למרות הקמפיין: מסע ההפחדה נכשל / אריה זיסמן

עוד לפני שהחוק לצמצום עילת הסבירות, עבר בקריאה ראשונה בכנסת ביום שני בלילה, החלו כלי התקשורת השונים להתחרות אלו באלו, מי יעניק כותרת יותר בומבסטית ויותר מפחידה למחאות הצפויות למחרת היום.

המארגנים, אנשי "כוח קפלן" ו"אחים לנשק" פשטו על האולפנים, ובפנים מזרות אימה הזהירו: "זו תהיה מחאה שטרם נראתה כמותה". לאחר מכן  פרסמו דף שלם של מוקדי מחאה מאילת ועד קריית שמונה, תוך פירוט ולוחות זמנים לשיבושים וחסימות בכל אתר ואתר ('המחדש' בין הבודדים שלא פרסמו זאת, כדי לא להעניק להם זמן אוויר ללא הצדקה).

הפרשנים (ברוב ערוצי החדשות), דיווחו על כך בחדווה בלתי מוסתרת ונטעו את הרושם שמה שקרה באותו "ליל גלנט", יהיה כאין וכאפס לעומת מה שצפוי. ההיערכות הייתה בהתאם: חדרי החדשות עברו לנוהל מלחמה, ביטלו אל כל החופשות ושיגרו צוותים מתוגברים לכל מוקדי המחאה כבר משעות הבוקר המוקדמות של יום ג'. זר כי היה נקלע לאותם מוקדים, יכול היה להתרשם כי יש יותר צלמים וכתבים מאשר מפגינים ושוטרים.

אט אט החלו המפגינים להגיע, אך לא כצעקתה. מספרי המפגינים היו קטנים באופן משמעותי מבעבר. במרבית המקומות עליהם התריעו מראש, זרמה התנועה ללא כל קושי ואפילו ללא התערבות המשטרה. אלא שאז כאשר התברר למארגנים, שההמונים לא מגיעים ומעדיפים להישאר בבתיהם, הגבירו את מעשי האלימות נגד השוטרים ונגד הנהגים שנקלעו בדרכם. התמונות מהשטח העידו על כך.

הכותרת ב"יתד נאמן" שלשום היטיבה לתאר את האירוע: "הרבה פחות מפגינים, הרבה יותר אלימים". במרבית כלי התקשורת הכלליים האחרים ניסו הכתבים והפרשנים להצדיק את הפורעים: "רק בכוח עובד פה", "די למחאה המנומסת", "מפסיקים להיות נחמדים" וכדו'.

אלא שלמרות התמיכה המאסיבית של תקשורת – "המוחים מצילים את כולנו מנפילת המדינה מדמוקרטיה והפיכתה לדיקטטורה" – הציבור לא קנה את זה. הדבר התבטא כאמור בהגעת אלפים בודדים (אלף פה, אלף שם), שהגיעו לחסום את הכבישים, ולמקסימום עשרת אלפים מוחים, שהגיעו לנתב"ג. זאת למרות הקמפיין המאסיבי לגיוס המונים של ארגוני המחאה, עליו עמלו במשך שלושה ימים רצופים תוך גיבוי תקשורתי חסר תקדים.

אם זו התוצאה, אפשר בהחלט להיות רגועים.

שיבושים ופרשים
מחאת האליטיסטים: אין שום מדינה בעולם שהייתה מרשה למפגינים להגיע לנמל התעופה שלה

מהסקרים שגובו גם מהתמונות מהשטח, עלה כאמור כי הציבור לא נענה לקריאת ראשי המחאה ונותר בבית. המארגנים שמלעיטים את התקשורת במספרים מוגזמים ומופרכים על מספר המשתתפים בקפלן ובכל הארץ מידי מוצאי שבת, ניסו לעשות זאת גם השבוע. אולם קשה היה להם לטייח ולהסתיר את המציאות בשטח. נדמה היה שגם המארגנים מבינים שהפעם הם כשלו.

