בין התוכניות הדמיוניות למציאות המדממת / אריה זיסמן

בין התוכניות הדמיוניות למציאות המדממת: הפיגועים שינו את סדר יומו של נתניהו

זה היה צריך להיות שבוע טוב במיוחד עבור נתניהו. בשבוע שעבר בילה בחופשה, התעלם מצפירות הזמבורות של המפגינים וחזר בכוחות רעננים ללשכה. המחאה עצמה שקטה קמעא, אוספת כוחות לאירועי החודש הבא ("ספטמבר השחור"). הכול צעד לעבר שבוע רגוע במיוחד, בו יוכל נתניהו לבקר בבתי הספר החרדים שפתחו את שנת הלימודים. עד מהרה התברר הפער בין התוכניות הדמיוניות למציאות המדממת.

זה החל בשבת בפיגוע הרצח של שני היהודים הי"ד בחווארה ונמשך בפיגוע בו נרצחה האישה הי"ד סמוך לחברון. אין רגע של שקט. מ"צומת הכבשים" בדרך לחברון, ועד "פינת בוגרשוב" בתל אביב. הטרור מכה בכל מקום.

וכך, שלושה ימים לאחר שגזר סרטים בפתיחת הרכבת הקלה, נאלץ נתניהו להגיע למקום הפיגוע בדרום הר חברון ולקיים שם מסיבת עיתונאים מאולתרת כשלצידו שר הביטחון יואב גלנט. עצם ההגעה מעידה לפחות שהוא אינו מתבצר בלשכתו תוך שיגור הודעות מרחוק. לשם השוואה, נמנע יצחק רבין מלהגיע לזירות הפיגועים לאחר אוסלו כדי שלא לשמוע את קריאות הבוז נגדו. גם אריאל שרון לא הגיע, מלבד פעם אחת (הפיגוע בצומת פת).

נתניהו לעומתם מגיע למקומות הפיגועים, גם כיו"ר אופוזיציה כדי להאשים את הממשלה, וגם היום כדי להאשים את איראן… השאלה היא האם יוכל להגיע למקומות אלו גם בעתיד והאם זעם תושבי יו"ש לא יופנה ישירות כלפיו. לפי שעה הם מסתפקים בכעס על מערכת הביטחון ועל העומד בראשה, יואב גלנט. נתניהו לא יהיה חסין לאורך זמן. 

כבר השבוע היו שהחלו בהתחשבנות מולו, תוך ציון העובדה שמאז תחילת השנה האזרחית נרצחו 34 אנשים בפיגועי הטרור. מדובר בשנה הקשה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה. התקשורת לא עשתה הנחות לנתניהו והכותרות היו בהתאם: הטרור גובר, השטח מדמם, והממשלה דוממת.

אפילו תומכיו (המועטים) בתקשורת, נקטו בקו של ביקורת וציינו כי מדובר ב"ממשלה ללא תכנית וללא זיק של תקווה". הפרשנות הייתה קשה ונוקבת, תוך ציון העובדה שנקל לתאר מה היה קורה, לו גל הטרור הנוכחי היה מתרחש בממשלה הקודמת. נתניהו היה הופך כל אבן ומאשים את בנט ולפיד בחידלון, בדיוק כפי שעשה אז.

לעצם העניין: האם באמת יש הבדל בין הממשלה הקודמת לזו הנוכחית בדרך הטיפול בגל הטרור? האם יש משהו שונה, שמאיץ את הטרור יותר מבעבר? בקטע הבא.

נתניהו נשען על דוחות אמ"ן וחשף בפומבי את ההחלטה האסטרטגית האיראנית

נתניהו אינו חדש בתפקיד ראש הממשלה. נראה שהוא כבר עבר הכול בשנותיו הארוכות בתפקיד. אבל גם הוא מזהה את גל הטרור הגובר, שלא ידענו זמן רב, כפי שהעיד השבוע אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס.

נתניהו גם מודע לעובדה שאין בידו תרופת פלא ופתרון חדש למציאות המחריפה. האמצעים שברשותו סבירים יחסית ודומים לאלו שהיו גם בממשלה הקודמת. אין שום תכנית חדשה, אין הצעות פעולה משמעותיות ויש רק הבטחות: "לתפוס את המחבלים" לאחר שהם מבצעים את הפיגועים. לפחות בהבטחה הזו, עומדת מערכת הביטחון ברוב המקרים.   

