ראשי המחאה מתנהלים ביהירות שחצתה כל גבול

התיאבון הבלתי נגמר של אנשי המחאה והשמאל, מביא אותם לחסום שוב ושוב את הכבישים, לשבש את החיים ולעצור את הכול עד שינצחו סופית את הממשלה ויביאו לנפילתה. מדובר במטרה לגיטימית, אם היא נעשית באופן חוקי ככל אופוזיציה שהפסידה בבחירות. אולם במקרה הנוכחי חצתה המחאה את כל הגבולות המותרים. אנשיה אינם מסתפקים בהצלחתם לטרפד את הרפורמה ובכל פעם מסמנים יעד נוסף.

מה שהחל ב"ליל גלנט" נמשך השבוע ב"מסיבת הסיום" של עמי אשד. התיאבון לא יודע גבולות. "אסור להיכנע להם, כי זה ייתן להם עוד תיאבון לעוד ועוד ניצחונות", אמר בזמנו שר המשפטים יריב לוין, וצדק.  

התיאבון הזה מלווה ביהירות רבה של אנשי המחאה. "אנחנו מצילים אתכם", הם אומרים לנהגים הנזעמים שנתקעים בגללם בפקקים, ולשבים מחו"ל שנתקעו בטרמינל שעות ארוכות. "אם לא אנחנו, לא תוכלו לנוע בחופשיות במדינה", "אנחנו מצילים אתכם מדיקטטורה".

היהירות מתבטאת גם בתגובות של ראשי המחאה. כך לדוגמא, קרא משה רדמן, השבוע לשרת התחבורה מירי רגב, לתגבר את קו הרכבות לנמל התעופה כדי להימנע משיבושים בטיסות עקב ההפגנות.

כמה יהירות יש בקריאה הזו. אנשי המחאה הפריבילגים, מפגינים ומשבשים, ורגב צריכה לתגבר רכבות. משלא עשתה זאת, האשימו אותה בשיבוש מכוון של האירועים. נקל לתאר מה היה קורה לו האתיופים או החרדים היו חוסמים את נתב"ג ומציעים לחילונים להגיע לנמל התעופה ברכבת.

היהירות הזו מתבטאת גם בשיחות עם תומכי המחאה. שיחה כזו הייתה לי השבוע עם כמה עיתונאים חיפאיים, הנוהגים להשתתף בקביעות בהפגנות המחאה במרכז חורב בעיר. כאשר הערתי להם שחסימת כבישים אינה חוקית, תוך שאני מזכיר להם את תגובותיהם הנזעמות לאחר הפגנות דומות של מגזרים אחרים, השיבו: "חסימה למטרה נעלה היא לגיטימית".

מיותר לומר שהטיעון הזה נאמר על ידם מתוך שכנוע עצמי ללא ניד עפעף. יהירות שאפילו אינה מודעת ליהירותה.

הוויכוח נמשך ועמו אזכורים מהשיחות שלנו בעבר. בקטע הבא.

התמונה והתובנה

תמצית מזוככת של ההתנשאות: אנחנו בנינו את המדינה והקמנו את הקיבוצים

"כשהחרדים טוענים שהם מבקשים להציל אתכם מעבירות ולכן מבקשים להימנע מחילולי שבת במרחב הציבורי וכדומה, אתם מתרעמים: 'עזבו אותנו בשקט ואל תצילו אותנו משום דבר'. ועכשיו אתם באים 'להציל אותנו' מדיקטטורה. מדוע שלא נענה לכם באותה לשון: 'תעזבו אותו בשקט ואל תעשו לנו טובות'".

"זה לא אותו דבר", השיבו ולא פירטו. בשלב מסויים בוויכוח, ביקש אחד העיתונאים להבהיר את ההבדל בין מה שמותר לדבריו לאנשי המחאה לבין מה שאסור לאחרים. "אנשים שכחו שאת המדינה הקימו, מי שהיום מכונים אנרכיסטים. זה היה דור של מהפכנים שהולידו את רעיון הקיבוץ, דור שעבד בחקלאות ואחז ברובה. דור שאליו לא הצטרפו הכיפות הסרוגות וגם לא החרדים. הם לא היו שותפים".

לאחר התמצית המזוככת הזו של היהירות, שנאמרה על רגל אחת, לא היה טעם להמשיך בוויכוח (ולספר למשל מי היו מקימי אם המושבות פתח תקווה ועוד).

ואם ביהירות המחאה עסקינן, קבלו את הסיפור הזה הישר מנתב"ג השבוע. אייל פרדיס הוא יועץ אסטרטגי שהגיע השבוע להפגנה בנמל התעופה נגד צמצום עילת הסבירות. לאחר ההפגנה פרסם פרדיס תמונה של שוטרים כהי פנים מזרחיים, אחד מהם חובש כיפה, כשהם עוצרים מפגין אשכנזי לבוש גופיה כתומה. בדיעבד התברר כי מדובר בפרופסור ניר בן טל מאוניברסיטת ת"א.

