על הממשלה לגלות אדיבות של מנצחים | דעה

אחרי כשמונה חודשים אינסופיים. אחרי הצהרות והפגנות. אחרי הידברות וסכסוכים הגענו לקו הגמר עם חוק צמצום עילת הסבירות. בשמאל עצובים ודואגים. בימין שמחים ומלאי סיפוק. אבל השאלה הגדולה שאותה צריכים כולם לשאול היא זו – מה עכשיו? לאן אנחנו הולכים מכאן? האם מה שהיה הוא מה שיהיה, או אולי נהיה עדים לשינויים דרמטיים שיפתיעו את כולנו?

לא נביא אנוכי ולא בן נביא, אבל דבר אחד ברור לכולנו – כעת שני הצדדים, ימין ושמאל, חייבים לערוך חשבון נפש פנימי ולהפיק לקחים. המחנה הלאומי – מפלגות הקואליציה והממשלה – חייב להבין ולהכיר בטעויות שעשה לאורך כל הדרך. אפס הסברה, חוסר הבנה של עוצמת ההתנגדות ותחושה שהם לא בדיוק יודעים מה הם רוצים להשיג? מנגד, מפלגות השמאל הוכיחו את חולשתם. הרחוב הפך להיות השליט הבלעדי. ההתלהמות והאלימות הפכו למחזה נפוץ. והתחושה כאילו בסוף הם ינצחו, הביאה אותם לתחושת הכישלון שהם מרגישים לאחר שהחוק לצמצום עילת הסבירות עבר.

באופן מוזר ובלתי צפוי, העברת חוק צמצום הסבירות מזכירה את תוכנית ההתנתקות שממש בימים אלה אנו מציינים שמונה עשרה שנים למימושה. כמו היום, גם אז התחושה הייתה שנקרע קרע בחברה הישראלית, קרע בלתי ניתן לאיחוי. כולי תקווה שבדיוק כמו שקרה אחרי תוכנית ההתנתקות, כשרוב מוחלט של מתנגדי ההתנתקות הבינו שעליהם להמשיך בחייהם, ועליהם להמשיך להאמין בחברה הישראלית ועליהם להאמין במדינת ישראל יקרה גם היום. גם אז הכעס היה כמעט בלתי נשלט. הכאב היה בלתי נסבל אבל ההיגיון שלט, ולשמחתנו רק מתי מעט מנפגעי ההתנתקות התעקשו לא לקבל את רוע הגזירה. היום, במבט לאחור, אנחנו יודעים שמי שקיבל את כללי המשחק, למרות הקושי והכאב, הצליח להשתקם. זה אומנם לקח שנים לא מעטות, אבל השיקום הגיע. לעומת זאת, מי שעמד בסירובו והתעקש להישאר פגוע ובכך מנע מעצמו תהליך שיקומי, נפגע קשות ונותר מצולק עד היום. 

על הממשלה לגלות נדיבות של מנצחים. לא לוותר על עקרונותיה אבל בהחלט לגלות נדיבות. לעומת זאת על האופוזיציה, ומיוחד על כל אותם ארגונים קיצוניים עם מנהיגים קיצוניים עוד יותר, להבין שאם הם ימשיכו במאבקם האלים, הבלתי מתפשר והמסוכן הם יהיו הראשונים שיפגעו. כי המדינה לעולם לא יכולה להרשות לעצמה להיכנע לרחוב. המדינה לא יכולה להרים גדל לבן לאנרכיסטים שרק יודעים להגיע לא לא ולא. אם הרוב המוחלט והמכריע של מתנגדי הרפורמה יבינו שבדמוקרטיה הדבר הנכון והאחראי לעשות זה להיכנס להידברות אמיתית, לא למען הפרוטוקול, אלא למען מציאת פתרונות, אזי בשבועות ובחודשים הקרובים המערכת הפוליטית תוכל להתניע מהלך של ריפוי איטי ומדורג.

האחריות לתיקון הכאוס והשנאה מוטלת על שני הצדדים. על הממשלה והעומד בראשה ועל האופוזיציה ומובילי המחאה. בהכירי את ראש הממשלה נתניהו, אין לי ספק שהוא יפעל בכל כוחו כדי להושיט יד ליריביו הפוליטיים. הוא יפעל למענם כדי שירגישו שהחבל לא נקרע. הדבר לא יהיה קל. בקואליציה שלו ישנם גורמים שחיים על הפילוג והשנאה. אך הרוב המוחלט של בוחריו ושל חבריו לקואליציה מבינים שהגיעה 'עת שלום' פנימי.

אך כאמור, אין די בכך. גם ראשי האופוזיציה ומנהיגי המחאה חייבים לקחת אחריות על פועלם במהלך החודשים האחרונים. הם חייבים להנמיך את הלהבות. למתן את ההצהרות והציפיות ובעיקר לומר את האמת הפשוטה, שהחוק לצמצום עילת הסבירות לא הביא את הדמוקרטיה הישראלית לסופה. הגיעה הזמן שגם אלה שרוממות החוק בלשונם יהיו כפופים לחוק. הגיע הזמן לסיים את כל ימי ההתנגדות/שיבוש וכל שם מיליטנטי אחר שהם בחרו. נדמה שכרגע הם לחלוטין לא בשלים לכך. הם כועסים וזועמים על שהפסידו בקרב, אבל כדאי מאוד שגם הם ילמדו מלקחי ההתנתקות. כאמור, מי שסירב להתרומם מכאבו. מי שנמנע מלהרים את ראשו נפגע. לעומת זאת מי שהתנהג בבגרות ומי שהבין שזעם ובכיינות אינם מדיניות, הצליח להשתקם ולצאת מהמרה השחורה שאליה נכנס. הבחירה בידם.

אם לציבור שלם של אנשים טובים הרסו את בתיהם, גרשו אותם מנוף מולדתם, החריבו את בתי הכנסת שלהם והוציאו את מתיהם מהאדמה, הצליחו להתאושש ולחזור להאמין במדינה, על אחת כמה וכמה שיכולים וצריכים ציבור שאומנם מרגיש פגוע וכאוב, אבל בסופו של דבר, צמצום עילת הסבירות, לא שינתה את  חייו ולא פגעה בו או ביקיריו אף לא כמלוא נימה. עבורם הגיעה העת לבחור בחירה מושכלת, אחראית ובעיקר קונסטריקטיבית. כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד ויש לנו רק מדינה אחת. לתפארת מדינת ישראל.

הכותב שימש בעבר כקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו