סיפור מדהים ומפעים התרחש בזמן ה'כתב סופר' זצ"ל שכיהן כרב בפרשבורג לאחר הסתלקות אביו ה'חתם סופר' זצ"ל,
וכך ארע הסיפור: באחד מבתי העסק היהודים שרת גוי ערל אחד, שהיה אדם נבזה רע מעללים. יום אחד ראה המשרת את שר העיר מתהלך ברחובות העיר לעניני עסקיו. הצליח בערמומיות לשלוף את ארנקו התפוח של השר ולברוח. כשקלט המושל את שהתחולל עימו, כך לאור יום מבלי ששם ליבו לכלום, חמתו בערה בו. חוצפה שכזו לא העלה על דעתו שעלולה לקרות עימו, הוא לא היה מסוגל לעכל פגיעה שכזו וציוה על המשטרה לתפוס את הגנב בכל מחיר. חיש מהר יצאה הפקודה, ושוטרים התפרסו על פני כל העיר בחיפוש מדוקדק אחר הגנב – עד שימצא!! כשקלט הגוי הרשע שמצבו בכי רע ואין לאן לברוח, החליט כדרכם של גויים שונאי ישראל, לחלץ עצמו מצרתו על גבו של היהודים בעל הבית שלו. כך – חשב לעצמו – אתפטר משתי צרות גם יחד: גם מן הארנק הבוער הזה, שהמחזיק בו מובל הישר אל הגרדום, וגם מן היהודון הזה המעביד אותי קשות.
הלך אפוא הגוי והטמין את הארנק במקום סתר בביתו של מעבידו היהודי, ואכן לא חלפו מספר ימים והגיעה פלוגת שוטרים שעברו מבית לבית בחיפוש אחר הארנק האבוד. לאחר בדיקה קפדנית נמצאה הגניבה בביתו של היהודי המופתע והנדהם, שידיו נאסרו תיכף ומיד בשלשלאות של ברזל. הוא בכה במר נפשו על חפותו, אך כמובן שבכיו לא הועיל לו כלום, אם הגניבה נמצאה בביתך, הרי אתה הוא הגנב, פסק מפקד הפלוגה! היהודי הובהל מיד בבושת פנים אל בית הסוהר, ודינו נחרץ במשפט מהיר למוות בתליה על הגרדום בכיכר העיר, למען ישמעו וייראו!
משהגיעה השמועה לאזני ה'כתב סופר' נחרד והזדעזע על הרצון להרוג איש ישר וכשר שכזה, בעל משפחה, על לא עוול בכפו, ונכנס מיד בעבי הקורה כשהוא מפעיל את כל קשריו, ושולח את טובי העסקנים לנסות למשוך בחוטים הנכונים, אך ללא הועיל. גם מעטפות עם שוחד משומנות היטב נשלחו לכל מי שהיה צד כלשהוא שיוכל לעזור, אבל חמתו של המושל כה בערה בו שלא היה ניתן להרגיעו. משראה ה'כתב סופר' שבפרשבורג נסגרו כל השערים בפניו, קם ונסע אל עיר הבירה בודפסט. בשתדלנות מיגעת ומפרכת בכל דרך אפשרית נפגש עם שרי המלוכה מהדרגים הגבוהים ביותר, וניסה לשכנעם כי היהודי חף מפשע, אולם שר העיר לא היה מוכן לשמוע דבר.
הוא שם על כך את כל כבודו, ונלחם כאריה על ביצוע גזר הדין רח"ל. כשנוכח ה'כתב סופר' שהמצב בכי רע וששתדלנותו וטרחתו אינם מועילים מאומה, חזר לפרשבורג, והגיע לביתו שבור ורצוץ באישון לילה האחרון שלפני ביצוע גזר הדין. כל גויי העיר המתינו בציפיה דרוכה למחרת בבוקר, עת יתאספו יחדיו בכיכר העיר, לחזות בעונש הכבד המוטל על היהודי הנבזה שהעז להתעסק עם ארנקו של מושל העיר. בשעה מאוחרת מאד בלילה, הניח ה'כתב סופר' את ראשו הקדוש על יצועו, כשהוא לאה ויגע מכל עמל וטרחת הימים האחרונים, כשכולו אפוף דאגה רבה וצער נורא על גורלו המר של איש ישראל כשר וישר מבני קהילתו החשובה. עשתונותיו נבוכו: מה עוד ניתן לנסות לעשות להצלתו של האיש שעוד לא ניסינו?
מתוך מחשבות ודאגות שכאלו נפלה עליו תרדמה, והנה מגיע אליו בחלום הלילה, אביו הקדוש מרן ה'חתם סופר' זי"ע, והנה רואה הוא את פני אביו זועפות עליו. הוא רעד ופחד מפני אביו הקדוש שהתקרב אליו בפנים קשות. 'היתכן ?' זעק ה'חתם סופר' על בנו מנהמת ליבו, 'יהודי חף מפשע צועד אל מותו, משאיר אחריו אישה וילדים חלילה, ואתה שוכב על מיטתך, ואינך פועל להצלתו?'