בהינתן זאת ולאחר שאיבדו את תמיכת ההמונים, הקצינה כאמור המחאה במעשי אלימות. אם ההמונים ממילא לא מגיעים, אז אפשר להשתולל יותר, בפרט בנתב"ג. דף ההוראות שהכינו המארגנים למפגינים, כלל הנחיות מדויקות כיצד להקשות ולשבש את הסדר במקום.

בעניין זה חשוב לציין כי אין שום מדינה בעולם שהייתה מרשה למפגינים להגיע לנמל התעופה שלה. יש גבול גם להפגנות, לבטח כאשר מדובר בשדה התעופה המרכזי היחיד, המקשר בין ישראל לעולם (שדה התעופה "רמון" עדיין קטן).

תיירים שהגיעו לשדה ביום שלישי, היו המומים למראה ההפגנות. "הזהירו אותנו לא לטוס לתל אביב, אבל לא תיארנו שההפגנות יגיעו לנמל התעופה", אמרו. תייר מאנגליה התייחס גם הוא להפגנות: "אנחנו רגילים למראות הללו אצלנו, אבל לשדה התעופה אף אחד לא היה נותן להם להגיע".

המראות האלימים התבטאו גם בעימותים בשטח עם פרשי המשטרה. האנרכיסטים הפילו את אחד הסוסים, שצולם נוטף דם. כמו כן חסמו נתיבי אמבולנסים, רכבי חירום וצירי תנועה ראשיים. בכך הפריעו לרבים שנדרשו לעבור בצמתים, לרבות חולים, תלמידים במוסדות מיוחדים ועוד. 

כל זה גורם לרבים שלא להזדהות עם אנשי המחאה ופעילותם האלימה, אף שחלקם אולי מזדהים עם ההתנגדות הלגיטימית לרפורמה. באופן זה מזוהה המחאה עם השמאל האליטיסטי וזה גם המראות שרואים בכבישים. הציבור מסתבר גם לא אוהב את הפטרונות שנטלו אנשי המחאה לעצמם, תוך שהם משייכים גופים עסקיים וצבאיים לעצמם בלבד.

"מחאת ההייטקיסטים", "מחאת הרופאים", "מחאת הטייסים", הן רק חלק מהדוגמאות, שנועדו ליצור רושם, כאילו כל הקבוצות הללו ללא יוצא מהכלל נמנים על אנשי המחאה, בעוד שבפועל זה שונה לגמרי. לא כל הטייסים נמנים על אנשי המחאה ולא כל ההייטקיסטים הם אנשי שמאל. ההשתלטות הזו תוך קבלת מטרייה תקשורתית באמצעות מצג שווא של כותרות: "מחאת הסיירת", "מחאת מגדלי הכרובית" וכדו', עומדת לצנינים בעיני רבים ומכאן כאמור מיעוט המפגינים, יחסית למה שציפו המארגנים.

והיו גם פעולות תגמול של אזרחים מהשורה שכעסו על השיבושים בכבישים.

קרב חסימות
תושבים מקריית שמונה יצאו לחסום שערי קיבוצים בתגובה לשיבושים

מי שחשב שהשיבושים המכוונים של קיצוני המחאה יעברו בשקט וללא תגובה של האזרחים שנחסמו טעה בגדול. תושבים נזעמים מקריית שמונה החליטו לעשות מעשה והגיעו ביום שלישי בערב ולמחרת ביום רביעי לחסום את שערי קיבוץ כפר גלעדי וקיבוצים נוספים באזור. "עכשיו תרגישו מה שעשיתם לנו", אמרו לתושבי הקיבוץ שניסו לצאת ברכבם החוצה או להיכנס חזרה, ונתקלו במחסומי הרכבים.

"שיבשתם לנו את כל היום. הגעתם לקריית שמונה, נסעתם לאט, יצרתם פקקים, הרסתם לנו את יום העבודה בשם המחאה", קראו בכעס כלפי בני הקיבוצים שביקשו להיכנס חזרה לקיבוץ. "יש לי משאית לחלוקת גבינה, ולאחר שעות היא התקלקלה כולה", האשים אותם אחד המוחים. "אחותי הייתה צריכה להגיע לבית חולים ועיכבתם אותה שעתיים", אמר בכעס תושב אחר.

