. אני שמעתי ממנו את הנוסח הזה אלפי פעמים, ולמרות שידע שכולנו שמענו את זה כל כך הרבה פעמים חזר שוב ושוב. בשיחות, בהדרכות לבחורים, ובכל הזדמנות. אי אפשר לחיות בלי ללמוד מוסר, זה פיקוח נפש רוחני, מוסר זה משהו שמשנה את האדם, לא היה אדם שלמד מוסר והמשפחה שלו לא השתנתה. ללמוד מוסר זה חיוב ולא מידת חסידות.
בהקשר לכך תמיד סיפר סיפור על בחור שעמד לעזוב את הישיבה, אבל היה לו חצי שעה ביום, את החצי שעה הזו הוא ניצל כדי להגיע לישיבה לסדר מוסר ובזכות ההקפדה הזו הוא היום אחד ממרביצי התורה החשובים.
ואני הקטן רוצה להוסיף שבקשו ממני לא אחת, כאלה שלא היו מתלמידיו של רבינו, לספר לו שהם שמעו לעצה שלו ופשוט ראו נפלאות בכל התחומים. אבל אצל רבי גרשון, זה היה פשוט ולא היה צריך הוכחות. קביעות מוסר ביום, אפילו חמש דקות משנה את האדם.
אם רוצים לקחת משהו אחד לעילוי נשמתו הטהורה של רבי ירחמיאל גרשון בן רבי צבי יהודה, הרי שאין מתאים יותר לקבוע זמן ללמוד מוסר לפחות חמש דקות ביום ובפרט בימים אלו עד לסוף השלושים לפטירתו של רבינו. אני בטוח, שעד ליום השלושים, מי שיעשה זאת ייראה בעצמו כיצד הוא משתנה, כיצד המשפחה משתנה וכיצד הסביבה שלו כולה משתנה.
