"המראות מזעזעים, הכל קפא מלכת וריח המוות לא עוזב אותי"

במהלך השבועיים האחרונים שהה נתן נוישטט, לא מעט ימים ביישובי הדרום. נוישטט, מתנדב זק"א מזה כעשור שנים וראש סניף הארגון ברחובות, כמו יתר חבריו בארגון, מיהר להגיע אל זירת הטבח ביישובי הדרום, במטרה לסייע בחסד של אמת.

השבוע, מעט אחרי שהוא מנסה להתאושש מהמראות הקים ומריח המוות שלא עוזב אותו, הוא התיישב לשיחה עם 'המחדש'. "אני חושב שאף אחד לא הבין ברגעים הראשונים את גודל האירוע" הוא פותח, "אבל כבר בשעה 09:00 הבנתי שזה אירוע מעבר לפרופורציות שלנו. עוד בבוקרו של יום, אמר לי מתנדב באחד מארגוני הרפואה שנצטרך גם אנחנו לרדת דרומה. עוד לא הבנתי בדיוק במה מדובר, אבל הבנתי שמתפתח משהו גדול".

היציאה של נוישטט את חבריו שכבר הגיעו למקום, נעשתה רק יומיים לאחר מכן. "כאנשי זק"א לא היה לנו מה לעשות שן בחג ולמעשה רק לאחר צאת השבת התחלנו להיערך, מה שלקח כמה ימים".

על אף הזמן שחלף והעדויות שהחלו להגיע מזירות הטבח, גם איש זק"א מנוסה כמותו, לא התכונן למראות הקשים. "שום דבר לא הכין אותי לזה. כל התרחישים שרצו לי בראש, לא הכינו אותי וזה למרות שלא הגעתי ביום הראשון, אלא בהמשך השבוע. שום דבר לא הכין אותי לכך, על אף שעברתי תרגילים, הדרכות וזירות אינספור. אני לא רוצה להלאות בתיאורים, אבל שום דבר לא הכין אותי".

נוישטט מנצל את הבמה ופונה לצופים בשמו ובשם חבריו המתנדבים: "כשאתם פוגשים אותנו בבית הכנסת, בכולל, בבית המדרש או במקומות נוספים, אל תשאלו אותנו מה קרה. אכן, באופן טבעי יש רצון להתעדכן, אבל אתם לא באמת רוצים לדעת מה היה שם. בני המשפחה כבר יודעים שלא לשאול גם במקרים רגילים, ועכשיו גם אתם צריכים לדעת את זה. אל תשאלו, כי אתם באמת לא רוצים לדעת. בטח לא במקרה הזה".

כשאנחנו מתעקשים בכל זאת לשמוע מה שבר אותו יותר מכל, הוא מספר על הרגע בו נפל האסימון. "אחד המשרדים הממשלתיים שמתעדים את מתנדבי זק"א, שוחח איתי ארוכות, במשך 40 דקות, כשחצי מתוך הראיון רק בכיתי. אתה פתאום מבין את מה שעברת ולא יכול שלא לבכות".

מבחינתו של נוישטט, אחד הדברים שגרמו לכאב הגדול, זהו דווקא ריח המוות והעולם שקפא מלכת. "בכפר עזה בו פעלתי, יש בכניסה לבית שלט פוליטי כלשהו, של 'תתנגדו' או משהו כזה, לצד עוד דגל שמייצג משהו אחר. מי שלא מודע למה שקרה שם, יכול להביט מבחוץ ולחשוב שהכל בסדר. אבל אז, אתה נכנס לתוך הבתים, רואה כתמי דם, כתמי ירי ועוד עדויות קשות יותר. כשאתה יוצא החוצה, אתה אומר לעצמך: 'הם חיים בשווייץ'. פשוט לקחו כפר שלם, והכניסו למקפיא. הכל קפא שם. החיים עצרו שם ביום שמחת תורה.

"יש שם סוכות שאין מי שיפרק, יש שם עגלות שאני לא יודע אם עוד נותרו ילדים שיוכלו לחזור אליהם. בחוץ יש עוד גופות של מחבלים שם, גופות שמוטלות בשל העובדה שאנחנו, אנשי זק"א, ריכזנו בימים ראשונים קודם את הטיפול בחיילים הקדושים. אמנם היו גם מקרים שנאלצנו לטפל במחבלים כמו במקרים שהגופות היו מעורבות זו בזו, אך בעיקר בחיילים".

כשמדברים על ריח המוות, הוא פתאום מזדהה עם הסיפורים של ניצולי השואה. "כשניצולי השואה מדברים על זה ומספרים שהריח הזה לא יוצא ממך, אתה פתאום מבין על מה הם מדברים. הייתי בזירות קשות, אבל זה לא אותו דבר. גם העולם שקפא וגם הריח שלא עוזב אותך, זה משהו שונה בכל קנה מידה".

גם שאלות הזיהוי והטיפול בגופות, אינן דבר של מה בכך. "אחת הגופות שהיו מוטלות שם, כשכולה שרופה, זוהתה כמחבל ומשכך לא טיפלו בה עד ליום ה-4, כשאז הגיעה חיילת שאמרה שלדעתה זה לא מחבל. הלכנו לשם לעשות בדיקה נוספת ולפי האקדח זיהינו שהוא איש כוחות הביטחון. בדיעבד התברר שהוא דמות ביטחונית בכירה, שכנראה הגיע במיוחד כדי להילחם ופשוט שילם בחייו".

גם על רגעי ההפוגה שנעשים בין לבין, מדבר נוישטט. "פורסמו תיעודים של אנשי זק"א ששרים או מנגנים. כשאתם רואים תיעודים מן הסוג הזה, במקום שאפילו צבע אדום לא יעזור שם בשל הזמן הקצר להתגונן, זה לא בגלל שחיפשו לחגוג. הם ראו מראות קשים והם חייבים קצת להתנתק, אפילו לא להפיג את מה שראו. אנחנו לא יכולים לדבר על זה, הסיטואציה מחזירה אותך למקומות לא נכונים. מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת ולכן אתה חייב להתנתק".

"יש מתנדבי זק"א שהיו במירון, אחרים שהיו באסונות בטאבה, או בזירות הרג ופיגועים, אבל כשאתה נכנס למקום בו אתה יודע שהתנהלו חיים שלווים, ובאחת הכל עצר מלכת, זה משהו שחזק ממך". המראות הללו, השפיעו גם על חייו האישיים של נוישטט: "יש לי ילד קטן בן שנתיים, שמגיע מפעם לפעם לישון איתי. בדרך כלל אני שולח אותו למקומו, אבל הפעם, הייתה זו הפעם הראשונה שלא הזזתי אותו. פעם ראשונה שזה פשוט לא מפריע לי. כאבא, אתה אומר לעצמך: 'אז פחות נוח לי, אבל לא נורא'.

כשאתה שומע שעשרה ימים לאחר הטבח, הצוות שהייתי יחד איתו, מוצא גופה של אמא וילד קטן שהסתתרו בעליית הגג, אבל גם שם הצורר תפס אותם, זה משהו שלא נתפס, משהו שמספק פרספקטיבה אחרת על החיים".

לסיום אומר נוישטט: "בשנים האחרונות, עם פריחתם של ארגונים רבים, היה רושם שזק"א כמעט מיותרים, אבל המציאות שנכפתה עלינו, הוכיחה עם המגה אירוע הזה, שאנשי זק"א לצערנו לא מיותרים. הלוואי שבאמת נהיה מיותרים, אבל בינתיים נראה שהמציאות מחייבת אותנו להמשיך".