הרכבים של תושבי קריית שמונה המשיכו וחסמו שעה ארוכה את שערי הקיבוץ, אין יוצא ואין בא. "אתם חסמתם עד עכשיו, עכשיו תורנו. אם תגיעו שוב לחסום את קריית שמונה, נגיע לכאן שוב", אמרו לתושבי הקיבוץ.

תופעה דומה נרשמה בכניסה לקיבוץ גן שמואל. "אתם לא תחסמו את הכביש לכרכור ואני אסבול", צעק אדם שחסם את הכניסה לקיבוץ. באופן דומה נחסמו 19 קיבוצים בגליל ובשרון. כאשר המשטרה הוזעקה לפנות את האזרחים החוסמים, הם התרעמו לנוכח האכיפה הבררנית והתווכחו עם השוטרים, שלא ידעו כיצד לנהוג בהם.

אם מחפשים את האשמים לאנרכיה הזו, אפשר להצביע על "היועצת המשפטית למחאה", שהכשירה את ההפגנות בנתב"ג ואת האכיפה הבררנית שמאפשרת חסימות כבישים ושיבוש החיים בשם הדמוקרטיה. גם ראשי המחאה, אותם שקראו ל"מלחמה פנים מול פנים" (אולמרט) ולמרי אזרחי (ברק), אחראים למצב החדש, אך אותם זה לא מעניין. זה הרי מה שהם רוצים שיקרה.

"אנחנו לא מתכונים לסגת מהחסימות הללו", הסביר תושב מקריית שמונה. "בכל פעם שהם יבואו אלינו לחסום, נחזיר להם באותו נשק. אנחנו צריכים להתפרנס והם לא יהרסו לנו ימי עבודה".

נקודה מעניינת נוספת: לחברי הקיבוצים מאנשי המחאה, חשוב להגיע ולהפגין דווקא בקרית שמונה ובערים ליכודיות נוספות, על מנת ליצור רושם כאילו תושבי הערים הללו הם חלק מהמחאה. התקשורת קונה את זה ומדווחת: "גם בקריית שמונה נרשמו שיבושים, גם בנתניה וגם בערי הדרום", בעוד שבפועל מי שאחראי לשיבושים הללו, הם אורחים מבחוץ חברי הקיבוצים".   

"אנחנו לא נאפשר להם את זה. חברי הקיבוצים מסודרים בפרנסה, אבל אנחנו צריכים לעבוד", חוזרים ומדגישים תושבים מקריית שמונה. אם יימשכו ימי השיבוש, כולם יהיו משובשים. ככה משיבים מלחמה. חסימה תחת חסימה. גמר חסימה טובה".

סרבנות בחוסר סבירות
האם הקלטת מתוך ישיבת הממשלה, בה נשמע נתניהו מרים את קולו הודלפה במכוון? 

בינם לבין עצמם, יודעים אנשי המחאה כי האירועים השבוע נופחו מעבר לכל פרופורציה בחסות התקשורת כמובן. הפעם לא יעזרו רחפנים ולא דיווחים "אובייקטיביים". הציבור מאס בשיבושים ואינו מוכן לקבל זאת בשלוות נפש. עקב כך ניסו ראשי המחאה לפעול בשלוש חזיתות מקבילות (אותן נפרט בהמשך אחת לאחת).

החזית הראשונה: הפעלת לחצים על מנת לעורר את הסרבנות בצבא ובאופן זה ללחוץ על נתניהו לחזור בו מכל החקיקה. חזית שנייה: הפעלת לחצים על שגריר ארה"ב ועל הממשל בוושינגטון, כדי שיתבטאו נגד הממשלה. חזית שלישית: ניסיון להפעיל גם את ההסתדרות, כדי שתצטרף לשביתות ולשיבושים. שלושת הדברים הללו נועדו ללבות את המהומות, לאחר שראשי המחאה הבינו שנתניהו ממשיך עם החקיקה שלו ואיננו מתכוון לסגת.

