כשיום השיבוש השתבש למארגנים/ אריה זיסמן

מי שנחשף בבוקרו של יום שלישי האחרון לרשימה המפורטת של מוקדי המחאה הצפויים והמתוכננים, לבטח חשב לתומו שהמדינה הולכת להיות משותקת. לא היה מקום בארץ, מצפונה ועד דרומה, שנשכח. ברשימה הארוכה, שנראתה מושקעת ומרשימה, צוינו מוקדי ההפגנות והמחאות שתוכננו לאורך היום, עם פירוט שעות מדויקות של השיבושים הצפויים. נראה היה כי מובילי המחאה שמו להם למטרה להגיע לכל הצמתים המרכזיים ולגלות בהם נוכחות רבה.

כותרות התקשורת (גם אצלנו) היו בהתאם: "משיבוש לשיתוק". העורכים הלכו שבי אחר המארגנים ונטו להאמין שלאחר ימי השיבוש הקודמים, עומדת המדינה להיות משותקת כליל.  אולם בעוד שאנו כתבנו על הצפוי בנימת ביקורת ותיארנו את המשבשים בתואר הראוי להם: "אנרכיסטים", נטו כלי התקשורת הכללים לכתוב עליהם באהדה ובתמיכה.

נתב"ג נותר אמנם הפעם מחוץ לתמונה אבל המארגנים החליטו לרדת לפסים ולחסום את הרכבות והרציפים. עד מהרה החלו להגיע תמונות מרחבי הארץ, מהן עלה שרוב המקומות שצוינו ברשימה לא היו מאוישים כלל. במקומות שכן אוישו, נראו מעט מפגינים אנרכיסטים, שניסו לחסות את הכבישים, לא תמיד בהצלחה.

שוב התברר עד כמה מעורבים משרדי הפרסום והיחסי ציבור בפעולות המחאה. הרשימה הייתה דמיוניות לצרכי יח"צ בלבד. אנשים רבים שהאמינו למובילי המחאה העדיפו להישאר בבית, לקחת יום חופש או לעבוד מרחוק. אלו שבכל זאת יצאו מהבתים והפעילו את תכנת הניווט ווייז, חשבו שהמכשיר משובש עקב הזמן הקצר שנדרש להם על מנת להגיע ליעדם.

התקשורת מצידה סיקרה את המחאה בשידורים חיים, עם צוותי פרשנים ואולפנים פתוחים, משל מדובר באירוע גדול במיוחד. השדרנים שנשלחו למוקדים, ראו את המציאות מקרוב והבינו כיצד יום השיתוק הופך מול עיניהם ליום של ניתוק מהמציאות.

ראשי המחאה שנוכחו לראות כיצד השיבוש והשיתוק שתכננו לאורך היום, נכשלו בגדול, הגבירו את ההפגנות בלילה והחלו להתעמת מול השוטרים בככר קפלן, זו שראש עיריית ת"א, רון חודלאי, מתעקש לקרוא לה "ככר הדמוקרטיה" אף שבפועל היא "כיכר האנרכיה".

מי שבכל זאת חשו בשיבושים, היו עובדי בית הדין הרבני בתל אביב ובחיפה. המפגינים האנרכיסטים סגרו להם את שיבר המים, חסמו את הכניסות והיציאות, הפריעו ברעש רב למהלך הדיונים וריססו גרפיטי על קיר המבנה. קשה למצוא את הקשר בין ההפגנות נגד צמצום עילת הסבירות לבתי הדין הרבניים. המחאה מסתבר איבדה את שפיותה וחשפה את שנאתה לכל דבר שקשור לדת.   

שתיקה ריקה
שני מעגלים: שובר השוויון שיכול להעביר את מתנגדי "ההפיכה" לצד השני 

ניתן לאפיין את פני המחאה בשני מעגלים. המעגל הראשון הוא קיצוני במיוחד, עליו נמנים אנשי הגרעין הקשה, שקמה ברסלר ודומיה, בוגרי ההפגנות בבלפור, אנשי "קריים מיניסטר", "הדגלים השחורים" וכל שונאי נתניהו באשר הם. מעגל זה הנחשב למיעוט שולי וזניח ביותר, יתמיד בעמדותיו נגד נתניהו, יהיה מה שיהיה.   

המעגל השני והגדול, מונה בין השאר אנשים שאינם אלימים, אינם אנרכיסטים וברובם אפילו  טובים במהותם. אנשים אלו הולכו שולל על ידי אנשי המעגל הראשון, כאילו המדינה עומדת להפוך עוד רגע מדמוקרטיה לדיקטטורה. חוסר ההסברה של תומכי הרפורמה, עומדת להם לרועץ בדיוק בנקודה הזו. אם הייתה הסברה נאותה בתחילת המערכה, המעגל השני היה קטן בהרבה. מי שניצלו זאת והשתלטו עליו, הם אנשי המעגל הראשון הקיצוניים, שמוליכים אותו שולל באמצעות כזבים וסילופים על עילת הסבירות.

