הדרך עוד ארוכה, אבל מה עושים עם עזה ביום שאחרי?

שמונה עשרה שנה מהבריחה והתנתקות מרצועת עזה בקיץ תשס"ה/ 2005. שנים שבמקום חממות ויישובים פורחים, קיבלנו התעצמות של טרור ואלפי זרי פרחים על קברים. שנים של טילים והתעצמות הטרור מרצועת עזה לעבר ישראל. עשרות סבבי מטחים-פיגועים ומבצעים צבאיים כתגובת נגד לטרור שהלך והתעצם ברצועת עזה. טרור עם אידיאולוגיה אכזרית להשמדתנו, שהביא לכ – 1,500 קרבנות שנרצחו ונטבחו ביום ששוננו שהפך ליום אסוננו. בכל 38 שנות שלטוננו ברצועת עזה על כל אתגריה הביטחוניים, ההומניטריים וההתיישבותיים, לא חווינו עשירית ממספר זה של נפגעים ישראליים ברצועת עזה וממנה.

מאז השבת השחורה של שמחת תורה ונוראותיה, התהפכנו מעם מקוטב לעם מאוחד. הבנו שכולנו נלחמים יחד על נפשנו, בעד עמנו, למען יישובנו ואזרחינו.

צה"ל וכל כוחות הביטחון נלחמים בעוז רוח וגבורה, אזרחים בעורף מתנדבים כל אחד לפי כוחו, לעשות טוב. כולנו מתפללים להצלחת צה"ל במלחמה, לרפואת הפצועים הרבים ולשחרור מאות החטופים משבי חמאס חיים לביתם, בע"ה.

משפט חכם אומר: "מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו". כך קרה לנו כל אימת שנמנענו מלהכריע את הטרור וברחנו מהתמודדות עימו. כך קרה לנו שיזמנו את הסכמי אוסלו ב – 1992, בכדי לברוח מהתמודדות עם אבנים וסכינים ברצועת עזה וביו"ש, קיבלנו פיגועי ירי, טילים, מטענים, מנהרות והתקפות טרור בלב שטח מדינת ישראל. יש בינינו כאלה, שלא נותנים לעובדות הנוראיות להפריע לתפיסתם המדינית – ביטחונית- ציונית. יש שכבר מודים בטעות הקונספציה, אך מתלבטים מאד מסיבות שונות ומחפשים פתרונות של הכרעה וחצי בריחה מהטרור ומרצועת עזה, בה חיים כ-שני מיליון ערבים. כעת, עת מלחמה ואחדות, יחד לנצח, הדרך עוד ארוכה וקשה, אך יחד ננצח, בע"ה.

אך בעת שעולים כבר לסדר היום התקשורתי והמדיני, פתרונות ליום שאחרי, יהיה זה חוסר אחריות לאומית, שלא לומר את הפתרון היהודי-ציוני-מדיני-ביטחוני והומניטרי, הנכון גם במציאות העובדות ההיסטוריות, לשליטתנו המדינית-ביטחונית-הומניטרית-יהודית וציונית בחבל עזה, ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל.

בימים האחרונים מתפרסמות ידיעות בתקשורת, על דיונים בין גורמים בממשל האמריקאי לגורמים בישראל, על בניית המציאות השלטונית ברצועת עזה, ביום שאחרי מיטוט החמאס. פורסם על כמה אפשרויות שנידונו: אחת מהן היא הקמת כוח רב לאומי של מדינות האזור מערב הסעודית או מאיחוד האמירויות, כוח שיפקח באופן זמני על הרצועה, בגיבוי חיילים אמריקאים, בריטים, גרמנים וצרפתים. אפשרויות אחרות שנבחנו, עסקו בהקמת כוח שמירת שלום וממשל זמני תחת פיקוח האו"ם. דווח על כך שהשיחות סביב הנושא נובעות מתחושת דחיפות אמריקנית למצוא תוכנית לעתיד עזה.

