ההסתה, הרוע והפילוג שוב חוזרים לסדר היום / אריה זיסמן

התפכחות והתרסקות

חודש מאז המלחמה: שני דברים מתרחשים בו זמנית ובתווך פרשנים קשישים ונרגנים

השבוע צוינו שלושים יום למלחמה, חודש מאז הטבח הנורא. ככל שחולפים הימים מתרחשים במקביל שני דברים. מצד אחד התפכחות של רבים מעמדותיהם הקודמות שהיו נטועות בשמאל. לפתע מדברים אותם "שוחרי הומניות" על הצורך בהשטחת עזה, ריסוקה ומיטוטה. חלקם הולכים צעד קדימה ומודים כי הייתה זו טעות לבצע את ההתנתקות מגוש קטיף ועוד קודם את הסכמי אוסלו. "אין עם מי לדבר", "אין שום סיכוי להגיע אי פעם לשלום עם הערבים", הם אומרים.

מאידך קורה כאן עוד משהו: ההסתה, הרוע, השנאה והפילוג שוב חוזרים אט אט. אולפני התקשורת מלאים באנשי משטמה, שיוצאים אט אט מהחורים. חלקם הצליחו לסכור ולנצור את פיהם בימים הראשונים של המלחמה. אך עם התמשכותה, הם מתקשים להמשיך בכך וחוזרים במלוא המשטמה לעמדותיהם הקודמות המתבטאות בעיקר נגד נתניהו. במסגרת זו הם מגייסים לאולפנים אנשים הזויים מהאגף השמאלי הרדיקלי, כדי להשלים להם את התזה.

המצב לפיכך הוא כזה: מצד אחד התפכחות של רבים מהשמאל ומהמרכז מעמדותיהם הקודמות תוך נטייה (מדינית) ימינה. מצד שני חזרה של השמאל הרדיקלי מאנשי רל"ב לקדמת הבמה עם דברי הסתה, שטנה ופילוג, כאילו אם נתניהו יודיע כבר עכשיו על לכתו הביתה, הכול יהיה מושלם. הם עושים זאת עם הרבה משאבים וכסף, תוך ניסיון לגייס את המשפחות השכולות והחטופים לצד שלהם. הניצנים כבר נראו במוצאי שבת לפני שבוע, בהפגנה מול ביתו של נתניהו בירושלים, וזה רק ילך ויגבר.

בתווך יש פרשנים קשישים ונרגנים (דוגמת רזי ברקאי), שמסיתים נגד הציבור החרדי עם אמירות בזויות ומלאות שטנה. קשה להם להשלים עם העובדה, שהם הפכו ללא רלוונטיים ולכאלו ש"תהילתם" מאחוריהם ועברם נשכח. הם מנסים בכל הכוח לקבל תשומת לב תקשורתית באמצעות אמירות והתבטאויות קיצוניות נגד הציבור החרדי. 

אם בעזה מניפים התושבים דגל לבן כדי לעבור מהצפון לדרום, הרי שבתקשורת ובשמאל מסרבים להניף דגל לבן ומתבצרים בעמדותיהם כאילו לא ארע דבר. חלקם מתקשים להשלים עם המראות מהצבא של חיילים שמתפללים עם מפקדיהם לפני שהם יוצאים לקרב.

בהקשר זה ראוי להזכיר את תא"ל עופר וינטר, שקידומו בצבא נעצר לאחר שיחת עידוד והמרצה, שנתן לחייליו באחד הסבבים הקודמים בעזה, בה "העז" להזכיר שם שמיים. כיום יש בצבא הרבה "עופרים וינטרים" למגינת ליבם של אותם אנשי שמאל, שמחפשים רק שנאה ופילוג. 

אפשר לנתח את הסיבות שהביאו לתהליך הנ"ל בכמה אופנים, כפי שיובהר מיד בקטע הבא

סיסמת ההצלה

כיצד וידאו התושבים הנצורים בממ"דים, שהכוח המחלץ הינו יהודי ולא מחבלים מתחזים? 

הסיבה הפשוטה והאמיתית ביותר למה שמתרחש היום ברחוב ובצבא, קשורה לכישלון הקונספציה. אנשים (שאינם שומרי תו"מ) האמינו בכל ליבם ש"הצבא הישראלי החזק ביותר בעולם", ישמור ויגן עליהם מכל צרה.

הקונספציה הזו קרסה פעמיים בשמחת תורה לאחר הטבח הנורא. בפעם הראשונה במחדל הצבאי והמודיעיני הגדול, שעוד ידובר בו ארוכות. בפעם השנייה, כאשר "הצבא החזק והגדול", לא הגיע לסייע לתושבים, במשך שעות ארוכות, כשהם היו נצורים בממ"דים מפוחדים ומבועתים מהמחבלים ששהו בבתיהם. זו הסיבה הפשוטה והאמיתית להתעוררות הגדולה שאנו רואים היום, וזה כנראה מה שמפריע לאותם פרשנים נרגנים וקשישים.