התמונה הוצגה על ידי פרדיס תחת המסר המתנשא והיהיר הזה: "חשבתם פעם איזה ריגוש זה גורם לשוטר (כלשהו) שגמר תיכון בפרוטקציה, לעצור ולהכות פרופ' באוניברסיטת תל אביב".

אין לדעת מה היה מספר המפגינים המדויק בנתב"ג. המפגינים אמרו 15 אלף, אך אחרים שערכו חשבון מדוקדק מצאו כי לא היו יותר מ-2100. מה שבטוח שכמות ההתנשאות, היהירות, האגו, והחשיבות העצמית, מילאו את כל הטרמינל.  

פיגוע משפטי

"משה לדור אינו גאון הדור": פרקליט המדינה לשעבר נגד שופטיו של נתניהו 

כאשר החל משפט נתניהו ולאחר שנקבע הרכב שופטיו, היה ברור שיהיה קשה לשופטים להימנע מהרשעתו עקב הלחץ שיופנה אליהם מצד עמיתיהם מהמערכת המשפטית, מהשמאל ומהתקשורת.

היטיבה לתאר זאת פרופסור רות גביזון, כלת פרס ישראל למשפטים, (שבינתיים הלכה לעולמה) כאשר כתבה עוד לפני שהחל השימוע בתיקים 1000, 2000 ו-4000 ש"לנתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק". גביזון ציינה אז, שלאחר שנתניהו כבר נשפט בעיתונות, אין לו סיכוי לקבל משפט הוגן.

מסתבר, שגביזון לא צפתה את הטעויות המגושמות של הפרקליטות לאורך כל הדרך ואת העדים, שקורסים בזה אחר זה, תיק אחר תיק. הדבר לא הותיר ברירה לשופטים, והם העירו כזכור לתביעה, שיהיה קשה להוכיח שוחד בתיק המרכזי – 4000. בד בבד גם תיק 1000 ועדות מילצ'ן עומדים למבחן מעשי, לאחר שהעד המרכזי, התקשה לספק את מאוויי התביעה.

כצפוי וכפי שכבר כתבנו בשבוע שעבר, השמאל והתקשורת מתקשים לקבל את קריסת התיקים, והם החלו לתקוף בחמת זעם את השופטים: "מי שמכם לקבוע כבר עתה שאין שוחד", "תפידכם לשפוט, ולא להביע דיעות" וכדו'.

השבוע התגברו גלי הביקורת והזעם על השופטים והגיעו לשיא, כאשר פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, יצא בשצף קצף נגדם. לדור, שבכל הראיונות שהעניק לאורך המשפט קבע בנחרצות שהתיקים נגד נתניהו חזקים ומבוססים, ראה כיצד תיקי חייו קורסים לנגד עיניו. הוא נתקף זעם בלתי עצור, ולא היסס לתאר את הודעת השופטים על הקושי להוכיח שוחד כ"פיגוע"

פרקליט המדינה לשעבר, המשיך והשתלח בשופטים: "זו התקלה החמורה ביותר שאי פעם פגשתי בבית המשפט", "ככה לא מנהלים תיק", "הם לא שמעו שום טיעון", "הם לא קראו את התיק". קשה היה להחמיץ בקולו את כעסו ואת האכזבה הגדולה שלו, כאשר השופטים לקחו לו את השוחד, ממש כמו ילד קטן שמישהו לקח לו את הצעצוע. 

לדור, שמכנה כאמור את מה שארע כ"פיגוע", הפך מנוטר שלטון החוק, למבקרו החריף והוא מתנהל על גבול ההסתה נגד השופטים, ש"העזו" לחרוג מקו המחשבה שלו. למרות כך איש לא קרא לו עד כה לחקירה. החרה אחריו בן כספית, ששאל את לדור, האם לא מדובר בעצם בשיבוש המשפט. כאן המקום להזכיר, ששיבוש נחשב לעבירה פלילית חמורה.

מי שהיטיבה לתאר את מעמדו של משה לדור בתקופתה כשרת המשפטים, הייתה איילת שקד, שסיפרה כי בזמנו כאשר יהודה ויינשטין היה היועמ"ש, ומשה לדור פרקליט המדינה, איש במערכת המשפטית לא חשב, שמשה לדור הוא גאון הדור.

ללא חיות 

תגובה רכה: דין אחד למשה לדור וחבריו, ודין אחר לדוד אמסלם וחבורת "מרעיו" 

עוד קודם ביקורתו של משה לדור נגד שופטי נתניהו, הטיח גם אהוד ברק מילים קשות נגד היועמ"ש הקודם מנדלבליט. ברק שרואה כיצד התיקים קורסים, טען כי מנדלבליט הניח "מקלות ומוקשים קופצים בתיק 4000". כמו כן האשים ברק וטען כי בסביבת נתניהו עקבו אחר בני משפחותיהם של השופטים, שכנראה נכנעו לאיומים.

