הפרשנים משננים
כשנתניהו משתהה בכניסה לרצועה הוא "פחדן והססן", כאשר ייכנס יהפוך ל"פזיז וחסר אחריות"
השבוע השלישי למלחמה התאפיין בוויכוחים פומביים בכסות צבאית, שהיו בעצם פוליטיים על מלא: האם להיכנס כבר קרקעית לעזה או להמתין. כולם נעשו למומחים צבאיים עם רעיונות לכאן ולכאן.
מעניין במיוחד היה לעקוב אחר הדעות של הפרשנים הצבאיים, שדגלו כל השנים במדיניות של מתינות והכלה. לפתע הם הפכו לניצים וקיצוניים, כשהם דוחקים בצבא להיכנס קרקעית לרצועה, תוך שהם מטיחים ביקורת בנתניהו על הססנותו ופחדנותו. לצורך כך המציאו חלקם ויכוחים כביכול בין הצבא לדרג המדיני, עם כותרות ענק: "משבר אמון בין נתניהו לצבא". בדיווחים שלהם קבעו כי הצבא כבר ערוך ומוכן להיכנס פנימה, ורק הדרג המדיני, קרי נתניהו מונע זאת.
הכותרות הללו גרמו לקבינט המצומצם, שכולל את נתניהו, גלנט וגנץ (יחד עם איזנקוט), לצאת בהודעה משותפת, שאין כל חילוקי דעות בין הדרג המדיני לצבא, וכולם עובדים יחד בכפיפה אחת.
קל לתאר מה יקרה, אם יקדימו את הכניסה הקרקעית לרצועה, לפני השלמת כל התכניות האחרות, וח"ו רח"ל יהרגו חיילים רבים בקרבות הקשים מול מחבלי החמאס שיגיחו מהמנהרות. או אז יטענו אותם הפרשנים, שנתניהו פזיז וחסר אחריות, ונכנס פנימה ללא הכנה מוקדמת, ללא מודיעין, וללא תכניות מוגדרות וברורות. רגע אחד הוא פחדן וברגע אחר פזיז. הביקורת קבועה. הפרשנים משננים שוב ושוב אותם מסרים, כאילו לא ארע דבר.
המעניין הוא שדווקא אנשי צבא שונים, שבעבר היו מיליטנטיים יותר ודרשו פעולות עוצמתיות יותר נגד האויב, ממליצים עתה להמתין ולא למהר ולהיכנס קרקעית. לדעתם, יש להמשיך להתיש את האויב, אפילו למשך חצי שנה.
כזה הוא האלוף במיל יצחק בריק, שמשמיע את דעתו בכל פורום אפשרי ואף נפגש לצורך כך עם נתניהו. נדמה שדעתו (שבמשך שנים זכתה ללעג, כקול קורא במדבר) הפכה להיות משמעותית יותר, לאור תחזיותיו שהתממשו אחת לאחת.
כאמור הוויכוח האם להיכנס קרקעית או לא, הפך את כולם לפרשנים צבאיים דגולים. כל אחד משמיע את דעתו מבלי לשמוע ולראות את התמונה כולה כפי שהיא מוצגת בקבינט. השיקולים הרי רחבים לכאן ולכאן. כפי שנרחיב בהמשך.
המלצות או דרישות
האם התמרון הקרקעי המתעכב נובע מלחץ אמריקאי, או שמדובר בהיענות ל"המלצות" בלבד?
לא קל להיות ראש ממשלה בישראל, לא בימי שגרה ולבטח לא בימי מלחמה. אף פעם אין כאן שקט ושלווה. בימים אלו הדבר קשה שבעתיים, במיוחד כשמעל הראש של הצבא והדרג המדיני גם יחד, מרחף הכישלון המהדהד. גם הידיעה שאחרי המלחמה תוקם ועדת חקירה, אינה מוסיפה רוגע למי שנמצא בקדקוד ובצמרת ההחלטות.
כל ראש ממשלה, יהיה מי שיהיה, נתון בימי מלחמה ללחצים אדירים, שיכולים בקלות להכריע כל אדם שאינו מנוסה בכך. מדובר בשאלות של חיים ומוות. על השולחן נמצאות שלל הכרעות בכל הסוגיות שעל הפרק, כאשר לכל החלטה יש משמעות להחלטה אחרת, שצריכה להתקבל מיד אחריה. הכל שזור וכרוך זה בזה.