במשך החודש שחלף, שמענו (ועדיין) כל כך הרבה סיפורים של ניצולים, שהזכירו לא מעט את הסיפורים ששמענו על שנות הארבעים: המחבוא מהמחבלים הנאציים, הפרעות, הפחד, החרדה, הגבורה והניסים.

הרבה סיפורים סבבו סביב ה"שמע ישראל", שהפך להיות "סיסמת הצלה". לא מעט סיפרו כי התבצרו בממ"דים שעות ארוכות וחששו לצאת, גם כאשר הגיעו כוחות יהודים לחלצם. חששם  היה שמדובר במחבלים המתחזים לחיילים. המתבצרים סיפרו כי שוכנעו לצאת, רק לאחר שצעקו מתוך הממ"ד לכוח מבחוץ: "'שמע ישראל', תשלימו את ההמשך". רק כאשר שמעו מכוח החילוץ, את המילים 'ד' אלוק' ד' אחד', פתחו את הדלת ויצאו.

מקרים דומים נוספים אירעו כאשר הכוחות הצבאיים הגיעו לבתים כדי להילחם במחבלים וראו מולם תושבים שהחזיקו באקדחים. חלקם היו מלאי דם, עם בגדים קרועים, וקשה היה להבחין מי יהודי ומי לא. רגע לפני שירו בהם בהנחה שהם מחבלים, זעקו אותם תושבים לעברם: 'שמע ישראל'. "זה מה שהציל אותי. רק אז ראו שאני יהודי", סיפר אחד הניצולים מניר עוז.

נקודה מעניינת נוספת (שאנו תושבי הערים המעורבות יכולים להעיד עליה): אם בעבר אנשים חילונים שהיו נשאלים שאלת נימוס ברחוב: "מה שלומך", "מה נשמע", והם היו עונים "מצוין", "שרק ימשך כך" (או "סבבה" בלשון הצעירים), הרי שכיום התשובות מפותלות. הנשאלים כבר לא עונים ישר מהבטן את התשובה הצפויה, אלא מחפשים מילים אחרות כדי להגדיר את מצבם.

השפה ברחוב הפכה להיות שפה חרדית. כל שיחה (גם עם כאלו שאינם מאנ"ש), מסתיימת במילים: "בשורות טובות". פעם זה היה רק ז'רגון חרדי. היום כולם, מכל המגזרים, מסיימים כך את שיחתם. חודש למלחמה והכל כאן השתנה.

תדריך מביך  

כאשר נתניהו מתדרך עיתונאים ישראלים הוא צריך להיזהר שבעתיים מעיוות דבריו

את המושג הידוע "אחרי החגים", המונע קבלת החלטות ומצדיק עיכוב בכל נושא אפשרי, מחליף בימים אלו צמד המילים שנישא בפי כל: "אחרי המלחמה". כמעט כל דבר שדורש החלטה ומחכה להכרעה, נדחה עם התירוץ הזה. לשם שינוי, הפעם התירוץ הזה מוצדק: קשה לקבל החלטות והכרעות בנושאים, שאינם קשורים למלחמה.

לכאורה גם העיסוק בפוליטיקה היה צריך להידחות עד אחרי המלחמה. אך דווקא כאן, הפוליטיקה חיה, נושמת ואפילו בועטת. מכל הכיוונים. זה קורה יום יום כפי שנכתב לעיל עם אנשי "רק לא נתניהו", שנאחזים באירועי הטבח ודורשים ממנו לקבל אחריות, אך נוהגים בחוסר אחריות, כאשר הם קוראים לו ללכת כבר עכשיו הביתה בעיצומה של המלחמה.

חלקם (יאיר גולן) מציעים בכסילותם לקיים כבר עכשיו בחירות חדשות, כאילו זה מה שחסר לציבור: בחירות בעיצומה של מלחמה. אין רעיון שטותי ואווילי מזה. מנגד, גם נתניהו נסחף ונשאב לתוך הפוליטיקה הזו, עם הציוץ בשבוע שעבר (עליו התנצל) ועם אמירות נוספות השבוע, שהתפרשו גם הן כפוליטיות. הפעם הדבר קרה עם פירוש מסולף לדבריו, אך הוא צריך להיזהר שבעתיים, במיוחד כאשר הוא מדבר עם עיתונאים ישראלים.

האירוע התרחש בתדריך שהעניק לכתבים המדיניים, וכנהוג בתדריכים אלו, מתבקשים העיתונאים מראש, שלא לצטט את נתניהו בשמו אלא לציין את הדברים מפי "גורם מדיני בכיר". עם זאת חלק מהדברים כן נאמרו לייחוס ולציטוט בשמו, דוגמת: "סינואר מתנהג כמו היטלר בבונקר". שאר הדברים שעסקו ב"עזה ביום שאחרי", סוגיית החטופים, היחס לרוסיה ולגזרה הצפונית, צוטטו כבקשתו מפי "גורם מדיני בכיר". הכול לפי העניין ולפי השיקולים של ראש הממשלה. יש דברים שהוא מבקש שיצוטטו בשמו ויש דברים שהוא מעדיף שיעברו באופן לא רשמי כ"מקור מדיני בכיר".

אלא שנתניהו היה צריך לקחת בחשבון שיש עוד חלק: דברים שכלל לא נאמרו, אך יקבלו נופך פוליטי מסולף על מנת להבאיש את ריחו ולציין עד כמה הוא עוסק ב"פוליטיקה קטנה בעיצומה של המלחמה" – בקטע הבא.

סילוף שקוף

לשקר אין רגליים, אבל יש לו מיקרופון ואולפן: "מצופה מהכתבים לעמוד על האמת"

מיד לאחר שנתניהו התייחס ליחיא סינואר ותיאר אותו כ"היטלר קטן בבונקר", הוא הוסיף משפט נוסף, שגרם לכתבים לפרשו בצורה מסולפת ומגמתית. נתניהו דיבר על הטעות של מנהיג החמאס שתקף את ישראל ופירש לא נכון את הפרסומים על הסרבנות. "הזהרתי את אויבינו שלא יטעו בנו, ושבזמן אמת כולם יבואו והם אכן באו", אמר.

דבריו של נתניהו עוותו לחלוטין, ומהר מאד דווח כי נתניהו חוזר לעסוק בפוליטיקה בעיצומה של המלחמה, עם האמירה שיש לבדוק האם הקריאות לסרבנות השפיעו על החלטת חמאס לתקוף את ישראל. "נתניהו מאשים את הסרבנות שהיא זו שהביאה להתקפה של החמאס", מיהרו הכתבים לפרשן את הדברים עם כותרות ענק. "הנה שוב הוא בורח מאחריות ומגלגל את האשמה על המחאה והסרבנות" הוסיפו הפרשנים המלהגים (והנלעגים) באולפנים.

בלשכת נתניהו מיהרו להוציא הכחשה לדברים וציינו כי הוא לא אמר בשום אופן שהסרבנות הובילה את סינואר למתקפה. "החמאס פתח במלחמה נגדנו כי הוא רוצה להרוג את כולנו ולא בגלל שום ויכוח בתוכנו. חמאס טעה – ולכן יחוסל", הבהירו בהודעה רשמית.

ההבהרה לא הניחה את דעתם של הפרשנים והכתבים, והכותרות המשיכו בהתאם: "נתניהו נלחם על עתידו הפוליטי וקושר בין הסרבנות לסינואר". לתוך הקלחת הזו נכנסו לפיד וליברמן, שקפצו על העגלה וגינו את הדברים, אף שהובהר להם כי הם כלל לא נאמרו.  

היחידה שיצאה נגד הפרשנות המעוותת על דברי נתניהו, הייתה הכתבת שירית אביטן מ"ישראל היום". "ישבתי בתדרוך עם ראש הממשלה, הדברים שצוטטו בשמו עוותו לחלוטין", כתבה. מיד לאחר מכן הביעה תמיהה: "אני מנסה להבין את התעוזה, כאשר עוד 30 זוגות אוזניים שומעים את הדברים, ופורצת סערה על דברים שלא נאמרו. אין שיא שלא עברנו פה בשנה הזאת". מסקנתה: "מצופה מהכתבים לעמוד על האמת, זה מינימום של רף עיתונאי סביר".

שורה תחתונה: התקשורת הישראלית מתרעמת תדיר לנוכח החלטתו של נתניהו להעדיף את התקשורת הזרה על פניה. מתברר שיש לו סיבות טובות לכך. לשקר אין רגליים, אבל יש לו מיקרופון ואולפן.

פצצת אטום

ההתבטאות שלא הייתה: המטפורה עוררה מדורה ופתחה בסערה כל מהדורה 

גם שר המורשת, עמיחי אליהו, יכול השבוע להרגיש פגוע מדברים שכלל לא אמר, אך יוחסו לו על ידי התקשורת, עוררו סערה וגרמו לנתניהו להשעותו מישיבות הממשלה. אליהו נפל למניפולציה תקשורתית כאשר נשאל האם הוא מצפה להטיל פצצת אטום על עזה, כיוון שלשיטתו אין שם בלתי מעורבים.

אליהו, טירון פוליטי, שנכנס זה לא מכבר למערכת הפוליטית וישר מונה לשר בממשלה, יכול היה לברוח מהשאלה, ולציין שאינו יודע אם לישראל יש בכלל פצצת אטום, או לענות בכל דרך אחרת. תחת זו נסחף להשיב על שאלת הטלת האטום במילים: "זו דרך אחת להיאבק בחמאס. הדרך השנייה היא לבדוק מה ייצור להם את ההרתעה הבאה, כיוון שהם לא מפחדים מהמוות". מאוחר יותר הסביר כי דבריו נאמרו כמטפורה בלבד. אולם המטפורה עוררה מדורה ופתחה בסערה כל מהדורה.

"שר בממשלה מציע להשליך אטום על עזה", ציינו בלהט מתנגדי הממשלה, והדגישו כי הדברים עושים נזק רב למערכת ההסברה ולמדינה. ואכן מנקודת מבט של צרכני החדשות בעולם, מדובר בשר בממשלת ישראל שקורא בחוסר אחריות שערורייתי להטיל פצצת אטום על עזה. הדבר כמובן לא הפריע לאותם מתנגדי הממשלה, להדהד את הדברים ולפרסם אותם בכל מקום אפשרי, תוך שהם מתעלמים מאזהרתם שלהם עצמם על "הנזק למדינה".

הגדילו לעשות חלק מהעיתונאים, שאך תמול שלום הציעו בלהט "לשטח את עזה ולהרסה כליל", והנה ועתה יצאו בשצף קצץ על אליהו, למרות שידעו שהוא לא התכוון לפצצת אטום כפשוטו, ואף לא אמר זאת, אלא רק השיב לשאלה הפרובוקטיבית של הכתב.

עד מהרה החלו להגיע כצפוי תגובות מכל רחבי העולם. הדבר חייב את נתניהו וגלנט להגיב כי "ישראל וצה"ל פועלים לפי הדין הבינלאומי כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים וכך נמשיך לעשות". נתניהו לא הסתפק בכך ולאחר שהסביר כי דבריו של אליהו מנותקים מהמציאות, הוסיף, כי הוא מתכוון לנזוף בו ועד אז הוא משעה אותו מישיבות הממשלה.

מהר מאד התברר כי אין מאחורי ההשעיה ולא כלום – בקטע הבא. 

השוואה מגמתית

השעיה והטעיה: בסמכות ראש ממשלה לפטר שרים מממשלתו, אך לא להשעותם

בכל ההיסטוריה הפוליטית לא זכור צעד של השעיית שר מישיבות הממשלה. לפי החוק, ראש ממשלה אינו יכול להשעות שר. מדובר בסנקציה שאינה קיימת. נתניהו יכול לפטר שר, אך לא להשעותו. מה אפוא קרה כאן בפרשת אליהו והאטום?

מסתבר שמאחורי הקלעים בדק נתניהו עם יו"ר מפלגת 'עוצמה יהודית', השר בן גביר את האפשרות לפטר את אליהו ולמנות תחתיו שר אחר מאותה מפלגה. אולם בן גביר סירב לכך בתוקף באומרו: "אנחנו לא מחנכים שרים בעיצומה של מלחמה". הוא הבטיח לנתניהו לטפל בנושא ומיהר להטיל עוצר ראיונות על אנשיו, כדי להרגיע את הרוחות.

מאוחר יותר כאשר הח"כית אימאן חטיב יאסין מרע"מ הכחישה את טבח התינוקות בעוטף עזה ואת כל הזוועות שהיו שם, דרש ממנה יו"ר רשימתה ח"כ מנסור עבאס, להתפטר, ולא הסתפק בהתנצלותה. התקשורת לא החמיצה את ההזדמנות להשוות בין הדברים: "בן גביר מגונן על שר ממפלגתו, נתניהו ממאן לפטרו, ואילו מנסור עבאס מפטר בצעד אמיץ את הח"כית מכחישת הטבח", ציינו, תוך השוואה מגמתית ואווילית. 

ולמרות כל הדברים והסילופים הללו, יש להניח שהשר אליהו למד והפנים את טעותו, ולו כדי למנוע לזות שפתיים.

