כשבבא חאקי סירב להשתמש בכסף | הרה"ג יוסף זאב

רבני משפחת אבוחצירה המעטירה, בהיותם במרוקו חיו ברווחה, כיאה למעמדם הרם. היו להם בתים מרווחים ומשרתים שבישלו להם מעדני מלכים, אך כשעלו לארץ ישראל, הם התגוררו בערי פיתוח מרוחקות שנועדו לעולים החדשים מצפון אפריקה. השינוי היה גדול, התנאים החדשים היו קשים מנשוא והם סבלו מעוני ומחסור.

אחיו של הבבא סאלי היה רבי יצחק אבוחצירא, בבא חאקי. הוא התיישב בעיר רמלה והתמנה שם לרב הראשי. בשנים ההן הייתה "תקופת הצנע", ובבתים רבים שרר עוני. הרבנית שלו, שבמרוקו הייתה רגילה לחיי רווחה, התקשתה להתמודד עם המצב החדש.

באחד מן הימים אמר בבא חאקי לרבנית: "ארץ ישראל נקנית בייסורים. עד היום הקב"ה ניסה אותנו בניסיון העושר ומעתה הוא מנסה אותנו בניסיון העוני". השיבה לו הרבנית, "אני מוכנה לחיות בצמצום בכל ימות השבוע, אבל מה יהיה בשבת? איך אכין את השבת?" ורבי יצחק עונה בחביבות אין סופית: "אל דאגה! הבוטח בה' – חסד יסובבנהו".

הגיע יום רביעי – והמקרר ריק. שוב פנתה הרבנית אל בעלה הגדול ואמרה: "מה יהיה?" ושב השיב לה: "ישועת ה' כהרף עין".

יום חמישי הגיע ובשעת בוקר היא יצאה מביתה, והנה בעודה צועדת לה לאיטה, היא מוצאת ברחוב שטר של עשר לירות – סכום גדול בימים ההם – שהספיק לכל צרכי השבת ברווח. היא הרימה את השטר ואצה רצה לביתה בשמחה, כשהיא קוראת בהתרגשות: "חסד ה'! מצאתי עשר לירות, נוכל לקנות את כל המצרכים בשבת".

הרבנית הייתה בטוחה שבעלה יצטרף אליה לשמחה ולהודאה, אך ציפתה לה אכזבה: "אני מצטער", אמר הבבא חאקי, "לא נוכל להשתמש בכסף הזה". "מדוע ולמה?" שאלה אשת חבר והאדמו"ר השיב: "הכסף הזה אינו נועד לשימוש".

הרבנית שיודעת ספר הייתה, תמהה: "מדוע? הרי לכסף אין סימן והבעלים התייאשו ממנו, אם כן הדין הוא שהוא שלנו". בעלה הצדיק את דבריה, אך אמר: "גם אם על פי דין הוא שלנו, לא נוכל להשתמש בו". הרבנית לא הצליחה לרדת לעומק דעתו והמשיכה לתמוה: "אם הקב"ה שלח לנו אותו, הרי זה אות מן השמים שהוא מיועד לנו כדי שנוכל לענג את השבת, ומדוע לא נשתמש בו".

ורבי יצחק החל להסביר בנועם: "אסביר לך בתי. הרי השטר היקר הזה אבד למישהו, וכשיתברר לו שהוא איבד אותו, בוודאי תיגרם לו עוגמת נפש עצומה. אמרי לי, איך יְמָלֵאנו לֵּבּנו להתענג ולשמוח במאכלי השבת מהכסף הזה, בשעה שבעליו שרוי בצער על אובדנו?!"

הרבנית הסכימה לדבריו, אך שאלה בארשת של דאגה: "ומה יהיה עלינו ? מה אכין לשבת?" והאדמו"ר השיב: "זהו ניסיון בתוך ניסיון. הקב"ה מנסה אותנו. אם נבטח בה' ולא נדאג – הוא ידאג לנו" ואכן כעבור זמן קצר, הגיע הדוור והביא עמו מכתב מיהודי במרוקו. הוא ביקש ברכה מהבבא חאקי וצירף סכום גדול לפדיון נפש. הכסף הזה הספיק להם לשבתות רבות.