בתווך כל המעצמות נושאות לכאן עין. ארה"ב, רוסיה, סין ומדינות אירופה הגדולות. כולן קשורות למזה"ת בדרך זו או אחרת ולכולם אינטרסים שונים. חלק ממנהיגי אותן מדינות כבר הגיעו לכאן, חלק בדרך ואת כולם צריך לפגוש, לשמוע, להטות אוזן, לקבל עצה ולהראות להם שדעתם רצויה וחשובה ואיש לא מזלזל בה.
בין פגישה לפגישה, צריך לנהל גם את ישיבות הקבינט המצומצם והמורחב, לשמוע את השרים השונים, לשמוע את דעת המומחים הצבאיים, להתייחס בחשדנות המתבקשת והנדרשת לצמד המילים "הערכת המודיעין", לאור כל מה שקרה כאן, להטות אוזן לקולות משפחות החטופים, לוודא שמשרדי הממשלה נותנים מענה למשפחות הנפגעים והמפונים, וכמובן להתמודד עם התקשורת, שאינה מרפה ודורשת את ראשך, אפילו עתה באמצע המלחמה.
נתניהו, שמעדיף בימי שגרה לדחות כל החלטה למועד מאוחר יותר ולקבל הכרעה רק ברגע האחרון, נדרש עתה להחלטות מידיות והוא אינו מורגל בכך. השאלה המרכזית שהוא נדרש לה: מועד ועיתוי הכניסה הקרקעית לעזה. הצדדים לכאן ולכאן והוא זה שאמור להכריע יחד עם חבריו במטבחון המלחמה.
יש להניח שרוב השיקולים הם חשאיים, וקשורים בעיקר למו"מ השקט על החזרת החטופים ועל הלחץ האמריקאי להשלים את המהלך לפני הכניסה הקרקעית. הנשק שהבטיח הנשיא ביידן, הגיע אמנם ארצה, אבל האמריקאים רוצים להיערך טוב יותר באזור, לחדד תכניות ולפרוס את המערכות שברשותם נגד הטילים להגנה על כוחותיהם המזרח התיכון.
נתניהו לא יכול שלא להתחשב בבקשות ו"בהמלצות" של האמריקאים, וזה חלק מסיבת עיכוב התמרון הקרקעי לתוך הרצועה.
קריסה וכניסה
עם מי התייעץ נתניהו על הכניסה לעזה והאם יש לו קשר לקמפיין של מקורביו להשהיית התמרון?
הדריכות לקראת הכניסה הקרקעית לעזה מורגשת היטב בציבור. סקרי דעת קהל מראים שרוב מוחלט – ימין ושמאל, מצפים לכניסה הזו כדי לבוא חשבון עם החמאס על הטבח. גם הצבא מחכה לאות מהדרג המדיני, כדי שיוכל לתקן את הנזק העצום שנגרם לתדמיתו. אבל מקבלי ההחלטות אינם נחפזים ולא ממהרים. הם מבינים היטב שהקרבות יהיו קשים ומרים וכאשר הציבור יראה ח"ו נפגעים נוספים בצד הישראלי, זה יהיה קשה מאד.
נתניהו כבר החליט להיכנס. בנאומו שלשום אמר את הדברים בצורה ברורה. "אנו נערכים לכניסה קרקעית, אך לא אפרט כמובן מתי וכמה". בדבריו הדגיש שיש שיקולים רבים שאינם ידועים לציבור. "העיתוי של פעולת הצבא נקבע על ידי קבינט ניהול המלחמה פה אחד, ללא שיקולים פוליטיים אלא רק להצלת המדינה". לאחר מכן אמר שאנשי חמאס הם בני מוות בעזה ומחוצה לה. היו שניסו לומר כי נתניהו מתכוון לפעולות נוספות גם מחוץ לעזה. ימים יגידו.
מדבריו של נתניהו עולה כי הוא תומך כליל בפעולה קרקעית, אין מחלוקת עם אנשי הצבא, אין חילוקי דעות ואין אווירת משבר, כפי שנטען בכותרות המגמתיות כחלק מהקמפיין הפוליטי המתנהל נגדו תוך כדי מלחמה.