כך או אחרת, למרות שנתניהו מיהר להשעותו מישיבות הממשלה, הרי שכבר באותו יום פנה מזכיר הממשלה לאליהו ושיתף אותו במשאל טלפוני של שרי הממשלה. בהקשר זה ראוי לציין כי ישיבות הממשלה כמעט ואינן מתקיימות בימים אלו. הכול מתנהל על יד שלושת הקבינטים: קבינט המלחמה, קבינט המדיני-ביטחוני והקבינט החברתי-כלכלי. השר אליהו אינו חבר בקבינטים הללו, ולכן אין משמעות מעשית להשעייתו.

במערכת הפוליטית מיהרו לנצל את האירוע של אליהו ולפשפש במשרד המורשת עליו הוא אחראי, תוך טענה כי מדובר בתקציב מנופח של 180 מיליון שקלים לשנתיים ו-40 תקנים מיותרים. אחרים ציינו כי לנתניהו הייתה הזדמנות פז לסלק את כל 'עוצמה יהודית' מהממשלה ולהכניס במקומה את 'יש עתיד' ויאיר לפיד. אולם נתניהו לא עשה כך ובצדק. ביום שאחרי הוא יצטרך את כל ה-64 ח"כים מהקואליציה המקורית. אין לו רצון לחטוף פצצת אטום פוליטית לתוך הממשלה. 

"היום שאחרי" הפוליטי

האם מה שקרה לאחר מלחמת יום הכפורים ישוב ויקרה לאחר מלחמת שמחת תורה? 

כאשר מדברים על "היום שאחרי המלחמה", מתכוונים במערכת המדינית והביטחונית לדיון על מצבה של עזה, ביום שאחרי: מי ישלוט בה מבחינה אזרחית, האם הרשות הפלשתינית, האם כוחות בינלאומיים, והאם ישראל תתייחס אליה כפי שהיא מתייחסת כיום לכפרים ולישובים הפלשתינים בשומרון, לשם היא נכנסת ויוצאת כל לילה על מנת לתפוס מבוקשים.

אולם יש גם את "היום שאחרי" הפוליטי. ההנחה היא שמה שהיה לא יהיה. הכול עומד להשתנות. כך היה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר השלכות המלחמה ההיא, לא באו אמנם לידי ביטוי מיד בבחירות שלאחר המלחמה שנערכו כעבור שלושה חודשים, אלא רק באלו שלאחריהן. היה זה ב-77 כאשר כל תחלואי המלחמה והממשלה צפו ועלו, דבר שהביא למהפך המפורסם ולעליית מנחם בגין והליכוד לשלטון.

עד אז שלטה מפא"י – תנועת העבודה, המערך, שלטון ללא מיצרים בממשלה, בהסתדרות, בכלכלה ובכל מוסדות השלטון הארציים והמקומיים. כל מוקדי הכוח אוישו בידי אנשיה. אולם הריקבון הפנימי פשה בה והדבר התבטא בכל תחום.

מלחמת יום הכיפורים הבליטה את כל תחלואי אותה ממשלה, מעבר לטעויות של המודיעין והצבא עם נפילת קו בר לב המפורסם, שחשבו כי הוא בלתי עביר ועם כישלון הקונספציה: "המצרים לא יעזו לפתוח במלחמה". הדבר כאמור השפיע על הפוליטיקה והביא למהפך השלטוני.

עברו 50 שנה, ואת קו בר לב הכושל, החליפה הגדר בדרום, בה השקיעו מיליונים רבים, אך ברגע האמת היא נפרצה בקלות כקליפת שום. גם כישלון הקונספציה חזר על עצמו במלחמה הנוכחית בדמות "החמאס מורתע". בקיצור אותם תסמינים בדיוק התרחשו גם עתה, כאז גם היום.

בבחירות 77 התחשבן הציבור עם מפלגת השלטון, אף שהכישלון במלחמת יו"כ היה בעיקרו צבאי ומודיעיני. בגין עלה אז לשלטון, לאחר שמפלגת ד"ש (בראשות יגאל ידין), שהוקמה לפני אותן בחירות, הפתיעה, קיבלה 15 מנדטים והצטרפה אליו לקואליציה.

לא נותר לראות, האם גם תוצאות הבחירות הבאות, יהיו דומות למה שארע אז, והאם מפלגת השלטון הנוכחית תקבל מכה ניצחת בדומה למה שקיבלה מפלגת השלטון דאז. האפשרויות – בקטע הבא.

ליכוד סוף

קולות רבים של הימין חונים כרגע אצל גנץ ומחכים להתהוות המפה הפוליטית החדשה

יש להניח שבבחירות הבאות, יצוצו מפלגות חדשות הן מהימין והן משמאל, שישנו את המפה הפוליטית מקצה לקצה. מפלגות ותיקות עלולות להימחק כליל, או לספוג מכה קשה בכוחן. המעניינת מכולן היא מפלגת השלטון הליכוד. 