ה'כתב סופר' נבהל לשמע תוכחת אביו הקדוש, והחל בוכה בכי נורא: 'הלא כל אשר ביכולתי עשיתי, ואף מעבר למה שיכלתי. לא חסכתי בשום טרחה, יגיעה ועמל כדי להצילו. וכי ישנה איזו דרך נוספת שעדין לא ניסיתי?'
שאל הכתב סופר כשכולו רוטט מבכי. 'יש ויש', ענה לו אביו ה'חתם סופר' בנחרצות, 'מדוע אינך מתפלל? דאווענענן! דאווענענן! בלילה שכזה לא ישנים!' פסק ה'חתם סופר'.
ה'כתב סופר' קם תכף ומיד ממיטתו בגבורה ובהתלהבות וקרא למשמשו, כשהוא מצוה עליו לגשת תכף ומיד אל ראשי הקהל שיעוררו את כל יהודי העיר, אנשים נשים וטף, ללא יוצא מן הכלל, ועל אף השעה המשונה שבאמצע הלילה, יתאספו כולם אל היכל בית הכנסת המרכזי לתפילות וזעקות להצלת נפש
מישראל. ה'כתב סופר' ניגש לבימה, הרים קול זעקה ואמר: 'ניסינו כוחנו בכל הדרכים והאמצעים האפשריים, אך נראה שהכל סגור ומסוגר בעדנו, אבל אצל הקב"ה אף פעם לא סגור, שערי דמעות לא ננעלו!' למותר לציין את התפילות והבכיות שהיו באותו הלילה בבית הכנסת, כשבשמים מצטרף אליהם ה'חתם סופר
'. וא-ל כביר לא ימאס תפילת רבים. אכן נקרעה הגזירה, ולמחרת בעת שהלכו לבצע את גזר הדין, החליט השופט לחקור את המשרת הגוי שבבית היהודי, והלה שלא התכונן לחקירה נשבר מיד והודה, וכך העלה המשרת לגרדום, והיהודי ניצל ושב לביתו. אכן, תפילה אמיתית לא שבה ריקם.
עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה [ בראשית פרק ו פסוק יד]
אומר רש"י " הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו:"
אומר הזוהר חדש כרך א (תורה) פרשת נח דף לח עמוד ב
ת"ר מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח כשיצא מן התיבה וראה כל העולם חרב והתחיל לבכות עליו ואמר רבש"ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך השיבו הקדוש ברוך הוא רעיא שטיא כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלישנא רכיכא דכתיב עשה לך תבת עצי גופר כו' ואני הנני מביא את המבול כו' לשחת כל בשר כו' ויאמר ה' לנח כו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כולי האי אתעכבית עמך ואמרית לך בדיל דתבעי רחמין על עלמא ומכדין דשמעת דתשתיזיב את בתיבותא לא עאל בלבך בישותא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזבתא וכען דאתאביד עלמא פתחית פומך למללא קדמי בעיין ותחנונין. כיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח .
תקשיבו טוב
אומר ה' לנח " רעיא שטיא " אני מחכה לתפילות שלך מחכה שתבקש רחמים אם לא אז
" וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ "
מובא בדברי חז"ל במדרש [דברים רבה יא, ג]: "נח אמר למשה: 'אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול'. אמר לו משה: 'אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי, והצלתי את דורי, כשנתחייבו כליה בעגל'". ממשיך המדרש: "למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי [משלי לא, כט]: 'ואת עלית על כלנה'".
למדנו מכאן יסוד גדול וחשוב לחיים: לא די בכך שאדם דואג להתעלותו האישית, להיות איש צדיק תמים, ירא אלוקים ותלמיד חכם. גם לא די בכך שדואג לבניו שימשיכו ללכת בדרכיו. הכל טוב ויפה, אבל מה עם שאר אנשי העולם ? מה עם זיכוי הרבים? כל אחד יתבע האם ניצל את ה"נח" שבו, את היותו איש צדיק תמים, כדי להשפיע על אחרים ? האם בכה עליהם ? האם התחנן אליהם שישובו בתשובה? האם ניסה לשבת ולדבר על לבם, שיטעמו את טעמה המתוק של התורה הקדושה? מי שסבור שעליו להתמסר אך ורק להשתלמותו האישית, וחבל לו לבזבז את זמנו היקר על אנשים ריקים ורחוקים, יושבי קרנות – הוא רעיא שטיא!