בפרשתנו נאמר: "וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה" (במדבר פרק לב). אומרים חז"ל (במדבר רבה כב, ט): "עליהם נאמר 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך'".

בקשת בני גד ובני ראובן לקבל את נחלתם בעבר הירדן, נקרא נחלה מבוהלת. ואכן מובא במדרש [במדבר רבה כב, ז], שבעבור בקשתם לקבל נחלה בעבר הירדן, נענשו בני גד ובני ראובן וגלו ראשונים בגלות אשור [כמובא בדברי הימים א ה]. מלבד זאת, מובא בנביא [יחזקאל כח, כד] שעמון ומואב היו כקוץ מכאיב, בעיקר לבני גד ובני ראובן, וכל הזמן הם היו עושים עימם מלחמות.

ולכאורה הקושיה עצומה: הרי במפרשים מובא שכוונתם היתה לשם שמים, אם כדברי המגיד מדובנא משום שהיה להם מקנה רב, וכיון שמובא בגמרא [בבא קמא עט ע"ב] שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, משום שהבהמות נכנסות לשדות אחרים ומזיקות אותן ויש בכך גזל, הם ביקשו לעצמם נחלה בעבר הירדן,
ואם כדברי הש"ך על התורה, שכיון ששמעון חנה איתם במדבר תחת אותו דגל, הם חששו שגם בארץ ישראל יהיו עימו ביחד, ולא רצו להיות עם מי שנכשל בבנות מואב. אם כן, מה היתה התביעה עליהם? הרי הם עשו זאת לשם שמים! לא לחטוף את הברכה.

מפרש ה"שפת אמת" זצ"ל, שהטענה עליהם היתה אחת ויחידה: למה רצתם ומיהרתם? המהירות והבהלה – היא זו שגרמה לתביעה עליהם! יהודי צריך לדעת שהקב"ה מוכן לתת לו הכל, אך אל לו להיות מבוהל ולחטוף מעצמו.

מסופר על משמש של אדמו"ר גדול שאמר פעם לרבו: "מצבי הכלכלי דחוק. אני מבקש שהרב'ה יעזור לי". "אל תדאג", אמר לו האדמו"ר, "אשתדל לעזור לך!"

ויהי היום והאדמו"ר הכין מעטפה ובה כסף רב עבור משמשו, והניחה במגירה שלו. לפתע, הגיעה שיחת טלפון דחופה, והאדמו"ר קם ממקומו ויצא מן החדר. המשב"ק ישב בחדר לבד, ומחמת סקרנות פתח את המגירה. הוא ראה את המעטפה התפוחה, הושיט את ידו כדי לבדוק את תוכנה, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן למראה השטרות הרבים שגדשו אותה.

"אני לא יכול לעמוד בזה", אמר המשמש לעצמו. "מה כבר יקרה אם אטול כמה שטרות? הרי גם כך הרב'ה מחלק אותם כצדקה, ומה רע אם גם אני אהנה מכך? בודאי הוא לא ישים לב!" הוא נטל מהשטרות בכוונה להכניסם לכיסו, ובדיוק אז שב האדמו"ר לחדר ותפס אותו בקלקלתו…

"שוטה שבעולם!" אמר לו האדמו"ר. "המעטפה הזו נועדה עבורך! היית יכול לקבל את הכסף בדרך כבוד, ובמקום זה בחרת לקבלו בדרך גניבה!"

מדרש נוסף אומר [במדבר רבה כב, ז]: הקב"ה נותן לאדם שלוש מתנות: חכמה, גבורה ועושר. אמנם לעיתים אדם מאבד אותן. מתי? כאשר הן באות לו בחטיפה! יהודי שרוצה לזכות, הוא זה שלא חוטף, אלא אומר: אני לא מבקש מעצמי. אמתין בסבלנות עד שהקב"ה ייתן לי זאת! זה היה חטאם של בני גד ובני ראובן. אתה רוצה דברים טובים? מצוין, אבל למה במהירות? תעשה זאת במתינות! כשאדם יודע להתגבר על עצמו – הוא מצליח. תישן על זה לילה!