כיום מקבלת הליכוד בסקרים 18 מנדטים כאשר המחנה הממלכתי נמצאת באזור ה-40 מנדטים, ויש עתיד 15. בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה נמצא נתניהו במקום הגרוע ביותר שהוא זוכר עם 27% בלבד בעוד גנץ מקבל 49% (24% אינם יודעים). מדובר אמנם בסקרים לא מחייבים שנעשו בתוך החודש של המלחמה, אבל הם בהחלט מצביעות על הכיוון ועל המגמה.

אין לדעת כמובן מה יהא על נתניהו, והאם יתמודד שוב. אם בכל זאת זה יקרה, יזכירו לו יריביו כיצד בתקופתו כ"מר ביטחון" ארע הכישלון והאסון. במקביל יש להניח שהמחאה נגדו תגבר, והפעם יובילו אותה המשפחות השכולות, בדיוק כפי שארע במחאה נגד גולדה מאיר לאחר מלחמת יו"כ.

כאמור על פי כל ההערכות, צפויה המערכת הפוליטית להיות שונה, ואולי אפילו באופן דרמטי. אם נתניהו לא יתמודד (ויש סיכויים סבירים, שיפרוש לאחר המלחמה, אולי עוד לפני הקמת ועדת החקירה), עלול הליכוד לספוג מהלומה ניצחת ולהפוך להיות בדיוק כמו מפלגת העבודה דהיום – מפלגה נכחדת, שהעבר שלה מאחוריה ועתידה לוטה בערפל. האותיות "מחל", בדיוק כמו אותיות "אמת", יהפכו להיסטוריות.

כבר עתה מדברים על כמה מועמדים שעשויים להחליף את נתניהו בראשות מחנה הימין העתידי. השם הבולט ביותר הוא יוסי כהן – ראש המוסד לשעבר, שמגלה בימים אלו נוכחות תקשורתית גבוהה ומרבה להתראיין על המלחמה. כהן עושה זאת במקצועיות רבה, מעורר אמפטיה ומלא בכריזמה, מהסוג שמריץ אנשים לראשות הממשלה.  

בד בבד גם נפתלי בנט מתכוון לחזור ויש אפילו סקרים שחוזים לו מספר דו ספרתי של מנדטים (17). מתמודדים נוספים על קולות הימין יהיו גדעון סער ואביגדור ליברמן. גם שמותיהם של יועז הנדל ואיילת שקד מוזכרים כמי שעשויים לחזור ולהתמודד בימין. כיום חונים אצל גנץ קולות ימין רבים של מאוכזבי הליכוד. אולם הם לא יישארו שם, כאשר תוקם מפלגת ימין חדשה בראשות יוסי כהן ודומיו.

במקביל גם בשמאל עשויים להיות שינויים קיצוניים. ארגוני המחאה, "אחים לנשק" ו"כוח קפלן" יקפצו פנימה למים הפוליטיים וגם הם צפויים לקבל תמיכה על חשבון מפלגות השמאל האחרות – יש עתיד, מרצ והעבודה. שורה תחתונה: היום הפוליטי שאחרי המלחמה יהיה שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד כה.   

דילמה אכזרית  

המשפחות נקרעות: האם להסכים לעסקה שלא תכלול את החזרת כל החטופים?

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול בצהרים, עדיין מתנהל לו משא ומתן חשאי להחזרת החטופים (לפחות חלקם). הרבה שמועות מתרוצצות סביב המו"מ הזה, והדבר כמובן קורע את לב המשפחות. הדילמה שלהם היא קשה ואכזרית: האם מדינת ישראל צריכה להסכים לעסקה בה ישוחררו רק חלק מהחטופים. או להודיע כי היא מסרבת לכל עסקה, אם היא לא כוללת את שחרור כל החטופים כולם, ללא יוצא מהכלל. מדובר בהחלטה קשה, משום שהיא פוגעת לכאורה במשפחות של החטופים הישראלים בעלי האזרחות הזרה, שהם לבטח ישוחררו בעסקה. מאידך, זו הדרך היחידה להפעיל לחץ על החמאס לשחרר את כולם. דילמה קשה שמדירה שינה מעיני המשפחות.

יתכן מאד שעד ששורות אלו ירדו לדפוס ויגיעו לקוראים, נדע האם אכן בוצעה עסקה והאם אכן שוחררו החטופים (או חלקם). בינתיים שורר חוסר סדר מוחלט בכל הקשור לבעלי התפקידים העוסקים בסוגיית החטופים והנעדרים. 