כאמור, כאשר הפיגועים התרחשו בתקופת הממשלה הקודמת, האשים אותה נתניהו ב"מדיניות רופסת". השבוע הוא הזדרז להאשים את איראן כמי שמלבה, מעודדת ומממנת את הטרור בגדה. אין מדובר בזריקת אחריות גרידא וברצון לברוח מאשמה. נתניהו יודע בהחלט על מה הוא מדבר ולבטח נשען על דוחו"ת מודיעין. מדובר באשמה שאינה תלושה מהמציאות.

לפי אמ"ן, האיראנים מתקשים בחסדי שמיים לנקוט בפעולות טרור ברחבי העולם נגד יעדים ישראלים ויהודים. כמו כן הם מתקשים לבצע מעשי נקם גדולים על תקיפות ישראליות (על פי מקורות זרים) בסוריה וכן בפעילות המוסד (ושוב על פי מקורות זרים) בלב טהראן. לפיכך הם קיבלו החלטה אסטרטגית להעביר את המערכה נגד ישראל לשטחי הגדה. הדבר נעשה בסיוע כספי ובאמצעי לחימה. סימנים דומים מתרחשים גם בגבול הצפון בסיוע ארגונים פלשתינים.

במערכת הביטחון בישראל עוקבים אחר הפעילות האיראנית הזו, וזה מה שחשף נתניהו באותה מסיבת עיתונים מאולתרת במקום הפיגוע. במילים אחרות: אל תשוו את מה שקורה כעת למה שארע בממשלה הקודמת, כיון שהפעם זו התמודדות קשה יותר נגד איראן, שמלווה ומלבה את הפיגועים.

דבריו של נתניהו נגד איראן, פחות מעניינים את ציבור המתיישבים, שסופגים את הפיגועים וכואבים את מות הנרצחים. "הגיע הזמן למסקנות", הם דורשים, "מי שאחראים למצב הם הממשלה ומערכת הביטחון. אם הממשלה לא מסוגלת לעצור את הקטל, תפנה את מקומה לאחרת", הם קוראים. "ממשלת ימין על מלא", הביתה על מלא.    

הקשר ההדוק בין הרפורמה, המצב הביטחוני וההסכם המתרקם מול סעודיה

גלנט ונתניהו יודעים היטב שאין להם פתרון לגל הטרור הנוכחי. הרצון שלהם הוא להראות שליטה במצב, תוך השענות על המודיעין לסיכול פיגועים, מבצעי מעצרים ליליים ברחבי יו"ש, חקירות שב"כ ואיתור חשודים. מדובר במשימה קשה ומורכבת. אם עד כה כשמונים אחוזים מהפיגועים בגדה הגיעו מחלקה הצפוני, בעיקר מג'נין ומשכם, הרי שעתה הטרור מתרחב לאזורים נוספים כמו טול כרם וחברון.

ההסלמה הזו נופלת על הממשלה בעודה שקועה במאבקי הרפורמה, דבר שאינו מוסיף לשקט הפנימי בתוכה. שתי מפלגות הימין, עצמה יהודית והציונות הדתית, התומכות גם יחד בהמשך הרפורמה ובד בבד בהרחבת הישובים ביו"ש, והפסקת התמיכה ברשות הפלשתינית, לא יוכלו לשבת בשקט עוד זמן רב. הלחץ עליהם מהשטח קשה ונוקב. 

ראשי מועצת יש"ע, חלקם אנשי ליכוד, שהקימו השבוע מאהל מול לשכת ראה"מ, קראו לממשלה לצאת למלחמה גדולה ביהודה ושומרון, במבצע צבאי מקיף, "בית וגן מלא בכל יהודה ושומרון". השלטים שנתלו במאהל היו בנוסח: "רוצים שינוי בתפיסת הביטחון". בשיחות עמם הם נשמעים מודאגים מתמיד, ומודים כי לא חוו זה שנים, מציאות כזו של טרור יומיומי וחוסר ביטחון לצאת מהבית ולנוע בכבישים.

לא נותר להם אלא לדרוש מהממשלה להקים יישובים חדשים ביו"ש, להרחיב את הקיימים ולהכשיר מאחזים. רק כך מבחינתם, אפשר יהיה להילחם בטרור, כדי להראות לצד השני שפיגועים אינם כדאיים. אלא שבפועל, כבר עתה קיימת תנופת בנייה ביו"ש.