העיתונאי מרדכי גילת, טען השבוע כי נתניהו העניק אור ירוק לפעולה הקרקעית כבר בשבוע שעבר. אולם מי שמנע זאת ממנו, היה האלוף במיל' יצחק בריק שהוזכר לעיל. בפגישה שקיימו השניים (בנוכחות ראש המל"ל צחי הנגבי), הוכיח בריק לשניים כי הצבא טרם מוכן למשימה. נתניהו השתכנע מהדברים ותוך כדי השיחה התקשר (למי שצריך) והורה לעצור את המהלך.
הדברים הללו מתכתבים עם הקמפיין שעלה השבוע ברשתות השונות ובו קריאה לעכב את הכניסה הקרקעית לרצועת עזה לטובת המשך ההפצצות מהאוויר. עד מהרה התברר כי מאחורי הקמפיין עומדים אנשים המזוהים עם נתניהו.
אגב, בריק נפגש עם נתניהו, אך לא עם שותפיו למטבחון המצומצם, גנץ ואיזנקוט. יש ביניהם דם רע. הסיבה: הביקורת של בריק על הצבא נמתחה במשמרת שלהם. לימים התברר כי הביקורת הזו הייתה נכונה.
כך או אחרת, בריק, שמאז תחילת הלחימה הפך למרואיין מבוקש מסיבות מובנות, סיפר השבוע כי התרשם מאד מהפגישה עם נתניהו. "מצאתי אדם שמבין היטב את הבעיה. אדם שמקשיב.
לדבריו, החמאס עבד שנה-שנתיים על המתקפה הזו. "הם מבינים שניכנס פנימה ולכן כל הצירים הפכו לשדות מוקשים. אפשר וצריך לנטרל אותם עוד קודם". בריק חושש שמא הכניסה תהפוך לקריסה, ולכן הוא מצדד לנהוג במהופך: קודם לגרום לקריסה של החמאס ואז לבצע כניסה. לאחר ניסיונו ודבריו עד כה, ראוי להקשיב לו.
אשראי לא מוגבל
לא כל המתנה היא דשדוש, ולא כל עיכוב והשתהות, זה "קרע ומחלוקת בין הדרג הצבאי למדיני"
השיקול הקר של מקבלי ההחלטות שאינם ממהרים פנימה לעזה, מעורר כאמור מחלוקת וכותרות שליליות של בעלי עניין. עם זאת קיים חשש שהמוטיבציה בקרב החיילים ואנשי המילואים המגויסים זה שלושה שבועות תפחת, ומכאן הרצון להיכנס כבר פנימה ולבצע את המשימות: מיטוט החמאס והחזרת החטופים.
ההיסטוריה ממערכות צבאיות אחרות מוכיחה, שאין להיחפז ויש לנהוג בשום שכל וקור רוח. כך לדוגמא תקופת ההמתנה בין הטלת המצור המצרי על מפרץ אילת ועד מתקפת הפתע של מדינת ישראל על צבאות ערב במלחמת תשכ"ז, נמשכה שלושה שבועות.
דוגמא נוספת: לאחר מיטוט מגדלי התאומים על ידי ארגון "אל קעידא", חלפו 28 ימים עד שכוחות הקואליציה החלו את הלחימה נגד הארגון הזה באפגניסטאן ב-2001. גם בעלות הברית הפגיזו מהאוויר במשך 78 ימים את קוסובו, לפני שהחלו בפעולה קרקעית. הדוגמאות הללו מלמדות שאין להיחפז, למרות התחושות הקשות של הציבור לאור כל מה שארע.
בינתיים, כל יום שעובר גורם לשחיקה בצד השני. יש להניח שהחמאס הבין וידע מראש שישראל תכנס קרקעית לעזה, אבל העצבים שם רופפים וחשופים. אנשי החמאס נמצאים כבר שלושה שבועות מתחת לאדמה ואינם מעיזים להוציא ראש החוצה, בעוד הצבא ממשיך לכתוש את עזה מהאוויר ופוגע במטרות רבות תוך התשת והחלשת החמאס.