הראשון שכזכור מונה לרכז את הסוגיה, היה תא"ל במיל' גל הירש. תחתיו עובדים שניים: האלוף במיל' מאיר כליפי, העומד בראש צוות ליווי משפחות החטופים, ואל"מ ליאור לוטן, יועץ לשר הביטחון בתחום השבויים. השבוע גם משרד החוץ נכנס לתמונה, עם מינויו של השגריר אלון רוט שניר לתפקיד הממונה על החטופים מטעם השר אלי כהן. תפקידו יהיה לקדם פעילות בינלאומית בזירות שונות סביב החטופים. שניר יפעל לצד שולי דוידוביץ, מתאמת השבויים והנעדרים במשרד החוץ.

במקביל בוחנת הממשלה אפשרות למנות את השרה גילה גמליאל, לשרה המקשרת בין הממשלה למשפחות. כל זאת בנוסף למינויים של הצבא, שגם מטעמו פועלים שניים בנושא: אל"מ במיל ליאור כרמלי והאלוף במיל' ניצן אלון.

מלמעלה משקיף ראש המוסד דדי ברנע שמנהל את המגעים מול הקטארים להחזרת החטופים, ולצדו ראש השב"כ רונן בר שמנהל את המגעים מול מצרים. השבוע נרשמה מתיחות בין ראש המוסד הנוכחי לראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, שגם הוא פועל מאחורי הקלעים בעולם הערבי לשחרור החטופים עקב קשריו המסועפים מהעבר. בראיונות של כהן לתקשורת השתמע שהוא מנהל את המגעים מול קטאר והדבר הקפיץ בכעס את ברנע, ללשכתו של נתניהו, שם התרעם על כך. תוך דקות הוציאה לשכת ראה"מ הודעה בשם המוסד בה נכתב שיש רק גורם אחד שמנהל את שחרור החטופים – ראש המוסד הנוכחי. 

מי שרואים עצמם נפגעים מכל האי סדר הזה הם משפחות החטופים. מצד אחד זה טוב ונוח שיש הרבה אנשים שעוסקים בנושא, כדי שהעניין לא ירד מסדר היום. מאידך, תחושתם היא שכולם  דורכים זה על זה ובכך מטרפדים את ההתקדמות למטרה. "מרגיש לנו שהקימו על גבינו מפעל ג'ובים", התבטא אחד מבני משפחות החטופים. "התחושה היא שמנסים לבלבל אותנו, לפזר אותנו ולהתיש אותנו בין גורמים שונים". במשרד ראה"מ הבהירו שאין כל בלגן. כל משרד מבקש לעבות את המערך שעוסק בנושא. הלוואי. 

נאום המלפפונים

ההכרעה וההתרעה: לתוצאות המלחמה בדרום יהיו השלכות מעשיות על גבול הצפון

בשבוע שעבר אתגרנו כאן את כלי התקשורת השונים, כאשר ציינו שהם צפויים לשדר את נאום נסראללה (ביום שישי שעבר) בשידורים חיים, ובכך יגשימו את רצונו לקבל את כל תשומת הלב התקשורתית והציבורית בישראל. בסופו של דבר ובצעד אחראי, החליטו כל כלי התקשורת כאחד להימנע משידורים חיים של הנאום. היה צפוי שהם יתעלמו באופן מוחלט מדבריו, ורק בסופו יציינו את עיקרי הדברים. זה לא קרה. כלי התקשורת הציבו כתבים לענייני ערבים להאזין לנאום ולדווח כמעט מילה במילה תוך כדי דבריו, כמובן עם פרשנויות שונות על משמעות הדברים. נסראללה השיג את המטרה, גם ללא שידור דבריו.

הנאום עצמו היה דליל ואפילו מתנצל על כך שהחיזבאללה לא נכנס לפעולה ולא מסייע לעזה. "נכנסנו למערכה כבר ביום השני למלחמה", אמר, "בזכותנו חצי מהצבא הישראלי בצפון". בדבריו הודה שהחיזבאללה לא ידע על תכנית החמאס, "אבל איננו כועסים. הסודיות הזו היא שהביאה להפתעת האויב".

בעולם הערבי לעגו לנאום וכינו את נסראללה "חסן זמירה" – חסן החצוצרה, תוך הסבר שהוא רק צורח ומאיים. אחרים לעגו לו על לקות הדיבור שלו (הקושי לומר את האות ר'). היו שהשוו בין הסיוע המוגבל של חיזבאללה לעזה, לבין ההתערבות הגדולה של אלפי לוחמי חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה לפני עשור.

משפט הסיכום שלו: "כל האופציות (בערבית: חיאראת) מונחות על השולחן", עורר הרבה בדיחות בעולם הערבי. זאת בשל הדמיון בערבית למילה חיאר – מלפפונים. ברשתות החברתיות הערביות הופצו בתגובה תמונות רבות של נסראללה עם ערימת מלפפונים.