לראשי המתיישבים לא נותר אלא לנסות ולחלק את האשמה לשניים: שר הביטחון גלנט ואלוף פיקוד המרכז נמצאים בצד של "הרעים" ומכונים אנשי שמאל. לפתע נזכרו שגלנט הגיע בכלל ממפלגת כחלון ואינו עצם מבשרה של הליכוד. לדבריהם, רצף כזה של אירועי ירי לא היה הרבה זמן. "אנחנו רותחים על גלנט. הוא מתנהל בתור שמאלן, אינו יוזם ומשלים עם המצב הזה. המבצע בג'נין היה אירוע חשוב אבל הוא לא הביא תוצאות, וגם זה קרה רק אחרי שבן גביר עשה פיצוץ בממשלה".

לעומת זאת נמנעים המתיישבים מלהאשים את  סמוטריץ', בן גביר ואת רוב השרים האחרים בליכוד. נתניהו, מבחינתם נמצא באמצע. כאמור יגיע היום שגם הוא יתחיל לחטוף ולספוג אש פנימית כמו גלנט.

נתניהו לא אוהב את הביקורת הזו ועל פי הדיווחים יצא בישיבת הקבינט בחריפות נגד ההתקפות על אנשי הצבא. בשלב זה הוא נמצא במלכוד בעייתי. אם ייענה לקריאות הימין הקיצוני לפעולות נרחבות ויציאה למבצע גדול ביו"ש, הוא יאבד את הסיכוי להסכם נורמליזציה עם סעודיה, ובכף ימשיך לדשדש במאבקי הרפורמה. הממשל הסעודי לא יוכל להתקדם בתהליך כאשר יו"ש תבער. גם ביידן לא יאהב את זה וההזמנה לבית הלבן תידחה.

הנה עוד דוגמא כמה המצב הביטחוני, המדיני והפוליטי קשורים גם יחד וכרוכים זה בזה.

החודש האזרחי שבפתח דרמטי במיוחד: מהסבירות, דרך הנבצרות ועד הוועדה לבחירת שופטים

צמד המילים הנהגות לאחרונה יותר ויותר בשבילי המחאה וגם בנתיבי הממשלה הוא "ספטמבר השחור". מי שמדברים על כך, אינם מתכוונים ללחימה שהתנהלה בין צבא ירדן לבין ארגונים פלשתינים שארעה בחודש ספטמבר 1970. כמו כן הם אינם מתכוונים לארגון "ספטמבר השחור" שהוקם על ידי אש"ף ביוזמת יאסר ערפאת מתוך כוונה לנקום במלך חוסיין על אירועי ספטמבר השחור במסגרתם נהרגו אלפי פלשתינים בדיכוי מהומות על ידי צבא ירדן. כוונתם היא אחרת לגמרי.

ספטמבר "השחור", (שמתחיל היום) עלול שוב להבעיר את המחאה בהיותו חודש בו יגיעו לבג"צ נושאים קשוחים ביותר הישר מלב הרפורמה. מדובר בדיונים דרמטיים שיכולים להביא את המחלוקת בין הצדדים לאותו משבר חוקתי ממנו מתריעים כולם, בו יאלצו המערכת השונות להחליט למי הם צריכים להישמע: לממשלה או לבג"צ.

הדיונים, שכאמור יהיו דרמטיים, חלקם בהרכב היסטורי מלא של כל 15 השופטים, יעסקו    בעתירה נגד חוק ביטול עילת הסבירות, חוק הנבצרות, ניגוד העניינים של נתניהו ואי כינוס הוועדה לבחירת שופטים. כל דיון שכזה נחשב לפצצת מצרר עם השלכות רבות. זו הסיבה שהספטמבר הזה יהיה שחור, כיון שהוא יעסוק בשיא המשבר החוקתי, אליו נקלעה מדינת ישראל.

המערכת המשפטית מודעת היטב לעובדה, שכל מה שתפסוק ותכריע יכול להבעיר את השטח לכאן או לכאן. מה שהיה לפני ספטמבר לא יהיה אחריו. הלחץ על השופטים בהתאם. די לקרוא את "הפרשנים" הנוטים לצד אנשי המחאה מאותם 'ערוצי תבהלה' כדי להבין ולראות את הלחץ בו הם נמצאים ואת הלחץ שהם מפעילים על השופטים.  

"אם בג"ץ יחליט להרכין ראשו בפני הופכי המשטר, המשמעות תהיה כניעת הרשות השופטת להפיכה של ישראל למודל שלטון פולני-הונגרי, כותב הפרשן ברוך קרא, ומיד ממשיך: "מאידך, אם השופטים יעמדו בפרץ, הם יודעים שמיד עשויה לקום מחאה עממית הפוכה נגד בית המשפט העליון, וגרוע מכך, האיום של ראש הממשלה ובכירי שריו לא לקיים את פסיקת בג"צ עלול להתממש או אז ניקלע סופית אל אותו כאוס מדובר.

בד בבד החודש הבא יהיה גם מבחן קשה עבור אנשי הסרבנות בצבא. אם בג"צ יכריע נגד הממשלה ואם זו לא תיעתר לכך, תורחב הסרבנות לממדים גדולים יותר בחיל האוויר, במודיעין וביחידות נוספות. גם הכשירות הצבאית אמורה לבוא לידי ביטוי בחודש הבא, לאחר סרבנותם של טייסי מילואים מהגעה לשירותם הצבאי בחודשים האחרונים. ההערכה היא שהדבר ישפיע על כישרותם בחודש הבא.  

ולנו לא נותר אלא להדגיש את אלף אלפי ההבדלות בין מה שקורה אצלם עם אותו "ספטמבר השחור" לבין מציאות חיינו האמיתית: חודש אלול הרחמים והסליחות יחי ההבדל.

היעד המסתמן הבא של ההפגנות: כך מבקשים בשמאל ובמחאה להילחם בדמוגרפיה

הפגנות המחאה לובשות ופושטות צורה כמטוטלת בהתאם למשבי הרוח, עד שאפשר לכאורה לנחש מה יהיה היעד הבא של המפגינים. על פי הסימנים שכבר נראים בשטח, בעיקר בקרב הפרשנים וכותבי הטורים בעיתון המחאה "הארץ", היעד הבא כבר רשום על הקיר. בטרם "נחשוף" אותו, נחזור לאחור עם תקציר האירועים, כדי שנוכל להבינו לעומק.  

כאשר החלו הפגנות המחאה במסווה של "מאבק נגד הפגיעה בדמוקרטיה", היה ברור כי מדובר בתירוץ קלוש בלבד. מה שהפריע לאנשי השמאל והמחאה לא הייתה ה"דמוקרטיה", אלא הדמוגרפיה. בארגוני השמאל, אותם שהפגינו בעבר בבלפור, הבינו שאין דרך להוריד את הליכוד ושותפיו מהשלטון, כיון שהדמוגרפיה בצד השני תנצח. לפיכך ישבו וחשבו (עוד הרבה לפני הבחירות), כיצד לגרום לממשלת נתניהו, שעל פי כל הסימנים עמדה להיבחר, להפוך לממשלה לא לגיטימית.

מי ששיחק לידיהם היה שר המשפטים יריב לוין, שיצא עם חוקי הרפורמה באותה מסיבת עיתונאים חפוזה ללא שום הכנה מוקדמת. לוין נפל בלא מודע לידיהם והם עטו עליו כמוצאי שלל רב. עוד קודם אותה מסיבת עיתונאים, הפגינו כזכור אותם אנשי מחאה, וכן יאיר לפיד על הגשרים נגד מינויו של סגן השר אבי מעוז, תוך שהם קוראים לראשי רשויות להכריז על מרד ולא לקבל את תכניותיו. אלא שהמחאה הזו לא התרוממה, ודרוש היה למצוא משהו אטרקטיבי יותר שימשוך את ההמונים.

חוקי הרפורמה נפלו עליהם משמיים והם ניצלו אותם עד תום במסעי הפחדה מזרי אימה. תחת כסות של שקרים וכזבים, הצליחו לטעת בהמוני העם את התחושה כאילו המדינה הופכת עוד רגע קט לדיקטטורה. במסגרת זו פתחו במסע של השמצות פרועות בעיקר בחו"ל נגד הממשלה, ולא היססו לפעול בשיטות של תנועות החרם נגד ישראל.

רבים מהאזרחים קנו את הפייק הזה והצטרפו להפגנות. בהקשר זה סיפור אישי הישר מחיפה, בקטע הבא

פרשני המחאה אינם מעוניינים בפתרון "חוק הגיוס", יש להם מטרה ממוקדת אחרת

במשך שנים רבות הצלחנו לשמור בחיפה על קשר מקצועי שהפך עם הזמן לקשר חברי עם עיתונאים ואנשי תקשורת מקומיים, חלקם עובדים בעיתונות ובכלי התקשורת הארציים. תוצאות הקשר הזה באו ליד ביטוי בכבוד הרב שהם הרעיפו על עמיתיהם (אנחנו), אנשי התקשורת החרדים ועל הציבור החרדי בכללותו. מעולם לא דיברו סרה נגד החרדים, ומעולם לא שמענו מהם את המשפט הנבוב והקלישאתי: "אם כל החרדים היו כמוכם, אז"….      

והנה בתקופה האחרונה, גם הם נסחפו באווירת ההסתה הכללית והחלו להשמיע נעימות אחרות, כאילו מדובר באנשים שונים לגמרי. לפתע החלו לבקר קשות את הציבור החרדי, הליכותיו ומנהגיו, דבר שלא עשו מעולם. בשיחות איתם, הם בטוחים שהם מצילים בהתנהגותם ובהפגנות המחאה שלהם, גם את מי שחושב אחרת מהם. "אנחנו מפגינים גם עבורכם", הם חוזרים ואומרים וממש מתכוונים לכך.

הדברים הללו נשמעים כאמור גם מכאלו שמעולם לא גילו יחס אנטי, והיום הם נמצאים לגמרי בצד השני עם אמירות קשות וחריפות ביותר נגד הציבור החרדי.

מהיכן שלא מביטים על זה, מדובר בהצלחה מסחררת של אנשי המחאה לסחוב למאבקם נגד נתניהו גם אנשים שכלל לא היו שם בעבר. המאבק כאמור לבש ופשט צורה. זה החל באבי מעוז, נמשך עם הרפורמה, והתקדם הלאה נגד החרדים, במסווה של מאבק נגד הדרת נשים, נגד החוק שיאפשר המשך לימוד תורה (חוק הגיוס), בעד הפעלת הרכבת הקלה בשבת ועוד.   

צריך לחזור שוב ושוב ולהזכיר כי עיקר מאבקם הוא בדמוגרפיה המשחקת לרעתם ותמנע מהם את החזרה לשלטון. לפיכך היעד הבא שלהם: ליטול את זכות הבחירה ממי שאינו מתגייס. מדובר בקמפיין שהחל על ידי פרשנים וכותבי טורים ב"הארץ", שלא מסתפקים כבעבר ביעדי גיוס וגם לא מדברים על סנקציות כלכליות נגד מי שלא יתגייס.  

אותם "פרשני מחאה" אינם רוצים בשום פתרון מעשי של הגיוס וגם לא באמצעות חוק מוסכם. אם זה יקרה, הרי שזה ייטול מהם את כל הטיעון ואת כל המטרה. רצונם הוא בהמשך הפלונטר סביב חוק הגיוס, כדי להגיע לנקודה המרכזית שבתכנית: מי שלא מתגייס, תישלל ממנו זכות ההצבעה. השלב הבא יהיה להחריג את הערבים מהחוק הזה, כדי שמלאכת ההשתלטות המחודשת על השלטון תהיה מושלמת.

"בלי נאמנות, אין אזרחות", קבע בזמנו אביגדור ליברמן, בעת שהיה לו נוח פוליטית לתוקף את הערבים. הסיסמא המתוכננת של אנשי מחאת השמאל: "בלי גיוס אין פיוס ואין הצבעה".  ההצעה הזו כבר מתבשלת במחוזות השקמה והשמאל, וככל שנדע עליה מוקדם יותר, כך יקל עלינו להיערך ולהתכונן לבאות.  

ח"כ כהנא יצא נגד אנשי המחאה, ניסה לרצותם במסע חנופה פומבי, וחטף בוז צורם

אומרים על הטייסים שהם אנשים חכמים. אחרים יגידו שהם יהירים. בדיחה פנימית בטייסת  מאשרת את זה: כיצד יודעים שטייס נמצא בחדר? התשובה: הוא כבר יגיד לך.

מסתבר שיש גם יוצאים מהכלל: ח"כ מתן כהנא, טייס בעברו, הטיס עצמו השבוע להשפלה והתבזות פומבית. במונחים שלו, הוא צלל ונכנס לוורטיגו (אובדן התמצאות) עד שאיבד שליטה  על מהלכיו, רעיונותיו וראיונותיו. כהנא אכל את הדגים הבאושים וגם סולק מהעיר.

הכול החל בסוף שבוע שעבר עם הרעיון שלו "להצלת המדינה", ב"מתווה כהנא", אותו קרא על שמו ברוב צניעותו. ההצעה "הגאונית" כללה הקמת ממשלת אחדות, כאשר נתניהו מכהן כראש ממשלה לשנתיים, בממשלה שתישען על הליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד. "עם כל מי שיסכים לקבל קווי יסוד ברוח מגילת העצמאות", ואז בעוד שנתיים בחירות, כאשר נתניהו פורש לביתו.

הנימוקים של כהנא: "אין פתרון טוב מזה למשבר העמוק בו המדינה נמצאת. ממשלה כזו תוכל לרפא את השסע הפנימי, תאחד מחדש את הצבא, תתמודד עם האיומים החיצוניים, תגבש חוקה, תאזן את הכוחות בין רשויות השלטון, תביא שלום עם סעודיה, תשקם את הכלכלה ותחזיר את השקט הפנימי  שכולם מייחלים לו".

החזון האוטופי של כהנא, נשמע יותר מידי מתקתק ויותר מיד ורוד. כצפוי, ההצעה גררה מתקפה חריפה נגדו הן מצד הימין ("מי אתה שתקבע לנתניהו ללכת הביתה"), והן מצד השמאל ואנשי המחאה. מבחינתם המחאה חייבת להישאר באוויר, כל עוד הם נהנים מפירותיה ומאור הזרקורים. תגובתם לא איחרה לבוא.

הראשונה לתקוף הייתה, שקמה ברסלר, שכתבה לו: "מי שלא פועל באופן אקטיבי כנגד הרס המדינה הופך בעל כורחו שותף להרס המדינה". כהנא שמע את הדברים ובמקום לסגת לאחור, המשיך לקדם את המתווה שלו, תוך שהוא עושה מבחינתו שגיאה חמורה: תקיפה פומבית של יקירת התקשורת ומובילת המחאה.

בראיונות עמו התבטא באומרו כי "יש כאלו מאנשי המחאה שהאמירות שלהן בעיתיות כמו למשל שיקמה ברסלר, שאמרה שמי שמנסה להגיע לפשרות שותף להרס המדינה". עד מהרה התברר לו כי ההתקפה הזו תעלה לו ביוקר. מי שפוגע ב"הוד שקמיותה" אחת דינו.

כהנא שהבין (מאוחר מידי) את טעותו פתח במסע התרפסות מביישת וחנופה פומבית, וביקש את הסכמתה של ברסלר להגיע במוצ"ש לקפלן, ולשאת שם נאום פומבי בעד אנשי המחאה.  מסע הזחילה שלו היה מביש. בקטע הבא.

מי יעמוד בראש המתנגדים למנוע מבני גנץ, לכהן ראשון כראש ממשלת האחדות?

"בימים האחרונים נגררתי להתכתשות מיותרת מולך ברשתות החברתיות", כתב כהנא לשקמה ברסלר ושיתף את כל הציבור במכתב. "השיח הזה בינינו רק מזיק למטרה המשותפת אליה אני משוכנע ששנינו חותרים: מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, פורחת ומשגשגת, נאמנה לערכי מגילת העצמאות".

כדי לשכנעה להסכים לקבל אותו בקפלן, שיגר לה את טיוטת הנאום שהכין, ובה דברי שבח והלל לאנשי המחאה, "שעצרו את המתווה המקורי של צמצום עילת הסבירות. מה שנבחרי הציבור לא הצליחו לעשות, המוחים הצליחו להשיג". "זה הנאום שהכנתי", כתב לה, "זה ייקח שלוש דקות. אם נראה לך מתאים, אשמח לעמוד לצדך על הבמה ולהגיד אותו".

ברסלר אפילו לא טרחה לענות לחנפן. מי שכן ענה לו, והפך אותו לשטיח רצפה, היה רועי נוימן אחד מדוברי המחאה. "היי מתן", כתב לו, "בתחילת הדרך לקחנו החלטה לא להזמין פוליטיקאים מכהנים לדבר בקפלן, הייתה לזה סיבה מאוד פשוטה: אנחנו מכירים אתכם. אנחנו מכירים אותך ואת הדעות שלך שמשתנות לפי מזג האוויר והסקרים היומיים. אנחנו יודעים שהמחויבות שלך לכיסא קודמת לערכים הדמוקרטיים. בגלל זה נכנסת למריבות עם שקמה כי פילבר (הסוקר שלמה פילבר, א.ז) הסביר לך שזה מה שטוב לך".

נוימן המשיך וכתב: "אתה לא תהיה בקפלן, לא רק כי אתה על הגדר המדומיינת שכבר לא קיימת. אלא כי אתה במשך שבועות ארוכים פוגע במאבק ויוצא נגד האמיצים בישראלים, שנאבקים על נשמת אפה של הדמוקרטיה".

בסוף דבריו פנה נוימן לכהנא וכתב: "עשה טובה אחת, במקום לכתוב ציוצים עלובים שמזמינים את עצמך לנאום, סתום את הפה והמקלדת, תפסיק להפריע למאבק החשוב מקום המדינה. זו תהיה התועלת הגדולה ביותר שתוכל לעשות". ועל זה נאמר כפי שנכתב לעיל: אכל את הדגים, גורש מהעיר, והושפל עד עפר. אז מי אמר שכל הטייסים חכמים.  

מעבר להתנצחות הזו ומעבר למסע החנופה של כהנא וההשפלה שעבר, הרי שבמישור המעשי, התנערו לפיד וגנץ מ"מתווה כהנא" של ממשלת האחדות, וציינו כי מדובר בהצעה שאין לה תמיכה באופוזיציה. בסביבתו של בני גנץ הבהירו ש'המחנה הממלכתי' היא מפלגה דמוקרטית וכל אחד יכול להעלות רעיונות ולהציע הצעות, אך יש רק עמדה קובעת אחת: של בני גנץ. ב'יש עתיד' ציינו כי "ממשלת אחדות עם נתניהו תהרוס את המדינה".

והיו שאמרו כי אם ההצעה של כהנא הייתה קובעת, שגנץ יתחיל ראשון את כהונת ראש הממשלה, לאחר שבפעם הקודמת נתניהו התכחש לרוטציה, הרי שיש על מה לדבר. כמה תמימות יש בהצעה הזו: עוד לפני שנתניהו יכשיל אותה, יעשה זאת יאיר לפיד.

הבטחה שקוימה: "אזכור לימוד הדף היומי כאן במדור יכול לסייע להוסיף עוד לומדים"

הרה"ג נפתלי וסרמן שליט"א, לו זכויות רבות בלימוד הדף היומי, כתב לי השבוע: "אני מקווה שלא תשכח לציין במדור מקור נאמן את חגיגות מאה שנים לדף היומי".

ניסיתי להסביר לו, שאף שאני אישית נמנה על שומעיו הקבועים, הרי שהמדור אינו עוסק בנושאים חשובים אלו, אלא בהבלי הפוליטיקה, התקשורת וכו'. אולם הרב וסרמן בשלו. "אין לך אדם שאין לו שעה. מי שלא יבוא לבית המדרש, בית המדרש יגיע גם אליו".

קשה להתעלם מלהיטותו ומסירותו הרבה לעניין. כל חייו מוקדשים לכך. לפיכך שאלתיו, מה לדעתו אפשר לכתוב כאן במדור, שיתאים בכל זאת לקוראים, שמגיעים לעמודים אלו לקרוא על הדברים שפורטו לעיל. 

"יש לי רעיון", השיב לי. הנה תמצית השיחה: שנת הלימודים נפתחה בסייעתא דשמייא ומעניין היה למצוא בדיוק השבוע לוח שנה מלפני 100 שנה, כן 100 שנה שהדף היומי הוא המפעל הגדול בעולם התורני ללימוד גמרא. בשבת זו, מציינים רבבות הלומדים את שנת המאה ובעוד חודש יגעו, יגיעו ויתייגעו בדף שהוא חצי הש"ס.  

הרב וסרמן המשיך וסיפר כי בבתים רבים, חוגגים השבת את יום החג המיוחד, חגם של לומדי הדף היומי, ובמסגרת זו של עידוד הלומדים והמרצתם, פעלו השבוע מגידי שיעור רבים להכניס את יום החג גם לבית כדי לשתף את אם הבית והילדים בחגיגה החשובה. 

השיחה עימו נערכה בין הקלטת שיעור אחד למישנהו. "כל כתבה כזו וכל אזכור גם כאו במדור הזה, יכולים להוסיף עוד לומדים", סיים את השיחה ורץ להקליט. שמחתי להיעתר לבקשתו.

סגירת מעגל: שמונה שנים אחרי הקטע האישי הראשון, חמש שנים לאחר השני, והשבוע מגיע הקטע השלישי

ולסיום משהו אישי אותו אני מבקש לחלוק עם קוראי המדור הקבועים. לפני שמונה שנים באלול תשע"ה, שיתפתי את הקוראים בתחושה אישית של אב המכניס את בנו לישיבה קטנה. השורות המעטות שנכתבו בסוף המדור, ביטאו את הרגע המיוחד, שמשותף לכל אב ואם במצב דומה, בו הם עוברים חוויה אישית מרוממת, אותה הם נוצרים לכל חייהם.

שורות אלו זכו לתגובות רבות. במשך זמן רב (ועד היום) יש מהקוראים, שמזכירים את הדברים שנכתבו, ומציינים כי כך בדיוק הם חשו (ועדיין) במצבים דומים. כתבנו אז כי המדור "מקור נאמן" נועד בעיקרו להביא את החדשות השבועיות (בקצרה) עם זוויות נוספות של "מאחורי הקלעים" וכן פרשנויות שונות לדברים שפורסמו. אבל הדגשנו כי "החדשה" של אותו שבוע הגיעה ממישור אישי לחלוטין, שכל אחד מהקוראים עבר אז, או יעבור בשלב כלשהו בחייו, בדרך זו או אחרת.

מיד אחר כך סיפרנו על הרגע המיוחד שעברנו באותו שבוע, כאשר זכינו לכך שבנינו יחידנו (אח לארבע אחיותיו) עזב את הבית בדרכו לישיבה קטנה. בשורות שלאחר מכן, ביטאנו את הכנותיו לכך, את נסיעתו לבתי גדולי ישראל – מרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל, ומרן שר התורה הגר"ח זצוק"ל כדי לקבל את ברכתם, ואז תיארנו את הרגע בו הוא עוזב את הבית עם ברכת הצלחה מאיתנו (מלווה בדמעה טבעית) בדרכו לישיבה (קרית אתא).

כאמור הקטע הזה זכה לתגובות רבות שביטאו את תחושת הקוראים (והכותב), עד כמה הדברים הללו הם החשובים והאמיתיים בחיינו, ולא כל הפוליטיקה, התקשורת וכל הזוטות הנוספות, בהם אנו נאלצים לעסוק.

כעבור שלוש שנים מאז, (חמש שנים מהיום לאחור) הגיע עוד רגע מרומם ומיוחד, בו שתפנו את הקוראים באותה תחושה ממש, תוך הבנה שכך מרגישים וחשים הורים רבים, שבנם נכנס לישיבה גדולה. הרחבנו וסיפרנו כיצד שמחנו, שהבן ממשיך את מורשת המשפחה (ארבעה דורות) באותה ישיבה גדולה ומפוארת – ישיבת חברון המעטירה.

לאחר מכן סיפרנו בהתרגשות על היום בו הגיע לישיבה, בו עשינו את דרכינו יחד לירושלים, מצוידים בכל מה שנדרש כדי לאפשר לו להתעלות בלימוד ללא כל הפרעה. קשה היה לנו להסתיר את התרגשותנו (ולמען האמת גם לא ניסינו להסתירה). המבנה, היכל הישיבה, החדרים וכל מה שמסביב, אמנם השתנו מעט עקב ההתפתחות האדירה של הישיבה ומספר תלמידיה. אולם המהות נותרה. התוכן קיים. המסורת עוברת מדור לדור.

הבן נכנס אז לשערי הישיבה, אך לא העלה על דעתו מה בדיוק הוא מחולל לנו בליבנו פנימה. רצף היסטורי שהחל בסבא רבה שלו זצ"ל (את שמו הוא נושא), עבר לסבו זצ"ל, ובהמשך לאביו (כותב השורות), והנה הוא דור רביעי בישיבה.

חמש השנים הללו לא היו קלות ולבטח לא שגרתיות. הדור הזה ייזכר כמי שלמד במסירות רבה בקפסולות בתקופת הקורונה עם מסירות נפש של ממש, תוך הסתגרות בישיבה למשך חודשים ארוכים מבלי לצאת ממנה. דור הקורונה הקרין על כולנו אור של תורה ונתן לנו להבין ולהכיר בכוחם של ילדינו ומסירות נפשם ברוחניות ובגשמיות למען לימוד התורה.

בימים אלו ממש, כאשר אויבים מבחוץ צרים ומנסים לשנות את מה שמחזיק אותנו לכל אורך השנים: לימוד תורה ללא הפרעה, חשוב לזכור ולהזכיר את הדברים הללו. שום "חוק גיוס" כזה או אחר, לא ישנה את המציאות הזו, בפרט כאשר ברקע יש תופעות של סרבנות "ממניעים אידיאולוגיים", כהגדרתם. אם לא לימוד התורה ברציפות וללא הפרעה, אין לנו שום זכות כאן.

ומדוע אנו כותבים את כל זה דווקא עכשיו: א. בגלל חודש אלול. ב. בגלל תחילת הזמן. ג. בגלל חוק הגיוס שברקע. ד. בשבח והודיה להשי"ת, השבוע נזכה ונשיא את בננו שיחי' לכלה בת ונכדת תלמידי חכמים. עקב השמחה במעוננו, בשבוע הבא לא יופיע המדור. שבת שלום.