החזית הראשונה היא כאמור עידוד הסרבנות בצבא. ראשי המחאה הצליחו לכבס את המילה סרבנות ולהפוך אותה ל"התנדבות". התקשורת התגייסה לנרמל את הסרבנות והיא מדווחת שאנשי המילואים, בעיקר מחיל האוויר, הודיעו שלא יתנדבו עוד לשירות מילואים. הס מלהזכיר כמובן את המילה סרבנות.

בסבב הקודם של החקיקה היה לטייסים חלק מכריע בבלימת הליכי החקיקה. האיום שלהם שלא להתייצב לאימונים, הרתיע את צמרת מערכת הביטחון. זה בדיוק מה שהביא אז את שר הביטחון גלנט לשאת את נאומו נגד הרפורמה, דבר שגרם לנתניהו לפטר אותו (ואחר כך בעקבות המהומות להחזירו).   

גם עתה נתניהו לחוץ מכך מאד. הוא מבין היטב שאם מאות טייסי המילואים לא יתייצבו לשירות, תהיה לכך משמעות רבה על כשירותם לקראת המלחמה הבאה, בפרט עתה לאור ההסלמה בצפון. הדברים עלו על השולחן בישיבת הממשלה בתחילת השבוע. בהקלטות יוצאות דופן שהודלפו (שמא במכוון) מתוך הישיבה, נשמע נתניהו באופן שאינו זכור, כשהוא מרים את קולו, מכה בשולחן, ומזהיר: "היעדרות הטייסים תפגע בכושרו של הצבא ובכושר ההרתעה של ישראל כבר כעת".

דבריו נאמרו ליועצים המשפטיים שהיו בחדר, ובפרט לפרקליט המדינה עמית אייסמן, עמו התנהל הוויכוח בעודו מסביר שכל קריאה לסרבנות או מרי נבחנת לגופה. נתניהו יצא מכליו ואמר לו: "אתה לא קורא דוחות מודיעין. אילו היית קורא, היית מבין את המשמעות שיש לדיבורים על סרבנות על המדינה הזו. על החולשה שהמדינות מסביב מייחסות לנו. אין ולא יהיה מקום לסרבנות, לא בצד זה ולא בצד אחר".

פולמוס לעוס
להיכנע או להמשיך: הוויכוח בסביבת נתניהו, מה יקרה אם המחאה תתגבר? 

דבריו של נתניהו נאמרו כאמור בהרמת קול והוכיחו שהסרבנות מדירה שינה מעיניו ומעיני  מערכת הביטחון. גם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, מחזיק בדעה זו, בשונה מרמטכ"לים אחרים לשעבר, המופרעים בדעתם, שמוכנים לשרוף הכול מרוב קנאה וכבוד ומעודדים בגלוי את הסרבנות.

בינתיים זה לא קורה. התקשורת אמנם מדווחת על התארגנויות של טייסים ואנשי מילואים מיחידות מובחרות אחרות, שחתמו על עצומות שלא להתייצב לשירות אם החוק לצמצום עילת הסבירות יעבור בקריאה שנייה ושלישית בשבוע הבא. אולם איש מהם לא מימש את האיום, לא עכשיו וגם לא בסבב הקודם. בינתיים הכול דיבורים בעלמא.

בסביבתו של ראש הממשלה קיים שיח על הצורך באכיפת החוק נגד המסיתים לאי ציות ולסרבנות. בד בבד נשמעים גם קולות בסביבתו לרכך עוד יותר את חוק צמצום עילת הסבירות, כך שהיא תחול על כולם למעט ראש הממשלה ושרי הממשלה.

במקביל יש גם דעות בליכוד, שאם הסרבנות אכן תתממש, יחד עם המשך ההפגנות ויחד עם החרפת היחסים עם הממשל וירידה בדירוג האשראי, לא יהיה מנוס אלא להימנע מלהביא את החוק לקריאה שנייה ושלישית. זאת למרות הלחצים בסביבתו הקרובה של נתניהו להעביר את החוק ויהי מה.