הדעה הרווחת היא שההשתהות המכוונת טרם הכניסה לעזה, מסירה חלודה מהצבא ומאפשרת לו להתאמן זמן נוסף, לחדד את התכניות ולייצר מודיעין תוך כדי תנועה (בין השאר כתוצאה מחקירת המחבלים שנתפסו). מלבד זאת רבים מהמגדלים בעזה כבר אינם עומדים על תילם וזה נדרש מאד לפני הכניסה הקרקעית, כדי למנוע ירי מהם וכדי לפגוע בכל מה שקורה תחתיהם. לכל בניין שנופל יש ערך מבחינה מבצעית ותודעתית.
התפיסה לפיה יש למדינת ישראל אשראי מוגבל מארה"ב ומהעולם, ואם הצבא לא ינצל את הזמן המועט שיש לו ויכנס לעזה, אז האמריקאים יגידו סטופ, אינה נכונה. המציאות היא שיש כאן בישראל יועצים ואנשי ביטחון אמריקאים בכירים, שאומרים בכל הדיונים המשותפים, שאכן יש למוטט את החמאס, אך תחילה להציג תכניות ברורות וחד משמעיות שאפשר להגיע לכך.
שורה תחתונה: לא כל המתנה היא דשדוש, ולא כל עיכוב והשתהות, זה "קרע ומחלוקת בין הדרג הצבאי למדיני". אפשר להביט על הנושא גם בדרך שונה ופחות פוליטית.
חטופים בטפטופים
פיגוע הסברתי: האם אפשר היה למנוע את הראיון של הקשישה שחזרה מהשבי ומי אשם בכך?
אם עד מלחמת שמחת תורה התרגלנו לירי רקטות בטפטופים לדרום ולמרכז הארץ, עתה מנסה החמאס להרגיל אותנו למצב חדש: שחרור חטופים בטפטופים. הוא עושה זאת באופן מורט עצבים ובלוחמה פסיכולוגית. ישראל כותשת למעלה מהאוויר והחמאס פורט לה על העצבים באמצעות שימוש ציני בחטופים. הכול מתוכנן לפרטי פרטים – מי ישוחרר, מה יגידו ומה יהיו החומרים שיפורסמו.
אם היה אפשר להתעלם מחומרי התעמולה הללו של החמאס ולא לשדר את הסרטונים של החטופים, אלא להעביר ישירות את המידע למשפחות, הייתה ישראל נוטלת מיד החמאס את יכולתו לשחק בעצבים הרופפים של הציבור. אבל אין שום סיכוי שהתקשורת תעמוד מהצד ולא תעשה הכול כדי לראיין את החטופים, לצלם אותם לשמוע מה בפיהם.
כך היה השבוע כאשר שתי השבויות הנוספות המבוגרות שוחררו על ידי החמאס. צוותי התקשורת צבאו על בית חולים איכילוב בתל אביב, מילאו את מסדרונות המחלקות ובעיקר השגיחו, שערוצים אחרים לא יקבלו מידע לפניהם. במסגרת זו הפעילו לחץ רב על המשפחות, ובעיקר על משפחתה של יוכבד ליפשיץ בדברי חנופה, תוך שהזכירו כי הם סייעו להביא את דבריהם לציבור כאשר היא שהתה בעזה. המשפחות נדרשו אפוא להחזיר טובה תחת טובה ולכן החליטו לקיים מסיבת עיתונאים אחת לכולם.
יוכבד בת ה-85, שנולדה שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, סיפרה בדיוק את שארע לה, על מסע התלאות שעברה כשהיא מובלת באופנוע לעזה, ואז הוסיפה כי קיבלה יחס סביר משוביה במהלך שהותה במנהרות.
יש להניח כי היא הונדסה מראש על ידי החמאס לומר את הדברים הללו, כיון שבעלה עדיין בידיהם. זו גם הסיבה שזכתה ליחס חיובי וסביר, השאלה היא מי היה צריך לדבר עם המשפחה לפני שיצאה לתקשורת, והאם בכלל היה אפשר למנוע את הראיון, שהרי מדובר באזרחית.
כך או אחרת, דבריה זכו מיד לביקורת קשה. "זה פיגוע הסברתי" אמר רונן צור, שמייצג את משפחות החטופים. "אנו אומרים לעולם שהחמאס זה דאעש וכל דבר שקורה שם לחטופים מסכן את חייהם ואז מגיע אירוע שכזה והורס הכל". לדבריו, כפי ששתי השבויות הראשונות, אזרחיות ארה"ב, קיבלו הוראה (מהאף,בי,אי) שלא לדבר, כך היה צריך לנהוג גם במקרה הזה. האצבע המאשימה הופנתה לגל הירש הממונה על החטופים והשבויים. אלא שעד מהרה התברר כי לשכת ראה"מ דווקא דיברה עם בי"ח איכילוב בניסיון למנוע את הראיון.
