ביום חמישי שעבר בשעת לילה מאוחרת, נכנע גופו של הרב ישעיהו הבר ז"ל לקורונה, והוא נפטר בבית החולים הדסה בירושלים, מסיבוכים כתוצאה מהנגיף. בן 55 היה במותו. כעבור שלוש שעות נטמן בבית העלמין בהר המנוחות בבירה, בהלוויה מצומצמת באופן כפוי, בשל מגבלות משרד הבריאות.
האיש ששינה את תחום רפואת הכליות בארץ, שדרבן ביצוע של מאות תרומות כליה בין אנשים זרים, נכנע לווירוס הקטלני והותיר את כל הציבור שאותו כינה "בני המשפחה שלי" – תורמים, נתרמים ובני משפחותיהם – אבל, כואב ומיותם.
"אם היו שואלים אותי בגיל 19, כשהכרנו, האם אני מסכימה להתחתן עם ישעיהו למרות שהוא יילקח ממני כבר בגיל 55, הייתי עונה 'ודאי!' בלי להסס", את הדברים המרגשים הללו אומרת הגב' רחל הבר אלמנתו של הרב ישעיהו הבר זצ"ל, הגב' הבר העניקה ראיונות לעיתונים 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות'
"אחרי פגישה אחת בלבד עם ישעיהו אמרתי להוריי: 'אל הנער הזה התפללתי'
על הקמת מתנת חיים היא משתפת "כשהוא סיפר לי את הרעיון, חשבתי שהוא השתגע. רציתי שילך לטיפול. באמת חשבתי שהאובדן של פנחס גרם לו לפוסט־טראומה. אני זוכרת שפרופ' מור, מנהל מחלקת ההשתלות בתל השומר, אמר לי: 'בעלך הזוי'. אבל מרגע שהרב החליט על משהו, אי־אפשר היה להזיז אותו. הוא הקים משרד בסלון והתחיל לפרסם את העמותה, בהתחלה בקרב הציבור הדתי והדתי לאומי, שאותו הכיר יותר טוב. בערבים היו שרועים פה על הספה חולים ואומללים שראו ביוזמה הזו תקווה אחרונה, והוא קיבל את כולם בסבלנות ומאור פנים. בשנה הראשונה הוא הצליח לתאם ארבע השתלות אלטרואיסטיות. חשבנו שהגענו לאוורסט. בשנה השנייה היו 11, ועכשיו הגענו ל־140 השתלות בשנה".
נדמה שהתפילה להחלמתו היתה משותפת לכל המגזרים בחברה הישראלית.
"כולם קיוו שהוא ינצח את המחלה, בטחו בניצחונו בזכות החסדים שהוא עשה. היה נדמה שהוא יוכל לקושי הפיזי, אבל הקדוש ברוך הוא רצה אחרת.
"לפני כמה שנים ישעיהו נשא דברים באיזה כנס ואמר: 'יש רשימה של 800 ממתינים להשתלת כליה. אני בסך הכל צריך לגייס 800 תורמי כליה – וזהו'. בתקופה האחרונה הגענו בדיוק להשתלה ה־800, והכל נעצר בגלל הקורונה. ה'וזהו' שלו מקבל היום משמעות מצמררת. ישעיהו עמד במילתו. הוא השיג 800 תורמים, וזהו. כנראה הוא סיים את תפקידו".
מי נמצא איתך כעת בבית?
"בני נתנאל, אשתו ושלושת נכדיי, וכן הבת שלי, חני. כולנו פה יושבים 'שבעה' לבד, זה נורא. ההורים שלו יושבים לבד, והאחים שלו יושבים לבד. נגזר עלינו להתאבל בבדידות".
איך כולכם מרגישים פיזית אחרי ההדבקה בנגיף?
"אנחנו עוברים ימים טראומטיים. כולנו נדבקנו במחלה הזו, אבל אנחנו כמעט ללא תסמינים, ואנחנו בסדר. אני הייתי עם קורונה קלה מאוד, ובדיוק לפני כמה שעות בישרו לי שאני שלילית, כלומר שהבראתי. נבדקתי פעמיים, ופעמיים הבדיקה יצאה שלילית. אבל שאר בני המשפחה עדיין חולים.
"נקווה ונתפלל לטוב. חשוב לי שכל עם ישראל יידע שבעלי שמר על עצמו מאוד והיה מודע היטב לסכנתה הממשית של המחלה הזו. כבר מחג פורים הוא היה בבידוד ולא העז לצאת מהבית. כל מעייניו היו נתונים לדאגה למושתלי הכליה האחרים, והוא ביקש מהם באופן מסודר להישמר לנפשותיהם. גם הוצאנו אליהם הוראות מסודרות בעניין".
ידוע איך הוא עצמו נדבק בנגיף?
"אני לא מתעסקת בשאלה איך הוא נדבק. אני רק יכולה להגיד שהתסמינים של ישעיהו לא היו דומים בכלל למה שכולנו יודעים להגיד על תסמיני קורונה. עוד בערב פסח הוא הרגיש מאוד לא טוב והיה לו חום גבוה. בעצת רופאיו הוא עבר בדיקת קורונה, והתשובה החיובית התקבלה רק כשאנשי מד"א הגיעו לקחת אותו. את בטח שמעת מי פינה אותו לבית החולים".
כן, תורם כליה מהעמותה.
"זה פשוט סיפור מדהים. היה לי כל כך קשה לחשוב שאצטרך לשלוח את ישעיהו לבית החולים לבדו באמבולנס, ופתאום עומד בפתח הדלת פרמדיק מכוסה כולו מכף רגל ועד ראש. אני בקושי רואה את פניו, והוא אומר לי: 'רחל, זה אני, חיים נוימן'.
"באותו רגע אורו עיניי. זה כאילו השם שלח אותו אלינו, הרגשתי נשיקה מהקב"ה. ממש באותם רגעים קיבלנו גם את התשובה שישעיהו הוא אכן חולה מאומת.
"חיים הוא לא רק תורם כליה מהעמותה שלנו, הוא בין המתנדבים הפעילים בעמותה, איש חם ויוצא דופן שישעיהו מאוד־מאוד אהב. כל כך נרגעתי שהוא זה שילווה אותו באמבולנס. לצערי, מרגע הפינוי לבית החולים מצבו של ישעיהו הידרדר במהירות, ואני חושבת שחיים היה האחרון שדיבר איתו".