גם עיתון השמאל הקיצוני "הארץ", פצח בקמפיין נגד השופטים. הכתבים והפרשנים של העיתון  נעצו בהם שיניים עם כותרות על "שיקולים זרים ופסולים", "חוסר הבנה של המציאות שהם חיים בה", "חבלה מכוונת" ועוד כותרות שליליות.

השר לשעבר חיים רמון, סיכם את הנושא היטב, כאשר כתב השבוע כי אם השופטים יעזו בסופו של דבר לזכות את נתניהו, הם יואשמו על ידי בכירים לשעבר בפרקליטות ועל ידי כנופיית שלטון החוק בתקשורת בשיבוש הליכי משפט, ואף יקראו להעמידם לדין.

מנגד אם השופטים ירשיעו את נתניהו, ויותקפו על ידי תומכיו, הרי שאותם אנשי שמאל ואותם אנשי תקשורת יפצחו בכותרות שבר וזעזוע לנוכח "הפגיעה בשומרי הסף", "ההסתה נגד השופטים", "הכתובת עם הדם מרוחה על הקיר", "היכן בגין שאמר שיש שופטים בירושלים" ועוד על זו הדרך.   

מי שלא יצאה בתוקף להגנת השופטים והסתפקה באמירה רכה ופושרת, היא נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות. האמירה שלה הייתה כוללנית, לצאת ידי חובה בלבד.  "שופטי ישראל עושים את מלאכתם נאמנה במקצועיות וללא מורא", אמרה.

חיות לא גינתה את תוקפי מערכת המשפט, כפי שעשתה כאשר אנשי ימין הטיחו ביקורת בביהמ"ש. היה זה כאשר השר דוד אמסלם, בהיותו ח"כ באופוזיציה תקף מעל דוכן הכנסת את השופטים ואת המערכת המשפטית כולה. חיות טרחה אז לכתוב מכתב נוקב, אותו הפיצה בקרב כל השופטים. אולם השבוע הסתפקה כאמור בדברי תמיכה רכים בשופטים, ללא שום גינויים נגד אנשי המערכת לשעבר המסיתים.

האמירה והסערה

בין בנט לברק ואולמרט: לא כל ראשי הממשלה לשעבר גורמים לנזק פנימי וחיצוני

יש ראשי ממשלה לשעבר ויש ראשי ממשלה לשעבר. יש את ברק ואולמרט, שלא מפסיקים לחולל נזקים פנימיים וחיצוניים, ויש את נפתלי בנט, שעושה כל מאמץ לחזור בעתיד לחיים הפוליטיים ולכן שוקל כל מילה פומבית בטרם היא יוצאת. בניגוד לשניים הראשונים, יצא השבוע בנט לטובתו של נתניהו ודחה בתוקף בראיון ב"בי.בי.סי" הבריטית את הקשר בין המבצע בג'נין למחאה או למשפט נתניהו.  

המראיינת ביקשה לברר האם המבצע בג'נין קשור למחאה או למשפטו של נתניהו, ובנט שלל זאת מכל וכל: "אני לא מסתיר את חילוקי הדעות שיש לי בתחומים רבים עם נתניהו. אבל הפעולה בג'נין הייתה נקייה וחפה מכל פוליטיקה והתקבלה מנימוקים צבאיים וביטחוניים על ידי כל גורמי הביטחון". 

במהלך הראיון, התבטאה המראיינת בצורה חריפה ואמרה כי "חיילי צה"ל שמחים להרוג ילדים". בנט הסביר לה כי ההרוגים בג'נין הם מחבלים, וכי העובדה שישנם טרוריסטים צעירים שמחליטים להחזיק בנשק, היא באחריותם". המראיינת התעקשה לחזור על דבריה ובנט השיב: "זה די מדהים שאת אומרת את זה. אם יש פלשתיני בן 17 שיורה על המשפחה שלך, האם הוא לא מחבל? האם לא צריך לנטרל אותו?.

מיד לאחר הראיון פתח בנט בקרב עיקש כדי שהמראיינת תתנצל על דבריה. ואכן לאחר כמה שעות הגיעה ההתנצלות. "המשימה הושלמה בניצחון מוחץ: רשת ה-BBC הבריטית פרסמה התנצלות רשמית על הראיון הנבזי. ככה נלחמים במערכת ההסברה", הגיב בנט.

כאשר מגיעה מילה טובה, צריכים לומר אותה ללא היסוס וללא חשבונות עבר.

פורסם לראשונה במדור "מקור נאמן" ב"יתד נאמן"