השר מיקי זוהר, שהתראיין השבוע בנושא, אמר כי לעת עתה המחאה קטנה ואינה דומה למה שהייתה בסבב הקודם. לדבריו, אם היו יוצאים השבוע מאות אלפים לרחובות, זה היה מחייב את הממשלה לדון מחדש בכל העניין. "אי אפשר להתעלם מתחושות הציבור, אבל כרגע רובו אינו נמצא במחאה". דבריו של זוהר מתכתבים עם בכיר נוסף בליכוד, שהתבטא השבוע באומרו, שאם המחאה תגבר, יותר מכפי שהיה השבוע, נתניהו לא יהסס לדחות את ההצבעה למושב החורף.

הדברים הללו מעוררים פולמוס נרחב במסדרונות הממשלה. התחושה הכללית היא שאם הממשלה תיכנע עתה לסרבנים, הרי שמכאן והלאה כל נושא וכל נקודת מחלוקת ייקבעו על פי מידת הסרבנות בצבא ובעיקר של הטייסים. "זה דבר שלא ייגמר. אסור להיכנע לסרבנות הזו, בפרט שאין מדובר בסרבנות על רקע צבאי. הרי לא אמרו לטייסים להפציץ את הבג"צ או יעדים שאינם מסכימים עימם. מדובר במחלוקת על רקע אזרחי, וזה גרוע מאד אם יכריעו אותה על פי מידת איומי הסרבנים".

מלאכת אומן
תהום פעורה בין הרמטכ"ל לשעבר, שמגלה עמדות סהרוריות לבין הפרופ' חתן פרס נובל

כאשר דנים על גודל המחאה, ראוי לחזור לדברי אהוד ברק, מהמובילים הסהרוריים של המחאה, שהתקשורת מעניקה לו זמן מסך ללא גבול, אף שבמקומות אחרים היו רואים בו קשיש נרגן, שמקומו בבית אבות, או חמור מכך בבית הכלא בעוון המרדה.

הרעיון הכוחני עליו חוזר ברק הוא, שהניסיון ההיסטורי מוכיח שכאשר 3.5% מהאוכלוסייה מתמידים בהפגנתם בנחישות בכל האמצעים שלרשותם, הממשלה תתמוטט מבפנים או תיפול מבחוץ. "איני יודע אלו נזקים יהיו בדרך, אבל אני משוכנע שננצח" התבטא ברק. מבחינתו, העיקר הניצחון, לא חשוב אם עד אז הכול יקרוס, ובלבד שנתניהו – מושא קנאתו, לא יהיה בשלטון.

בכל מקרה חוסמי נתב"ג רחוקים מאד מלהיות 3.5% אחוזים מהאוכלוסייה, למרות שהם זוכים לאהדה תקשורתית רבה. כניעה להם תגביר את האנרכיה ותעורר קבוצות נוספות לנקוט באותן פעולות, אם משהו לא ימצא חן בעיניהם. שכרון הכוח שלהם, לא יעצור בצמצום עילת הסבירות. מטרתם האמיתית אינה לשמור על הדמוקרטיה אלא להפיל את הממשלה.

זו אפוא הסיבה שבסביבת נתניהו לוחצים עליו להתעלם מרעשי הרקע, לרכך אך במעט את החוק ולהתאימו למתווה עליו דיבר בעבר השופט נועם סולברג, מיד לאחר מכן להשלים את ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית לפני תום מושב הקיץ. רק אחר כך אפשר יהיה לחזור לשיחות בבית הנשיא.

אם זה לא יקרה, אפשר לחזור לדבריו של פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לשלום, הנחשב לאחד המוחות הגדולים בעולם לניתוח מצבים. לדבריו של אומן, שנאמרו בימים אלו, "יש סכנה של חורבן. השמאל ישתלט בכוח ולא באמצעים דמוקרטים על המדינה ויחריב אותה".

פרופ' אומן המשרטט את התרחיש כמלאכת אומן, מבטא את מה שרבים חושבים, לו נתניהו יגלה סימני כניעה. בהכירנו את האיש (נתניהו), לא יהיה זה מופרך לומר שהסיכויים הם חמישים חמישים.

פורסם לראשונה במדור "מקור נאמן" ב"יתד נאמן"