נחום ברנע, העיתונאי הבכיר של "ידיעות" סיכם את הסיפור, כשהוא מותח ביקורת על עמיתיו מהתקשורת, שהתחנפו למשפחה, זייפו דמעה ואחר כך התנפחו והטיפו מוסר מהאולפן הממוזג על הדברים שנאמרו בראיון. אקורד הסיום של ברנע: "ממשלה אין לנו, אבל מכונת הרעל שיצרה ממשיכה לעבוד". טוב שיש את מי להאשים.
הדיון של הביון
הרחק מעוטף עזה: המפות שנמצאו על גופות המחבלים העידו על יעד הפעולה
ככל שחולפים הימים מתבררים עוד ועוד פרטים על המחדל הגדול שהביא לחדירת מחבלי החמאס ארצה ולטבח שביצעו. מטבע הדברים, רוב הפרטים חסויים ונאסרים לפרסום על ידי הצנזורה. הכול נשמר לוועדת החקירה בסוף המלחמה.
עם זאת אי אפשר למנוע דיווחים ופרסומים בתקשורת הזרה, ש"מגוירים" ומתפרסמים גם בתקשורת הישראלית מפי "מקורות זרים". מדובר במעגל סיבובי מוכר. עיתונאים ישראלים הם שחושפים ראשונים את הפרטים, מדליפים לעיתונות חוץ, ואז מצטטים אותה.
מכל הפרסומים עולה כי החמאס הצליח להציג מצג שווא ולהטעות את גורמי המודיעין באשר לכוונותיו. במערכת הביטחון התקבלו אמנם אותות, וסימנים שמשהו חריג קורה ברצועה, הדבר הוביל לכמה דיונים שנערכו בנושא בהשתתפות גורמי הביטחון הבכירים ביותר, אולם לא מעבר לכך.
הדיון האחרון נערך בלילה, שעות בודדות לפני המתקפה בהרכב הבכיר, שכלל את הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר ואלופים נוספים. כל זה הוביל לשאלה שרבים שואלים את עצמם: אם זה היה המצב, מדוע לא הוכרזה כוננות עם שחר? מדוע לא צלצלו בכל הפעמונים? מדוע לא הופעל נוהל התרעה חמורה?
ועדת החקירה תבדוק כמובן את השאלות הללו. מהפרסומים בינתיים עולה כי בדיון הלילי האחרון, העלו המשתתפים תרחיש אפשרי, לפיו לא מדובר בפעולה רחבה של חמאס אלא באפשרות של ירי רקטי או חדירה מוגבלת מאוד. לבסוף חשדו שמדובר באפשרות של חטיפה, אך בוודאי שלא בסדר הגודל הזוועתי שהוביל לטבח הנורא.
על רקע ההערכה זו, שיגר ראש השב"כ ליישובי העוטף את "צוות טקילה", שנחשב לצוות הבכיר של השב"כ, שיודע להתמודד עם אירועים מסדר גודל זה. הצוות הצליח להרוג עשרות מחבלים, אך עשרה מאנשי השב"כ מצאו את מותם באותם הקרבות. לאחר המתקפה התברר עד כמה המחדל היה גדול: על גופות חלק מהמחבלים התגלו מפות של שלושה בסיסים מוכרים היטב, הרחק הרחק מהעוטף פנימה ארצה. בס"ד מזימתם לא צלחה.
מצג שווא
כיצד קשור המו"מ לשחרור גופות החיילים גולדין ושאול הי"ד למתקפה הגדולה?
תרגיל הטעיה נוסף של החמאס, גרם ללשכת ראש הממשלה להאמין שפני החמאס אינם להסלמה. כך עולה מדיווח השבוע של הכתב מיכאל שמש מ"כאן 11". מסתבר שהחמאס הצליח להרדים את לשכת ראש הממשלה, כאשר העניק לה תחושה שהוא קרוב לבצע עסקת שבויים.
מדובר במו"מ קדחתני שהתקיים בחודשים האחרונים לשחרור שתי גופות החיילים הנמצאים בעזה הדר גולדין הי"ד ואורון שאול הי"ד והאזרחים הישראלים השבויים בעזה א-סייד ואברה מנגיסטו. המו"מ התנהל במלא הרצינות וברמה הכי גבוהה באמצעות מספר מתווכים מול לשכת נתניהו. בכך גרם החמאס לממשלה לחשוב ולהסיק שפניו אינם להסלמה.
יש להניח שזה גם מה שעמד מאחורי התחזית של צחי הנגבי, ראש המל"ל, שבוע לפני המתקפה, כי "החמאס מורתע". הנגבי היה שותף ככל הנראה לדיונים החשאיים על שחרור השבויים.
המו"מ התקיים בעיקרו בשנתיים האחרונות, אך נכנס לישורת האחרונה בחודשים האחרונים. מי שריכז את הנושא בלשכת רה"מ היה המזכיר הצבאי האלוף אבי גיל. בלשכת נתניהו היו משוכנעים שהעסקה מתקדמת, ולא ידעו שממש באותו זמן, מתכונן החמאס ומתכנן את המתקפה הרצחנית הגדולה.
לרשימת המחדלים אפשר להוסיף גם את ההסתמכות היתירה של המודיעין על האמצעים הטכנולוגיים תוך הזנחת המודיעין האישי בשטח. כמו כן הזהירו גורמי הביטחון מראש, שהכול עומד להתחמם בחגים, אך חשבו שהזירה תהיה בשומרון ולא בדרום. דעה נוספת הייתה שהחשש הוא להסלמה אפשרית בצפון לאור הפיגוע הגדול שנמנע במגידו.
פשלה נוספת: בכל הדיונים בנושא, לא היה צוות "איפכא מסתברא", שיציג גישה הפוכה ויצביע על חורים ובעיות בקונספציה השלטת, שקבעה שהחמאס מורתע. בגלל הקונספציה השגויה הזו לא הייתה בעייה להגדיל את מכסת הפועלים מעזה לישראל ולשקול עוד הקלות כלכליות לעזה.
אזהרה כללית נוספת קבעה כי המחאה וכל מה שקורה סביבה מחלישה את ישראל ומחזקת את האויב. היו שהתריעו ואמרו כי האויבים מסביב מפרשים את הסתייגותו של הנשיא ביידן מהרפורמה, כהתרחקות אמריקאית מישראל. נתניהו עצמו אמר כי המחאה מחלישה את הביטחון וזעם על כך באחת מישיבות הממשלה. בהדלפה שיצאה מאותה ישיבה, נשמע קולו הכעוס כשהוא מדבר על מה שעלול להיות כתוצאה מהמחאה. ולמרות כל זה, אורות האזהרה לא אותתו על הצפוי.
במערכת הביטחון חששו מאד מתקופת החגים ואמרו כי המטרה של ארגוני הטרור "לעשות את עם ישראל עצוב בחגים". והנה ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות עברו בשלום, ובמערכת הביטחון חככו ידיים בהנאה וחשבו שכך יהיה גם בחג האחרון – שמחת תורה. למגינת הלב זה לא קרה.
המחדלים והגילויים
קודם המתקפה: כך התקשרו בכירי החמאס ברשת טלפונים מיוחדת שהותקנה במנהרות
המחדלים אינם נגמרים: לפני יותר משנה דווח בתקשורת על עמדת חמאס שהוקמה על הגדר בעזה, בדיוק ממש מול נתיב העשרה. התושבים התריעו על כך והצבא ניצל את אחד מסבבי ההסלמה הקצרים כדי להפציץ אותה, מיד לאחר מכן החמאס בנה את העמדה מחדש, ומאז היא עמדה שם, צופה לבתי התושבים בצד הישראלי. במתקפה הגדולה שימשה אותה עמדה, כמחסה לירי הטיל שפרץ את גדר היישוב עבור המחבלים
לשיא הגיעו הדברים, כאשר חודש לפני מתקפת הפתע, תיעדו גורמים צבאיים את מחבלי החמאס כשהם נעים בשורה ארוכה של טנדרים לבנים מסוג טיוטה סמוך ממש לגדר. הטנדרים עצרו מדי פעם בכמה נקודות, ויושביהם ירדו לתצפת על שטח ישראל. בדיעבד מסתבר שהם בדקו את הנקודות על הגדר אותן תכננו לפרוץ ולחדור ארצה, כפי שאכן עשו עם אותם טנדרים.