המעגל השני הזה אמור בהמשך להתפכח כאשר ייווכח לראות שעילת הסבירות עוברת (ביום ראשון או שני הקרובים), ומדינת ישראל תקום למחרת, בדיוק כפי שהייתה. מסע ההפחדות אמור אט אט להתפוגג. החוק יעבור, הדמוקרטיה לא תיפגע והדיקטטורה הדמיונית תישאר רק במוחם הקודח של אנשי המעגל הראשון.  

בינתיים עד שזה יקרה, קשה עד בלתי אפשרי לשכנע צד כזה או אחר בצדקת העמדה של הצד השני. תומכי הרפורמה לא יכולים לשכנע את מתנגדיה ולהפך. כולם מתבצרים בעמדותיהם ושום דבר לא מזיז איש מצד לצד.

שובר השוויון והדבר היחיד שמשכנע, אלו פעולות המחאה האלימות של האנרכיסטים, חסימות  הכבישים, מכתבי הסרבנות של הטייסים והאמירות הפטרוניות: "אנחנו דואגים לכם, לעתידכם ולילדיכם". זה מה שמשכנע גם את מתנגדי הרפורמה (מהמעגל השני) לעבור צד ולא להימנות על הצד האנרכיסטי, הפטרוניסטי והסרבן. כך אמרו אנשים שנחסמו בנתב"ג וכך אומרים אנשים שנחסמים בכבישים, או שנחשפים למכתבי הסרבנות הנעשים בעידוד התקשורת. 

אנשי המעגל השני יכולים גם להביט יחד עם הציבור כולו על יאיר לפיד, ולהבין את כברת הדרך הצבועה שעשה. בתקופת הממשלה הקודמת האשים לפיד את האופוזיציה דאז בראשות נתניהו, כי היא אינה מהווה אופוזיציה לממשלה אלא למדינה. לא חלף אלא זמן מועט והכל התהפך.

לפיד נמצא היום לצדם של האנרכיסטים, חוסמי הכבישים והסרבנים, שקוראים בגלוי לפגוע בביטחון, ביחסי החוץ של ישראל ובכלכלתה. לפיד מפגין עמם כתף אל כתף בקפלן, ובשונה מגנץ ואיזנקוט שיודעים לגנות את הסרבנות הוא (לפיד) שותק. שתיק וניחא ליה. 

הסתייגויות אוויליות
ללא ריכוך: החוק יעבור ביום שני, ההצעה של גנץ נדחתה, והאופוזיציה נדרשת לחשבון נפש

אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון תחל ההצבעה בקריאה השנייה והשלישית על צמצום עילת הסבירות ביום שני הקרוב. הדיון עצמו יחל ביום ראשון וימשך 26 שעות. האופוזיציה תבצע פיליבסטר ובקואליציה צריכים להצטייד בסבלנות רבה ובעיקר בספרי קריאה במליאה כדי להעביר את הזמן. החכי"ם החרדים יגיעו  עם ספרי לימוד, חלקם יוכלו להשלים בנחת את הדף היומי, ואולי גם להתקדם כמה דפים קדימה.

האופוזיציה הכינה הסתייגויות רבות והצפי הוא שהח"כים יידרשו להרים את ידם ולהצביע 140 פעם. קודם לכן, השבוע, נדרשה ועדת החוקה לעסוק ביותר מ-27 אלף הסתייגויות שהוגשו על ידי האופוזיציה. כפי שכתבנו השבוע, ב'יש עתיד' העסיקו פעילים לכתוב רשימות של הסתייגויות הזויות. להלן חלקם.

דרישה לכלול בעילת ההסתברות את הדברים הבאים: לקדם את מעמד הליצנים בישראל. לקדם אוטונומיה תרבותית לחזירי הבר. לבטל את האחד באפריל. להביא להפצת פופקורן. למנות מלצר לשר המשקאות. לנרמל תופעה של גידול שפם על המצח. לחדד עפרונות בצבעי אפור ושחור. לטפח זן חדש של צפרדעים ירוקות. להכריז על פ"ת כעיר לא אמיתית. לאסור על אזרחים לחצות את הכביש.  ללמד קרוא וכתוב בעלי חיים. ללמד את שר האוצר אנגלית. למנות כלב לראש ממשלה ועוד הצעות הזויות, שרק מעידות על הרמה של מי שכתבו אותם. 