לא לחינם חז"ל [בראשית רבה ל, ה] הפליגו במעלותיו של נח ואמרו, שלפיכך כפלה התורה ואמרה: "אלה תולדת נח – נח", ולא אמרה 'אלה תולדות נח – שם', משום שנח עשה הרבה ניחא בעולם: "ניחא לו, ניחא לעולם, ניחא לאבות, ניחא לבנים, ניחא לעליונים, ניחא לתחתונים, ניחא בעולם הזה, ניחא לעולם הבא". ועוד אמרו [ילקו"ש פרשת בראשית רמז מב] "עד שלא עמד נח, היו המים עולים ומציפים אותם בקבריהם שני פעמים, אחד בשחרית ואחד בערבית, וכיון שעמד נח – נחו". מכל מקום היתה עליו תביעה: ניתנה לך העוצמה הגדולה הזאת כדי שתשתמש בה להציל את העולם, ואתה השתמשת בה רק כדי להציל את עצמך ואת משפחתך
לעתים מזדמנות אנחנו שומעים מבני תורה מה כבר אני יכול להשפיע ? אין לי את הכוחות לזה !" או לחילופין – "מה הציבור הזה יכול להבין ? מקסימום איזה סיפור ! אני אדם פשוט לא יכול להשפיע
ועל זה אומר הזוהר " רעיא שטיא " ! נתנו לך משמים כוחות, נתנו לך עוצמות! האם ניצלת אותם לייעוד שלשמן הם ניתנו לך? לכל אחד יש עוצמות, השאלה היא האם הוא מוכן למסור את הנפש, ולנצל את העוצמות הללו, להציל את העולם מהמבול השוטף אותו ? המאמצים שלך למען קירוב רחוקים, התפילות שלך, הדמעות שלך עליהם – יכולים להציל אותם מן המבול! כל אימת שאני מתבונן בדברים הללו, נשמתי רועדת. אני מפחד, האם אכן מנצלים אנו די הצורך את הכוחות שקיבלנו מהקב"ה, ומקדישים אותם למען כלל ישראל, או שאנחנו דואגים רק לעצמנו, בבחינת "שלום עלייך נפשי", ולא מתמסרים להצלתם של בני הדור המשוועים לעזרה .
"וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה" [בראשית י"א, ג']
תמיהה גדולה העלה מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל על באורו של פסוק זה! הרי התורה אומרת כי חטאם של אנשי דור הפלגה היה: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר מגדל וראשו מגיע השמימה". המרידה במלכות שמים. וא"כ מה באה התורה לספר לנו באיזה לבנים הם בנו וכיצד נעשו הלבנים? מה זה קשור לחטא המרידה במלכות שמים?!
שאלה זו העלה הרב זוננפלד בפני נשיא צ'כוסלבוקיה, פ. מסריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בפגישתו עימו בביקורו בארץ בשנת תרפ"ז. הרב זוננפלד דיבר איתו על הרגשת 'כוחי ועוצם ידי', המתפשטת בעולם בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, ואז אמר לו הרב זוננפלד את היסוד שכתוב בתורת האלוקים. בהסבירו לו את תרוצו לקושיא זו אמר הרב זוננפלד, שהתורה באה לומר לנו, שהתפתחות הכפירה של דור הפלגה לא היה בעצם בניית המגדל, אלא זה התחיל מטיפוח הכח העצמי של האדם, ומהצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה, ואם הקב"ה הכין לאדם אבנים שהוא חומר המוכן לבנייה, עליהם להפגין כח כי הם יכולים לייצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם, ולפיכך אמרו "הבה נלבנה לבנים" – אנחנו יכולים הכל בכוחות עצמנו, ואין אנו צריכים לאבניו של הקב"ה, ומטיפוח השקפה כפרנית זו, הם הגיעו לעיקר חטא המרידה במלכות שמים של "הבה נבנה לנו מגדל וראשו מגיע השמימה"!
לאחר מה שקרא כאן בארץ ישראל בשמחת תורה הרי יודעים אנו שאין שום דבר בעולם בלי תפילה, אין שום צרה בעולם שאי אפשר להמתיק אותה בכח התפילה ואין שום דבר חזק יותר מכוחה של תפילה טהורה היוצאת מלב נשבר, וביתר שאת תפילת רבים שיש לה כח עוצמתי במיוחד.
ואומר לכם דברים מופלאים מקדוש ה' רבי חיים ויטאל זיע"א ועכי"א בפירושו על תהילים מזמור קכד, האומר שאין הכי נמי היו ארבעה גלויות: גלות מצרים, גלות מדי, גלות יון וגלות אדום – אך דעו לכם שקודם גמר הגלות ולפי הגאולה צריכים בני ישראל לעבור ייסורים מאומה ישמעאלית, והאומה הישמעאלית הם יותר רשעים מכל האומות שבעולם! "
אך הקב"ה הבטיח שאף בייסורים אלו, אם בני ישראל יתפללו מקרב לבם, אזי ישמע תפילתם ונותן סימן בדבר – ישמעאל – ישמע א-ל. "
והנה לא נביא ולא בן נביא אנוכי, איננו יודעים אם רבי חיים ויטאל זיע"א התכוון למאורעות הניכרים כעת מהאומה הישמעאלית, ואוי למחללי השם אוי למחללי השבת, אוי לעוברי עבירה בגלוי ולעוברי עבירה בסתר שלא יגרמו חס ושלום גזירות על ישראל, אך בכל זאת צריכים לחשוש אולי הגיע הזמן הזה שחס ושלום בני ישראל יעברו עוד ניסיונות קשים על ידי האומה הישמעאלית. "ואם כן עלינו להתחזק מאוד בעבודת התפילה, שאז בוודאי הקב"ה יושיענו ויגאלנו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור הגדול שמו"
"וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבֵּֽר"
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