חסרה לנו ברצועת עזה התפיסה היהודית-ציונית ומטרה מדינית, פוליטית ברורה לגבי חבל עזה. מטרתנו המדינית מסתכמת בהדגשת אי רצוננו לחזור ולשלוט ברצועת עזה, המכילה כשני מיליון ערבים. יש עוד חכמת חיים עמוקה ומקבילה בספר הספרים על ציוויו ואמירותיו, למשפט האומר: "מי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו". "מי שבורח מארץ ישראל, ארץ ישראל רודפת אחריו". רצועת עזה הינה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל אותה נצטווינו לרשת, נחלת שבט יהודה: "…עזה וחצריה " (יהושע ט"ו). נצטווינו לרשת את חבל עזה ולשבת בו, בדיוק כמו בירושלים, תל אביב, וחיפה, יישובי העוטף, חברון, הגליל ואלון מורה.

היה זה השר יגאל אלון איש מפלגת העבודה, שיזם בשנת 1968, את חידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. אלון נימק את צורך זה: "להתיישבות יהודית זו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה, על ידי כך שהיא מפצלת את הרצועה … כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה". ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, שימשה גם בסיס לכוחות הביטחון, להגן על המרחב כולו מפני האיומים שבתוכו וממנו. תפישת הסכמי אוסלו, ביקשה "לברוח" מרצועת עזה ומההתעסקות בתושביה הפלשתינאים.

תפישה זו נשענה, במקום על אמונת ישראל והמעשה הציוני,  על אמונה ברשות הפלשתינית ובמנהיגיה: ערפאת ואבו מאזן, שהם שיביאו לרצועת עזה את השליטה, היציבות והביטחון לישראל. תפיסה זו לא עמדה במבחן המציאות, לא ברצועת עזה ולא ביו"ש.  כל שטח בארץ ישראל שנמסר לארגוני המחבלים, בראשם הרשות הפלשתינית, הפך לבסיס טרור כנגד ישראל. שורש התבססות הטרור ביו"ש וברצועת עזה נעוץ בהתנתקות משטחי א"י. 

בין תומכי ההתנתקות מרצועת עזה, יש שביקשו שמצרים תיקח אחריות על רצועת עזה, אך מצרים מעולם לא רצתה ולעולם לא תרצה. אחרים ביקשו שהרשות הפלשתינית תיקח אחריות ברצועת עזה. הרשות הפלשתינית הייתה נטע זר ברצועת עזה, מעולם לא הייתה רלוונטית ולעולם לא תהווה פתרון.

האם הבנו מוסכמה ציונית-ביטחונית בסיסית נוספת, שמאז היותנו למדינה, ביטחוננו יהיה רק בידינו? האם טרם הבנו שלא הרשות הפלשתינאית, גם לא כוח יוניפי"ל בלבנון או כוח השלום שהוקם בסיני יכלו להתעצמות חיזבאללה או דעא"ש בסיני שפעלנו בעצמנו בהסכמת המצרים למיגורו.

בכדי למצוא פתרון אמיתי לרצועת עזה, נדרש להגדיר מטרה מדינית ברורה לגבי הרצועה: על ישראל (בסיוע ארגונים בינלאומיים), לקחת את האחריות הביטחונית וההומניטרית על רצועת עזה והפיכתה לחבל ארץ משגשג, בר קיום מדיני-כלכלי וביטחוני, תוך חידוש ההתיישבות היהודית וביסוסה, לצד זו הערבית. זאת לאחר השמדת כל גורמי הטרור ברצועת עזה. זו התפיסה האסטרטגית היחידה, שתביא בע"ה לביטחון, יציבות ושלום, לנו ולחיים ברצועת עזה וסביבותיה.

הפתרון האסטרטגי המדיני-יהודי וציוני-ביטחוני והומניטרי לרצועת עזה, הוא לא ההתנתקות ממנה, אלא לקיחת האחריות עליה: כיבוש הרצועה, השמדת הטרור, שיקום וייצוב החיים הפלשתינים תחת שלטון צבאי- אזרחי וביסוס התיישבות יהודית חזקה ברחבי רצועת עזה.

תפיסה זו מחייבת כמובן הסכמה לאומית רחבה, בכדי שזו תושג היום או ברבות השנים, צריך לדבר עליה ולהעלותה על סדר היום הציבורי-לאומי לדיון.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.                                                         

הכותב הינו אל"מ במיל. רמ"ט אוגדת עזה לשעבר וחכ"ל