ההסתייגויות כמובן נדחו וכאמור ביום שני יצביעו על החוק ללא כל ריכוך. זאת למרות שעד הרגע האחרון השבוע נמשכו הניסיונות להגיע להסכמות, להדברות ולפשרה. לפי שעה אין הסכמות. גם הרעיון של גנץ: "הסכמה בעד הסכמה", קרי הסכמתו לקבל את חוק צמצום עילת הסבירות תמורת הסכמה לא להעביר את שאר חוקי הרפורמה אלא בהסכמה מליאה, נדחתה על יד הליכוד, שהבין היטב את המוקש. 

גנץ למעשה ביקש התחייבות פומבית מנתניהו במעמד הנשיא, שבתמורה למו"מ על הסבירות, יהיו שאר רכיבי הרפורמה בהסכמה. במילים אחרות: לא יהיו עוד חוקי רפורמה מלבד הסבירות, כיון שאין סיכוי שהאופוזיציה תסכים לכך. בליכוד כאמור דחו את ההצבעה כיון שמדובר בניסיון להרוויח זמן ולדחות את ההצבעה עד לאחר הפגרה, דבר שאינם יכולים להרשות לעצמם.

מי שצריכים להפיק לקחים מהאירוע כולו, הם אנשי האופוזיציה, לפיד וגנץ, שפרשו ביוהרה מהשיחות בבית הנשיא, למרות שנתניהו היה מוכן לבוא לקראתם ולהתעלם מהעובדה שבידו רוב של 64 מנדטים. עתה לאחר שעילת הסבירות תעבור, אם ירצו להשפיע על שאר סעיפיי הרפורמה – הרכב הוועדה למינוי שופטים, חוק היועמשי"ם וכו', עליהם לחזור חזרה להדברות, דבר שכמובן לא יקרה. "אין עם מי לדבר", אמר נתניהו השבוע לביידן (נרחיב בהמשך), וצדק.

מנה חמה
כמה שופטים חסרים באמת למערכת ומה יקרה כאשר הוועדה למינוי שופטים תתכנס?

"זו הייתה אכן שגיאה שפרשנו מהשיחות", הודה השבוע בני גנץ בגילוי לב, כאשר נשאל על הודעתו יחד עם ח"כ יאיר לפיד לאחר ישיבת הכנסת שבחרה בזמנו רק את ח"כ אלהרר לוועדה למינוי שופטים. בדיעבד התברר כי ההודעה הזו על הפסקת השיחות בבית הנשיא היא שגרמה להעברת עילת הסבירות, כאשר לא הותירה בידי נתניהו כל ברירה אחרת.

אחת הסיבות להודעה ההיא של גנץ, הייתה שיש לכנס במהירות את הוועדה למינוי שופטים כיון שיש פער של "קרוב למאה שופטים שחסרים במערכת". אולם גם לאחר שבשבוע שעבר נבחר נציג הקואליציה (יצחק קרויזר) לוועדה הזו, עדיין אין מועד לכינוסה. שר המשפטים יריב לוין, הודיע מראש כי אינו מתכוון לכנס את הוועדה במבנה הנוכחי שלה.

לפיד מאיים לעתור לבג"ץ כדי לכנס את הוועדה, וגם השופטת חיות כבר התבטאה שיש לכנסה במהירות הנדרשת. ב"מחנה הממלכתי" של גנץ, שבו וחזרו על הודעתם כי יש לכנס את הוועדה במהירות כדי להשלים את הפער ולמנות מאה שופטים שחסרים למערכת, "דבר הפוגע בשירות המשפטי שמקבלים עשרות אלפי ישראלים בבית המשפט".

בעיתון הכלכלי "גלובס" ביקשו לבדוק את ההודעה הזו של "המחנה הממלכתי" ופירקו את הנושא לגורמים. מסתבר שנכון לעכשיו יש 21 תקנים פנויים למינוי שופטים, כאשר עד סוף השנה האזרחית, צפויים לפרוש עוד 22 שופטים ורשמים. בנוסף יהיה צורך לאייש עוד 11 תקנים של שופטים חדשים שהתקבלו במסגרת הסיכום התקציבי. לפיכך אם מחברים את כל המספרים מגיעים ל-54 תקנים חסרים ולא מאה, כפי שהתריעו גנץ ואנשיו. 

כך או כך, גם את תכונס הוועדה בזמן הקרוב, היא לא תצליח לאייש באופן מידי את כל התקנים החסרים, כיון שדרושה עבודת הכנה של ועדות המשנה של הוועדה לאיתור השופטים. לפי שעה גם ועדת המשנה לא כונסה, ולכן לא נראה באופק מינוי שופטים חדשים.

