תענית שבעה עשר בתמוז, היא התענית שמסמלת את תחילתם של ימי 'בין המצרים', זו השנה ה-1955 לצערנו.
תענית זו מציינת את היום שבו הובקעו חומות ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. המצור של הרומאים על ירושלים בזמן בית שני הוטל בחודש ניסן ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש. מועד זה שבו הובקעו החומות, הינו יום שנחרט כיום אבל לאומי. בתלמוד הירושלמי אף מבואר שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז, אולם בתלמוד הבבלי, הדעה שונה.
צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם 'צום הרביעי', על שם חודש תמוז שהוא החודש הרביעי לתחילת מניין השנים, שהחודש הראשון למניין זה הוא חודש ניסן. בימים אלו המכונים ימי 'בין המצרים' נוהגים מנהגי אבלות שהולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב, כך למשל מ-י"ז בתמוז מפסיקים לשמוע כלי שיר (למעט בסעודות מצווה), החל מראש חודש מחמירים במנהגי האבל וברוב עדות ישראל נוהגים שלא לאכול מאכלי בשר ועוף בימי החול, כשהשיא כמובן מגיע בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז אסורים לכבס ולהתרחץ (במים חמים – לספרדים, ובמים קרים – לאשכנזים).
בקיעת החומות אמנם מזוהה יותר מכל עם צום זה, אך עוד ארבעה אירועים דרמטיים אירעו ביום זה, במהלך ההיסטוריה היהודית. כך למשל, בעת שהיה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. באותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית למראה העם החוגג סביב העגל.
אירוע נוסף היה ביטול קרבן התמיד בבית המקדש הראשון. הגמרא (סוטה) מספרת כי "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה – היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה, ומעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד… אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
המשנה במסכת תענית מציינת עוד שני אירועים שאירעו ביום הזה: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמידו צלם בהיכל".
ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש". השערה אחרת טוענת כי ספר התורה נשרף על ידי חייל רומאי בשם אפוסטומוס ויש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים על חייל רומי שמצא ספר תורה לא הרחק מבית חורון, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי, הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים.
האירוע האחרון המצויין בדברי רבותינו התנאים הוא הכנסת עבודה זרה לבית המקדש. במקורותינו נמצאו שלוש דעות בדבר הכנסת צלם זה. יש האומרים כי זהו מעשה של אותו אפוסטמוס ששרף את התורה, אך הדעות האחרות הן כי מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה, או פסל שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני.
מטרת הצום – יום של חשבון נפש. עיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו. אין להעביר את הצום בבטלה אלא יש לזכור את המאורעות שבגללם נקבע התענית, על כל אדם להשתתף בצער החורבן ולחשוב כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים על מנת לזרז את הגאולה.
כניסת הצום עם עלות השחר בשעה 04:07 וסיומו בשעה 20:08 באופק תל אביב ובאר שבע, 20:10 אופק ירושלים ו-20:11 באופק חיפה.