גורמים צבאיים שתיעדו את כל המחזה החריג הזה העבירו את הסרטון הלאה, אך הדבר לא הדליק שום נורה אדומה. במודיעין חשבו כי מדובר באירוע חקלאי, כפי שדחו לאחרונה כל דיווח על אירוע חריג סמוך לגבול.
דיווח מעניין נוסף שפורסם השבוע, ציטט את העיתון "וול סטריט ג'ורנל" שם נכתב כי בשבועות שלפני מתקפת הפתע, עברו מאות ממחבלי החמאס אימונים באיראן כדי לרכוש מיומנויות לחימה מיוחדות מכוח קודס של משמרות המהפכה. בדיווח נאמר כי מדובר ב-500 מחבלים מהחמאס ומהג'יהאד.
יתכן שזה מה שעמד השבוע מאחורי ההצהרה של דובר צה"ל, באשר לתפקידה של איראן בסיוע לחמאס ולארגוני טרור אחרים לפני המתקפה הרצחנית.
כדי להשלים את התמונה, פורסם השבוע תחקיר בסי.אן.אן. שחשף את דרכי הפעולה של מנהיגי חמאס במהלך התכנונים של מתקפת הפתע. על פי המידע המודיעיני שנמסר לארה"ב, תכנן החמאס את התכנית שלו במשך שנתיים. לאורך כל תקופה זו, עשו בכירי הארגון שימוש ברשת טלפונים מיוחדת שהותקנה במנהרות מתחת לעיר עזה ונהגו לקיים פגישות אישיות בחשאי כדי להימנע מהאזנות של המודיעין הישראלי או האמריקאי.
על פי הדיווח, ההיערכות למתקפה הייתה כללית בלבד. המידע הספציפי על מועד ביצוע התכנית הגיע ימים ספורים קודם המבצע, כדי למנוע הדלפות. בדרך זו הצליחו כאמור להערים על המודיעין, דבר שהביא למחדל הגדול, שעוד ייחקר מכל זווית אפשרית.
נאום ללא אישום
בין מתן תשובות לקבלת אחריות: הנאום של נתניהו והזעם הבלתי נפסק של מחנה רל"ב
עוד לפני שהחל את נאומו, עברה הודעה בקרב העיתונאים שהפעם מתכוון נתניהו לומר דברים משמעותיים שטרם אמר מאז ארע האסון. כולם הבינו מה הכוונה: האם ייקח אחריות, כפי שדוחקים בו או ימצא דרך להחליק את העניין.
נתניהו החל את הנאום, תיאר את המצב, פירט את מטרות המבצע, נגע בעיכוב הכניסה הקרקעית, הסביר שוב על הזוועות ואז הגיע לנקודה: "הכול ייחקר. כולם יצטרכו לתת תשובות. גם אני. כראש ממשלה אני אחראי"…, התקשורת, הפרשנים, אנשי המחאה, היריבים, מחנה רל"ב כולו, עצרו את נשמתם והמתינו להמשך הדברים, ואז מיד הוסיף: "להבטחת עתידה של המדינה וכעת תפקידי להוביל את העם לניצחון מוחץ". הרוח יצאה ממפרשיהם. שוב פעם הוא ברח להם מהאחריות, שהם מנסים להלביש עליו.
למרות כך זכה נאומו לשבחים. הפרשנים השונים שישבו באותה עת באולפנים, אמרו את אשר חשבו באותו רגע, בלי לחשוב פוליטיקה וציינו כי מדובר ב"נאום חשוב", "הכי קרוב לאחריות", "נתניהו נהג נכון, אמנם באיחור, אבל נכון", "הצהרה טובה של ראש הממשלה", "מסר משמעותי בנאומו" וכן הלאה על הדרך.
ביום שאחרי ספגו התגובות הללו של הפרשנים ביקורת רבה מעמיתיהם. "מה שקרה באולפן חדשות 12 הוא בלתי נסלח" כתב "הארץ". הכול צפוי ואין חדש.