ולמרות כל זה אסור להקל ראש בדבריו של נסראללה. הוא אמנם לא הכריז מלחמה כוללת נגד ישראל, אבל אין לשלול אפשרות, שהוא מבקש לחקות את החמאס וליצור תרגיל הסחה, כדי שהצבא ידלל את כוחותיו בצפון, ואז יצטרף לאירוע עם כוחות רדואן. בינתיים סופר נסראללה יותר ממאה הרוגים מכוחותיו, מבחין במה שישראל עושה בעזה, מבין את המשמעות ומצפה לראות האם היא תעצור להפוגה ולהפסקת אש, או תלך עד הסוף – עד מיטוט חמאס.

אם תחזור ישראל למדיניות הכלה, הפוגה והפסקה, זה ישכנע את החיזבאללה ואת משלחיו האיראנים שישראל חלשה, לאחר הטבח שספגה. במקרה כזה החיזבאללה לא יהסס להיכנס למערכה. מאידך אם הפעילות בעזה תימשך ביתר שאת תוך המשך נדידת התושבים שמניפים דגלים לבנים ועוברים מצפון עזה לדרומה, הדבר עשוי להניא את החיזבאללה מלבצע את זממו תוך הבנה שיש כאן שינוי מציאות.

"הגורם המדיני" שהוזכר לעיל, הגדיר את המצב כך: "בדרום הולכים להכרעה, בצפון מחזקים את ההרתעה". הדברים קשורים זה לזה בקשר בל יינתק.

בקצרה

האם בנט חוזר, השינוי של היועמשי"ת, יריב לוין לא נעלם וההתלבטות של גנץ

בנט חוזר:

אי אפשר להתעלם מהעובדה שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט עושה כל מאמץ לחזור פנימה לפוליטיקה, תוך הבנה שהכול עומד להשתנות. הראיונות הרבים שהוא מעניק בעיקר בתחום ההסברה, וקבוצת ההודעות הטלפוניות שלו שחזרה השבוע לפעולה מעידים על כוונותיו. גם הסקר שהוזכר לעיל המעניק לו 17 מנדטים, מחמיא לו מאד. בנט לא מתעלם מכך וכל מהלכיו מראים שהוא קיבל את ההחלטה.

היועמשי"ת והשינוי:

האיבה הנמשכת בין הממשלה ליועמשי"ת בהרב מיארה, הסתיימה עם תחילת המלחמה. בהרב מיארה חזרה להיות מה שהייתה בממשלה הקודמת, ומעניקה גיבוי לכל הפעולות של הממשלה. כך לדוגמא היא התירה משפטית הפצצת מפקדות חמאס ללא נוהל "הקש בגג", אישור משפטי לניתוק החשמל והמים בעזה, הריסת הפיצרייה בחווארה שתמכה בטבח ועוד. בשלושת השבועות האחרונים היא נפגשה עם שר המשפטים לוין, יותר מכל 9 החודשים עד אז. 

לוין לא נעלם:

אמרו שהוא נעלם מאז המלחמה עם ירידת הרפורמה מסדר היום. אומרים גם שיש מתיחות בינו לנתניהו. מלחשים שדעתו כבר לא נשמעת, עקב אי חברותו בקבינו המלחמה המצומצם. אז אומרים. יריב לוין מתעלם מהשמועות וממשיך לשמור על מעמדו. השבוע שב ועלה לכותרות עם החלטתו לכנס את הועדה למינוי שופטים, דבר שלא היה מעלה על דעתו בתקופה שקדמה למלחמה. לוין מבין את סדר היום שהשתנה ומתאים את עצמו אליו.

גנץ ונקודת היציאה:

מתי תהיה נקודת היציאה של המחנה הממלכתי מהממשלה תוהים בשמאל ומקווים שזה יקרה מהר. בני גנץ טרם החליט מתי זה יקרה: האם כאשר כוחות המילואים ישוחררו, האם כאשר תהיה הפוגה, האם כאשר החמאס יודיע על כניעה סופית (ספק אם זה יקרה). איש לא שירטט את תמונת הניצחון המדויקת ומכאן ההתלבטות של גנץ מתי לצאת מהממשלה. מבחינת השמאל תמונת הניצחון היא אחת: נפילת ממשלת נתניהו. די לקרוא  את כותרות "הארץ" ואת פרשניו כדי להבין שזו המטרה המרכזית שהציבו לעצמם. גנץ הוא כלי משחק בידיהם להגשמת המטרה הזו. כאשר יבחינו שהגיעה השעה, הם לא יתנו לו מנוחה.

הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן