מוחמד אבאראדה רץ החוצה עם בתו בת התשעה חודשים בידיו. אמו, אשתו ובתו בת התשע היו לכודות בפנים. אבאראדה חפר בהריסות בידיים חשופות בניסיון לחלץ אותן. בשעות היום הוא הסתייע בשכנים ובקרובי משפחה, ובלילה האיר בפנס הטלפון הנייד שלו.
וחבריו דחקו בו לנוח בעוד הם מוסיפים לחפור במה שהיה עד לא מזמן ביתו – לבנים וחתיכות עץ שבורות, גג מבמבוק, כריות וספות, צלחת לוויין וקומקום. אבל אבאראדה התעלם מהם. היה לו די ברור היכן היתה בתו חיימה בעת קריסת הבית – במדרגות, כשניסתה לברוח – והוא חפר עם חבריו בפתח שפתחו, באתים, במכושים ובידיהם החשופות
תושבי דואר טנירט טוענים שאין בכל זה חדש. שירותי רפואה אין בכפר ואפילו הלימודים בו מוגבלים לשעה אחת ביום, בבית ספר יסודי שלו שני חדרים. הכביש העובר בכפר צר וסלעי. ולטענת התושבים, נראה שהממשלה בקושי יודעת שהם קיימים.
מה ההמשך?