כך או כך וכפי שכבר נכתב כאן, נתניהו לא יוכל להמשיך בתפקידו אחרי המלחמה. הלחץ עליו יהיה כבד מנשוא. זה לא יהיה לחץ של "המחאה", אלא לחץ ציבורי אותו יובילו המשפחות השכולות, משפחות הנעדרים והשבויים, שידרשו ממי שעמד בראש המערכת לעזוב את התפקיד.
הסקרים מראים שרוב הציבור סבור כך, חלקו הגדול בכאב רב. גם תומכיו המובהקים מתחילים להפנים זאת. אבל אי אפשר שלא לגנות את הדרך בה נוהגים בו יריביו, גם עכשיו בשעת המלחמה. נדמה שמחנה רל"ב מרוכז כולו, אפילו עתה באמצע המלחמה במשימה אחת: להעיף את ביבי הביתה. המתקפה הזו יכולה בסופו של דבר לפעול באופן הפוך על תומכיו ולגבש סביבו מחדש את המחנה. אין לדעת.
מה שברור הוא שוועדת החקירה שתוקם, תבדוק את כל הנתונים ויש להניח שימצאו אשמים רבים. עם זאת צריך להבהיר כי אי אפשר לדרוש כרגע מנתניהו להתפטר, לבטח באמצע המלחמה ולבטח לפני שהוועדה החלה בעבודתה. יהיה זמן גם לזה.
כתב שטנה
הפייק הפוליטי נגד יו"ר ועדת הכספים הוביל לביקורת ארסית, שהסתיימה בדברי השבח
הפייק ניוז הפוליטי שולט גם בימים אלו ומנוצל על ידי אותם שנותרו באופוזיציה. מדובר בשלושה ח"כים ממפלגת העבודה, יש עתיד וישראל ביתנו, שכתבו, הדליפו וסילפו את הדברים שהיו בוועדת הכספים, כאילו הוועדה מתעלמת ממצוקת המשפחות הנפגעות ומהמפונים. את האשמה תלו כמובן ביו"ר הוועדה, ח"כ הרב משה גפני.
מכאן קצרה הייתה הדרך לכותרות כלכליות מתובלות ארס בנוסח: גפני לוקח את המדינה כבת ערובה במלחמה, עד שיקבל את הכספים הקואליציוניים. בפועל, לא מיניה ולא מקצתיה. בדיוק להפך. גפני הודיע שאינו נוגע בכספים הקואליציוניים עד לאחר המלחמה למרות שאושרו בוועדה.
למרות כך הפייק עשה את שלו והגיע לתקשורת הכללית. העיתונאי בן כספית, שמזמן הפך מעיתונאי לאיש מחאה על מלא, אינו זונח את מלאכתו גם בימים אלו. כספית פרסם תגובה נזעמת מתובלת בשנאה ושטנה נגד הרב גפני במילים מתועבות שאי אפשר לחזור עליהם. הוא ניסה להיאחז בציוץ שכתב ח"כ בליאק מ"יש עתיד", ולא היה מוכן לשמוע את העובדות שהוצגו בפניו על ידי לשכתו של הרב גפני (יעקב מורגנבסר). דבריו של כספית הביאו למכתבי זעם רבים נגד יו"ר ועדת הכספים עד כדי איומים לפגוע בו והועברו לקצין הכנסת לטיפול.
השבוע שינה כספית את טעמו. היה זה לאחר שוועדת הכספים אישרה לעמותות רבות שמסייעות למפונים אישור לצורך סעיף 46 (פטור ממס לתורמים). בין הנהנים מהאישור הזה, גם עמותת "אחים לנשק", למרות שלא חלפו 18 חודשים מאז הקמתה. "מגיעה מילה טובה לגפני" מיהר כספית, לפרגן על האישור שניתן גם לחבריו. "שאפו לגפני. כשמגיע מגיע".
כספית כמו יתר חבריו ששיגרו תגובות מפרגנות לא שינו את טעמם. הם בשלהם, בפעם הבאה ימצאו שוב את המילים הקשות. אין לטעות בהם. גפני מצידו נשאר ענייני כשהיה תמיד: עזרה לכולם ללא משוא פנים. שלושת חברי הוועדה מהאופוזיציה שהוזכרו לעיל, כבר תרים בייאוש אחר הפייק הבא.
הטור פורסם במקור בעיתון "יתד נאמן"