בהקשר זה יש לחזור שלוש שנים לאחור, לתקופה בה כיהן אבי ניסנקורן כשר המשפטים. פעילותו עוררה אז מחלוקת רבה והוא היה אחד הגורמים המרכזיים לפירוקה של ממשלת האחדות נתניהו-גנץ. כזכור בתקופתו נערכה ישיבה של הוועדה בה מונו 62 שופטים חדשים. בהשוואה למספרי השופטים שאושרו בוועדות קודמות (20 שופטים בישיבה ממוצעת של הוועדה), מדובר היה במספר גבוה במיוחד.

אופן הפעולה של ניסנקורן והמינויים בוועדה, עוררו תרעומת רבה ותחושה של מחטף. מירי רגב שהייתה חברה בוועדה, אמרה אז: "אפילו להכין מנה חמה, לוקח יותר זמן". מיותר לומר שאיש לא יצא אז לפעולות מחאה על המינויים החפוזים. הטייסים המשיכו לטוס והכבישים נותרו פתוחים.

אין משבר
נאום מרשים: הקונגרס הריעו להרצוג, נתניהו שיבח אותו ורק אנשי המחאה יצאו נגדו

אנשי המחאה שביקשו להבאיש את ריחה של הממשלה וישראל בפני הממשל בארה"ב נכשלו לפי שעה. ביידן שוחח עם נתניהו ואף הזמינו לבית הלבן. הנשיא האמריקאי הפגין ידידות רבה ופתח את השיחה הטלפונית עימו במילים: "ידידי, אני רוצה לראותך בקרוב בביקור אצלי בבית הלבן". מי שאישר את הדברים (וכנראה שמע את השיחה) היה ראש המל"ל צחי הנגבי.  

תחילה ניסו כלי התקשורת לחפש את הבדלי הגרסאות בין הודעות לשכת ראש הממשלה להודעת הבית הלבן, תוך טענה שהנשיא לא הזמין ממש את נתניהו, וכן מתח עליו ביקורת בעניין המשך החקיקה. בלשכת נתניהו כמובן הכחישו את הדברים וציינו כי ההתייחסות לנושא הרפורמה הייתה בשולי השיחה, בסופה ממש.

נתניהו הבהיר לנשיא, כי הוא יעביר את עילת הסבירות בשבוע הבא, ובהמשך ישאף להעביר בהסכמה רחבה את שאר הסעיפים. בדבריו הדגיש נתניהו את המילים "בהסכמה רחבה". הוא לא אמר "בהסכמת האופוזיציה", והסביר לביידן כי אי אפשר להגיע להסכמות עם האופוזיציה, כפי שנוכחו לראות בבית הנשיא. הרצון של נתניהו הוא להגיע להסכמה ציבורית בנושא הוועדה למינוי שופטים, לפי ההצעות השונות שהעלו אנשי אקדמיה שונים.

כך או כך, התקשורת שפקפקה כאמור בהודעת נתניהו על הזמנתו לבית הלבן, שמעה תשובה ישירה מהנשיא עצמו. אחד הכתבים הפנה אליו את השאלה: האם הזמנת את נתניהו לביקור בבית הלבן. ביידן השיב במילה אחת: כן.

מי שספגו גם כן מהלומה ישירה הם אנשי המחאה, שציפו מנשיא המדינה יצחק הרצוג להבליט את המחלוקת בתוך ישראל ולדבר על הפגיעה בדמוקרטיה והפיכתה לדיקטטורה. אולם הרצוג בנאומו (המרשים) בפני הקונגרס, דיבר באנגלית אך המסרים שלו כוונו לאזרחי ישראל תוך תקווה שאולי יאזינו לו משם, לאחר שבבית הנשיא הצליח קצת פחות בשיחות.

בדבריו הסביר שאמנם יש מחלוקת קשה בתוך ישראל, אולם הדבר רק מעיד על הדמוקרטיה החזקה, בדיוק כמו המחלוקת הקיימות בתוך ארה"ב. "המחלוקת משקפת את עוצמת הדמוקרטיה הישראלית הטבועה בדי.אנ.אי בישראל והיא תישאר כזו". האכזבה של אנשי המחאה מהנאום באה לידי ביטוי גם בתגובות של אנשי התקשורת. אחד מהם תהה "האם הרצוג הגיע מהמאדים"

מי שאהבו מאד את הנאום ונעמדו פעם אחר פעם (30 פעמים בסך הכל) להריע לו בתשואות היו חברי הקונגרס משני קצות הבית – דמוקרטים ורפובליקנים. ואכן הנאום היה מיוחד. הרצוג שזר בו בחכמה גם אלמנטים יהודים והתשואות בהחלט מגיעות לו. אפילו נתניהו, שלבטח משוכנע שאין שני לו בזירת הנאומים בפני הקונגרס, יצא מגדרו ושיבח את הרצוג על הנאום.

הטור פורסם לראשונה בעיתון 'יתד נאמן'