כאשר הקים רבה של רעננה, רבי יצחק פרץ שליט"א, את מפלגת ש"ס, עלה למעונו של מרן הרב שך זצ"ל ושאלה בפיו: "פעמים רבות יושבים בישיבת הממשלה וצריך לקבל החלטות מאד קשות, ולא תמיד יש אפשרות לשאול דעת תורה מה לעשות. איך אדע מה לעשות?"

אמר לו הרב שך משפט שיש בו חכמה שאין כמותה: "לעולם אל תתן תשובה באופן מיידי. תמתין עוד לילה ותיתן את התשובה למחרת". ה"מבוהלת" גורם ל"אחריתה לא מבורך", כי כשאדם חושב על כך במתינות, הוא יכול לבחון את הדבר לאשורו, ולבדוק שמא יש פה תאוות ממון, אלא שהוא עוטף אותה במסווה של לשם שמים. אם אדם רוצה להתרומם ולהצליח, הוא מוכרח להתגבר על הדחף להחליט בו במקום, ולנהוג במתינות.

נקודה חשובה נוספת, אומר משה רבנו: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:"

אומר המלבי"ם: "הנה על שאלתם הראשונה שיתן להם הארץ לאחוזה לא השיב להם מאומה, רק על שאלתם השניה שאמרו אל תעבירנו את הירדן השיב להם שתי תשובות: מצד היושר והצדק הכי ראוי שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה, בשלום ובמנוחה, והגם שאמרו שא"צ לעזרתם כי ה' הכה את הארץ והוא הלוחם בכ"ז הם יבוא למלחמה, הגם שלא ילחמו כי ה' הנלחם להם בכ"ז יצטרכו לבא למלחמה ולעמוד על המשמר ולשאת כובד טורח המלחמה ואתם תשבו במנוחה ולא תשתתפו במשא אחיכם.

ולאחר שהוכיחם משה אמרו [טז- יח]: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו", על כך השיב להם משה [כ-כב] "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשבו… והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'". שוב ענו ואמרו בני גד וראובן [כה-כז]: "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה… ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר".

כל המעיין בפסוקים אלו יתמה: אם כבר אמרו אנחנו נחלץ חושים, מדוע הוצרך משה לחזור שוב על כל דבריהם, והרי היה יכול לומר להם בקצרה, שאכן רק בתנאי זה תקבלו את עבר הירדן. והקושיא תגדל שבעתיים שכן, לאיזה צורך חזרו בני גד וראובן שוב על כל דברי משה, ולא אמרו שמקבלים על עצמם ותו לא?.

מיד 'תיקנו' את דבריהם, לכן חזרו ואמרו כמו שהם עומדים בראשית דבר – "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'", ולא די בזה, אלא משה רבינו חזר ואמר כן לפני כל 'ראשי המטות' ב'תנאי כפול': כי אכן זה סוד חשוב בנחלת הארץ לא רק להיום אלא למשך כל הדורות הבאים לזכור עם ישראל אחד הוא. כלום שותפים לעשיה, כולם שותפים ללחימה כל אחד שותף בצער ובשמחה של השני.

כשיוסף ובנימין נפגשו לאחר שנים רבות של נתק, נאמר [בראשית מה, יד]: "ויפול על צוארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צואריו". אומר רש"י: "'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב"
לכל אחד היתה את הצרה הפרטית שלו, אבל הבכי של כל אחד מהם היה על הצרה של השני!

לבבא חאקי היה מותר על פי הלכה להשתמש בכסף, אבל לא היה מסוגל לעשות זו כשלשני יש צער.
כשהצער של השני נוגע ללבך ואכפת לך ממנו יותר מאשר אכפת לך מעצמך – כך בונים את בית המקדש!
בית המקדש ייבנה בזכות דאגה ואכפתיות לזולת, מתוך ענוה וביטול עצמי מוחלט.

ולסיום, בישיבה אחת ניגש חתן ושאל את ראש הישיבה "על מה אני צריך להתפלל בחופה שלי?" השיב לו ראש הישיבה: "דבר ראשון תתפלל על החברים שלך, שגם הם יזכו להיכנס תחת החופה במהרה. אתה מאושר? תתפלל שגם הם יהיו מאושרים!

חזק חזק ונתחזק !!

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל