במערכת הביטחון חושדים שסינוואר משחק על זמן / אריה זיסמן

רגעי הכרעה 

תקדים רון ארד: האם התמהמהות בביצוע העסקה תביא להחמצת הזדמנות שלא תחזור?

הלב נקרע לנוכח מה שעובר על משפחות החטופים, הנעים בין תקווה לייאוש, בין חושך לאור. רגע אחד הם חיים בתחושה, שהנה יקיריהם חוזרים הביתה, ורגע לאחר מכן שוב שוקעים לתוך צערם, כאשר העסקה מתמהמהת.

לחלקם יותר מבן משפחה אחד בשבי, וכשהם שומעים על אפשרות של חזרה חלקית בלבד של החטופים, זה חוצה ושובר את ליבם. מי יחזור: הילד הזה, או הזה. הבעל, או הבת. האימא, או האבא. המחשבה על מה שעובר בראשם בשעות אלו, מעוררת כאב שמפלח את הלב של כולנו. אי אפשר להישאר שווה נפש מולם. 

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול לפני הצהרים, העסקה טרם יצאה לפועל, אך כולם דשים ועוסקים בה. הפרטים עוברים מצד לצד עם הרבה שמועות ודיס אינפורמציה. קשה עד בלתי אפשרי לעבוד מול יחיא סינואר מנהיג החמאס, פסיכופט, שמשחק ברגשות של המשפחות ומנהל על גבם מלחמה פסיכולוגית. רגע הוא משתף פעלה ורגע הוא מנתק קשר בטענה שאין לו חשמל.

יתכן שבשעת קריאת השורות כבר שבו ארצה חלק מהחטופים. מכל מקום מדובר בדילמה קשה ביותר למקבלי ההחלטות, שצריכים להכריע בין צער המשפחות לבין המשך המלחמה עד מיטוט החמאס. מרגע לרגע מתברר שמדובר בשתי מטרות מנוגדות, אף שבהתחלה ניסו להסביר שככל שיגבר הלחץ על החמאס, כך יש סיכוי גדול יותר להחזרת החטופים. 

במערכת הביטחון חושדים שמנהיג החמאס סינואר, משחק על זמן. הוא מבקש הפוגה והפסקת אש כדי לאפשר לאנשיו להתאושש מההתקפות. לפיכך הוא מתעתע בכולם עם ההצעות לעסקת חילופי השבויים שמימושן ייקח זמן רב, כדי למנוע מהצבא לחזור ולתקוף ברצועה.

מנגד קיים החשש המכונה "תקדים רון ארד", קרי החמצת הזדמנות להביא את השבויים הביתה, בדיוק כפי שקרה בזמנו עם הנווט השבוי. כרגע שורר בעזה כאוס מוחלט ולא ברור עד כמה החמאס והארגונים האחרים מסוגלים להבטיח את שלומם של החטופים לאורך זמן.

לפי המידע שקיים במערכת הביטחון, החמאס מחזיק ברוב החטופים, אך יש עוד שלוש קבוצות שמחזיקים בהם. הג'יהאד, החזית העממית וקבוצה שמכונה "מסתננים". מדובר באספסוף שחדר ארצה בשמחת תורה בשעות הצהרים דרך הפרצה בגדר, והשתתף במעשי החבלה, הרצח והחטיפות. בחמאס כבר הודיעו כי אין בידם את כל השבויים, אך ישראל דוחה זאת, בטענה שהג'יהאד נתון להחלטת החמאס, וגם שתי הקבוצות האחרות העבירו את החטופים לידי החמאס בשבועיים שקדמו לכניסה הקרקעית של הצבא לעזה. "כמעט כל החטופים בידי החמאס", אומרים בישראל.

על גב החטופים 

ההבדל בין קריאת ה"עכשיו" של משפחות החטופים ל"עכשיו" של אנשי המחאה

ההחלטות שקבינט המלחמה יקבל בסוגיית החטופים ישפיעו על המשך המהלך הצבאי. במערכת הביטחון מוכנים להתפשר על הפוגות קצרות בלבד, כדי שלא לסכל את המטרה המוצהרת להגיע לדרום הרצועה, שם מרוכזת רוב הנהגת חמאס.

מדובר כאמור בהחלטות לא קלות, שרק מדגישות עד כמה קשה להיות ראש ממשלה בישראל, תפקיד הנחשב לקשה ביותר בעולם. אחד האלופים במיל' שהתראיין השבוע על תקן "פרשן צבאי", נשאל לדעתו, כיצד להכריע בין סוגיית החטופים להמשך הפעילות בעזה, בהנחה שמדובר בשני יעדים סותרים. האיש השיב בהגינות (לא אופיינית): "באמת שאני לא יודע, ואני לא מקנא בראש הממשלה שצריך להכריע בכך".

ואכן ההכרעות הקשות העומדות לפתחו של נתניהו, העומד בראש הקבינט, עלולות למוטט כל אחד. האם לקדם את העסקה, או לא. האם ללכת על עסקה חלקית או להתעקש על עסקה כוללת של "כולם או אף אחד". האם להסתפק רק בנשים, בקשישים ובילדים, כמה אסירים ביטחוניים לתת בתמורה, כמה זמן תימשך ההפוגה, כיצד לעמוד בלחץ המשפחות, איך הודפים את הלחץ האמריקאי, כיצד מתמודדים מול הלחץ שמפעיל החיזבאללה בצפון. הכול תלוי וכרוך זה בזה.

בדרג המדיני היו רוצים כמובן לשחרר את החטופים במבצע צבאי כמו מבצע שחרורה של אור מגידיש. "מבצע אנטבה" בעזה. אולם זה לא יקרה. ההבנה היא שכל עסקה עם החמאס תהיה בעיתית ומלאת חורים. אולם הנטייה היא לקבל אותה כדי להעניק לציבור תמונת ניצחון של חזרת החטופים הביתה.

גם בצבא ובשב"כ משוכנעים שתהיה זו טעות, אולם מאז המחדל הנורא שלהם, הם מבינים שהציבור יטיל ספק בעמדתם. לצד כל זה נמצאת התקשורת, שמביעה אמפטיה גדולה ומצודקת למשפחות החטופים, דבר שגם הוא נלקח בחשבון הסופי של מקבלי ההחלטות. מנגד יש גם משפחות חטופים שמביעות עמדה שלילית נגד החזרת אסירים ביטחוניים תמורת יקיריהם, ויש גם כאלו שמתנגדות לעסקה חלקית. "איך אביט בעיני אימא שלא קיבלה את הילד שלה חזרה, בעוד אני קיבלתי" התבטאה אתמול אחת האימהות.

הדעות כאמור לכאן ולכאן והעסקה מתחילה לייצר מתיחות פנימית בין העמדות השונות. כמו כן יש המבקשים לנצל את כאב משפחות החטופים כדי להצטרף להפגנות שלהם ולעשות על גבם פוליטיקה נגד נתניהו.   

כשמשפחות החטופים קוראות "עכשיו", עכשיו" מתוך רצון לראות את יקיריהם משתחררים עכשיו ומיד, מפנים אנשי רל"ב שהסתננו להפגנות את המילה "עכשיו" נגד נתניהו, תוך קריאה שילך הביתה "עכשיו". הסבלנות שלהם פוקעת. הם רוצים כבר בסיום המלחמה, ולו כדי לראות כבר את נתניהו בחוץ.

תמונה ותבונה

שתי תמונות מתחרות השבוע על התואר: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים וטילים

מה תהיה תמונת הניצחון של המלחמה: האם זו תהיה תמונה של מנהיגי החמאס יחיא סינואר ומוחמד דף נכנעים, מרימים ידיים ומובלים לשבי בישראל, כמו התמונה בזמנו של סדאם חוסיין שנפל בידי האמריקאים. ואולי תמונת חיסולם, כמו התמונה של חיסול בן לאדן. 

ובינתיים שתי תמונות מתחרות השבוע על התואר: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים (וטילים). בתמונה הראשונה נראה הצבא נכנס לתוך מוסדות השלטון של החמאס, כאשר חיילי גולני מצטלמים בתוך בניין הממשל ולאחר מכן בבית המושל בעזה. מדובר בסימני הריבונות של החמאס, שנפלו בידי ישראל. סמלי השלטון של החמאס בעזה נמחקים בזה אחר זה, דבר המעיד על קריסת שלטונו, אך עדיין לא מיטוטו. 

תמונה נוספת שזכתה השבוע להבלטה בארץ ובעולם, הייתה ההשתלטות על מעוז החמאס, בית חולים שיפא ועל הצגת אמצעי הלחימה בחדרי החולים והניתוחים. עוד קודם, הוצגה תמונתו של דובר צה"ל שהצביע על ממצאים בבית החולים רנטיסי, שהעידו שהחטופים היו במקום. שתי תמונות, שני סיפורים ועדיין מחכים כאמור לתמונה הסופית.

הכלה ומחילה 

מה היה קורה לו ח"ו היה החיזבאללה משגר את "כוח רדואן" בשמחת תורה ארצה

בין סיפורי הניסים של הניצולים בטבח, צריך להוסיף נס נוסף: אם חלילה נסראללה היה מצטרף לפלישה ארצה עם "כוח רדואן" בצפון, יכול היה להיות כאן רע ומר. טבח כפול ומכופל ח"ו. כשם שהצבא לא הגיע לדרום אלא כעבור שעות ארוכות, כך היה יכול לקרות בצפון ואנה אנו באים.

בדיעבד הודה מנהיג החיזבאללה, שלא ידע מראש על המתקפה. החמאס לא הודיע לו כדי שהתוכנית תישמר בסוד ולא תזלוג החוצה. בין אם נאמין לנסראללה, בין אם לאו, קרה כאן נס.  המדינה ניצלה בחסדי שמיים מקטסטרופה ומאסון כפול.

כדי לנסות ולהבין את מה שקרה יש לחזור לאחור: בשנים האחרונות שלט השיח הצבאי והמדיני, לפיו אפשר להכיל ולהעלים עין על מה שקורה בדרום ועל טפטופי הרקטות, כיוון שחזית הצפון הרבה יותר מסוכנת. בהקשר זה הוזכר המאבק העיקש והחשאי המתנהל על ידי ישראל בסוריה נגד הקמת בסיסים איראנים על הגבול הצפוני.

שני הדרגים, המדיני והצבאי קבעו כאחד שחזית הצפון יותר מסוכנת, ולכן כדי שלא לצאת לשתי חזיתות בו זמנית, יש להכיל את שיגורי הרקטות לעבר יישובי הדרום ועוטף עזה, ורק אם הירי יסלים, אזי לצאת לסבבים קצרים של מבצעים (אוויריים) בעזה, אך לא להגיע למלחמה. הסיסמא הייתה: הכלה (ומחילה) בדרום, חופש פעולה בצפון.

במילים אלו הסבירו לכל מי שמתחו ביקורת והביעו תרעומת על אוזלת ידם של הממשלה והצבא, עקב אי יכולתם לתת מענה הולם לטפטופי הרקטות (שהפכו לגשם). "הצפון הרבה יותר מסוכן", הסבירו, "אי אפשר לנהל שתי חזיתות במקביל". ההנחה הזו הייתה מקובלת גם על הפרשנים והכתבים הצבאיים, שלא ניסו לאתגר את הממשלה וראשי הצבא בשאלות נוקבות בעניין.

בסופו של דבר הכול קרס. אי הפעילות הנחושה בדרום עם הקונספציה המוטעית שהחמאס מורתע, הביאו לטבח הנורא. החמאס לא היה מורתע, אלא פעל בשקט לתכנן ולהגשים את תוכניתו הגדולה אותה טווה ורקם משך זמן רב. על הדרך נתן לג'יהאד להשתולל, לא הצטרף לירי רקטות קטן והעניק לקובעי המדיניות בישראל, המדיני והצבאי, שהוא בכלל מעוניין בשקט, בבניית כלכלה ובכניסת פועלים ארצה. "החמאס רוצה לשלוט בעזה ולכן לא מייצר מריבה עם ישראל", אמרו במערכת המדינית והצבאית, אמירה שבעתיד תחקר.

עתה מתרחש מצב דומה ממש בצפון. הצבא והמערכת המדינית מכילים עוד ועוד את ירי החיזבאללה. המבט הוא רק על התוצאה של הירי הזה ולא על הכוונה של החיזבאללה להרוג כמה שיותר חיילים ואזרחים. פירוש: אם התוצאה של הירי מלבנון מסתכמת בפגיעות בודדות, מכילים ומגיבים בירי ארטילרי רק למוקדי השיגורים. לא מביטים על הכוונה של החיזבאללה להרוג אזרחים, אלא רק על התוצאה. השאלה היא האם שוב מדובר במדיניות שגויה, שכבר הביאה לאסון בדרום, ובתפילה שזה לא יסתיים ח"ו באופן דומה בצפון.

אבחנה מגמתית 

יש לחיצת יד חברית של שיתוף פעולה ויש לחיצת יד "מטעמי נימוס בלבד"

האמירה החבוטה "נתניהו עושה פוליטיקה תוך כדי לחימה", הפכה כבר לקבועה עד כדי שחוקה באולפני התקשורת והשמאל ובפרשנויות הקבועות המתלוות לה. כל אירוע, כל התבטאות, כל מסיבת עיתונאים וכל הצהרה, נמדדים מיד במשקפיים ציניים פוליטיים.

לשיא הגיעו הדברים השבוע במסיבת עיתונאים משותפת של נתניהו, גלנט וגנץ. כל אחד נאם בתורו ולאחר מכן הגיע שלב השאלות. כמו תמיד, מירב השאלות הופנו לנתניהו, אלא שהפעם, לשם שינוי, המילה "אחריות" נעדרה כמעט כליל משאלות העיתונאים. הלעג שהופנה אליהם מראש, עוד קודם האירוע, עשה את שלו והם ביקשו להימנע מלהפוך לנלעגים. יתכן גם שנואשו מלשמוע את המילה "אחריות" בדבריו של נתניהו.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, ופה שם הייתה גם התייחסות אישית אליו ולמשפחתו, דוגמת השאלה (המוזמנת), האם ילדיו, יאיר ואבנר שותפים במאמצי המלחמה. נתניהו שש לענות על השאלה הזו, תוך שהוא מתאר את שירות המילואים של אבנר מאז תחילת הלחימה, ואת התגייסותו של יאיר מרחוק (מיאמי) עם תרומות והתרמות לטובת החיילים וארגוני חסד.

וכאן מגיע הפאנץ' משמאל: בסיום האירוע, כאשר נתניהו עמד עדיין ליד הפודיום וסיים לענות על השאלה האחרונה שנשאל, תוך שהוא אוסף את ניירותיו, צולמו גנץ וגלנט, כשהם לוחצים ידיים זה לזה. הדבר הביא מיד לגל פרשנויות משמאל, על ברית הדוקה בין שני שרי הביטחון, לשעבר והנוכחי, בדגש על כך שהם פועלים יחד. הפרשנות הנלווית המרושעת: "האיש השלישי במשוואה הוא ההפך הגמור מהם – טיפוס נכלולי, חורש רע וזומם מזימות".

הפרשנות הזו, במילים כאלו ואחרות, הופיעה בכמה כלי תקשורת, שבאו להדגיש עד כמה נתניהו "בודד בקבינט", בעוד גנץ וגלנט משתפים ביניהם פעולה. מעבר לכך שהדבר לא נכון עובדתית (גלנט תמך ביציאה למלחמה גם בצפון, בעוד גנץ ונתניהו התנגדו), גם האירוע עצמו של לחיצת היד לעיל, עוות לחלוטין.

אחד הפרשנים הנמנה על מבקריו הקבועים של נתניהו, שמקפיד לעשות זאת בארס ובעוקצנות (אמנון אברמוביץ), פירשן כמובן את לחיצת היד בין גלנט לגנץ, כמהלך נגד נתניהו עם כל הפרשנות הנלווית לכך. כאשר העירו לו, כי מיד לאחר לחיצת היד הזו, נראו גנץ וגלנט מגיעים לפודיום ולוחצים בזה אחר זה יד לנתניהו, הוא לא נתן לעובדות לקלקל את "הפרשנות" שלו, והסביר: "זו הייתה לחיצת יד מטעמי נימוס". הנה לנו הביקורת המגמתית והשנאה על רגל אחת, המלמדת כיצד להתייחס לכל הפרשנויות שלו.    

נחשולי איבה

האם שנאת השמאל לנתניהו תאחד סביבו את מחנה הימין ותמנע את פרישתו בשוך הקרבות?

למגוון האפשרויות של תמונת הניצחון האפשרית (שהוזכרה לעיל), צריך להוסיף תמונה נוספת מבית היוצר של (משאלות) השמאל. התמונה הרצויה מבחינתם: נתניהו מרים ידיים (מטאפורית), מודיע על פרישתו, וממשלתו נופלת ועוברת מהעולם. זו תהיה תמונת הניצחון שלהם כפי שהם מציינים מפורשות במאמריהם ובכתבותיהם, במטרה לבזותו ולגרום לו ללכת הביתה מושפל בחוסר כבוד.

אלא שבאופן פרדוכסלי זה בדיוק מה שיכול להביא להישארותו. ההסבר פשוט: רבים בימין (מלבד הביביסטים) מבינים, שאין מנוס ונתניהו יצטרך ללכת הביתה בסוף המלחמה. הם לא שותפים לקמפיין הנוכחי של התקשורת והשמאל, שקוראים לו לעזוב עכשיו ומיד בעיצומה של המלחמה. אולם מבינים שמיד בסיומה, הוא יניח את המפתחות. כך כתבנו גם אנחנו כאן, כבר בשבוע הראשון של המלחמה, ימים ספורים לאחר הטבח הנורא.

להערכתנו ולהערכת רבים, נתניהו יפרוש עוד לפני ועדת החקירה, למרות שאינו אשם. המחדל המודיעיני אינו נופל עליו, אלא על הדרגים הצבאיים, שגם הם יפרשו לאחר המלחמה. אולם הטבח ארע במשמרת שלו, והוא ינהג כמו גולדה מאיר ומנחם בגין שפרשו מסיבות דומות (כפי שכבר הזכרנו בטורים הקודמים).

כאן בדיוק מגיעה הנקודה המרכזית: הישועה הפוליטית של נתניהו עשויה להגיע אליו דווקא ממחוזות השמאל. שנאתם היוקדת כלפיו, האמירות הנבזיות נגדו והמאמרים השוצפים ארס ושפלות, עשויים ללכד סביבו מחדש את מחנה הימין, שסולד מההתקפות הבלתי מהוגנות הללו.

לא צריך להיות אוהד מוצהר של נתניהו, כדי לראות את מה שהשמאל מעולל לו. הכותרות נוראיות: "דם המשפחות על ידיו", "נתניהו תוקע סכין בגב החיילים ובגב הטייסים", "פושע", "מחריב ישראל", "מחבל במאמץ המלחמתי", וכך על הדרך עוד ועוד.

הכותרות הללו עשויות כאמור לפעול באופן הפוך. וכך, אם נתניהו חשב לפרוש בכבוד לאחר שבס"ד ימוטט את החמאס ויחזיר את החטופים, זה יחזק אותו להישאר ולהתמודד על חפותו, בניסיון להוכיח למתנגדיו שהוא לא הובס ואינו אשם.

הקולות השפויים בימין (יש כאלו), מבינים היטב שאין לנתניהו תקומה פוליטית. אבל גם הם לוקחים בחשבון תרחיש, בו הוא נשאר למרות הכול ומנסה להתמודד הלאה במערכת בחירות נוספת.

אם אכן זה יקרה, מירב הסיכויים שנתניהו ייכשל. מלבד הסקרים שמצביעים על כך בברור, גם ראשי רשויות בדרום, הנמנים על אנשי השטח של הליכוד, לא ימהרו לתת לו כתף (ראו לקמן). רבים בשמאל אמנם התפכחו מעמדתם המדינית, אולם הם לא ימהרו להצביע למפלגות ימין. המקסימום מבחינתם יהיה הצבעה ל"מחנה הממלכתי", בדיוק כפי שמראים הסקרים, שמעניקים לגנץ 40 מנדטים בטור, שעולה ומטפס מידי שבוע.  

מדגם מייצג

מדוע ההתפכחות של אנשי שמאל לא תשפיע על תוצאות הבחירות הבאות לטובת הימין?

יותר ויותר אנשים בשמאל, אינם בושים להודות, שהם התפכחו מעמדותיהם הקודמות, כאשר נוכחו לראות את מעשי הטבח של החמאס, שלא היסס ורצח גם אנשי שמאל מובהקים. חלקם מאותם המתפכחים, שגינו בעבר את סמוטריץ' כאשר קרא "למחוק את חווארה" לאחר רצח מתיישבים יהודים מיו"ש, קוראים עתה בלי למצמץ "למחוק את עזה". 

היה מי שכתב שאם הטבח הנורא היה ביישובי יו"ש, והנרצחים הרבים היו מקרב המתיישבים היהודים, לא הייתה כזו התפכחות בשמאל. לבטח היינו שומעים את האמירות: "מה הם עושים שם", "אם הם לא היו שם, זה לא היה קורה להם" וכדו'. מדובר בתזה מסקרנת, אך איננו רוצים לגלוש לתוכה, לבטח לא עתה.

כך או כך, הטבח הנורא ארע ביישובי עוטף עזה, וכתגובה מיצרים אנשי שמאל ומרכז על העבר, מתלוננים על העברת הכסף הקטארי לרצועה, ואפילו מדברים (ח"כ רם בן ברק) על הגירה של תושבי עזה לארצות אחרות, טרנספר על מלא. 

בן ברק, שמעיד על עצמו שהוא איש שמאל, אינו לבד. חבר מפלגתו ח"כ עידן רול התבטא נגד הרעיון של העברת השליטה בעזה לידי אבו מאזן, אשת השמאל נרי ליבנה הודיעה על "התפטרותה והחזרת כרטיס החבר שלה בשמאל העולמי", גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול, הצהיר, שמבחינתו לא נורא אם הצבא יפציץ בתי חולים ברצועה, נשיא אוניברסיטת ת"א פרופ' אריאל פורת, קבע כי "חמאס גרוע מעמלק, ויש למחותו מתחת השמים", הסופר עומר ברק ביקש את התנצלותם של עקורי גוש קטיף על שתמך בפינויים, ומגיש חדשות (דני קושמרו) התבטא בחריפות, נגד העברת כל סיוע המוניטרי לעזה, "אפילו לא כף מים".

מדובר במדגם מייצג של תגובות אנשי שמאל לנוכח הטבח הנורא. אולם אין להיחפז ולקבוע שהדבר ישפיע וישליך על ניצחון מוחלט של הימין בבחירות הבאות. יתכן שיקרה אפילו מצב הפוך. הסקרים מראים שהקואליציה הנוכחית (טרם הצטרפות גנץ) המונה 64 מנדטים נחלשת ומגיעה ל-42 בלבד, לעומת 78 מנדטים לאופוזיציה יחד עם המפלגות הערביות.

חשוב אמנם לומר שיש להסתייג מתוצאות סקרים בעת מלחמה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהמגמה: הציבור מסתייג מהצבעה למפלגות שהרכיבו את הממשלה, שתחת אחריותה ארע הטבח. אז נכון שהמחדל הגדול נופל על ראשי הצבא, השב"כ והמודיעין, ועדיין הציבור יחפש הנהגה נקייה שלא הייתה קשורה למחדלים הללו.

זו אפוא הסיבה שהשמאל-מרכז אמנם התפכח מדינית ואידיאולוגית, אך התמיכה הפוליטית במפלגות הקואליציה של ממשלת "ימין על מלא" הולכת ופוחתת. אם הימין הפוליטי חפץ חיים, הוא יצטרך לעשות בדק בית לאחר המלחמה, ולהבין שעם ההנהגה הנוכחית שלו הוא לא יגיע רחוק. נדמה שאת חשבון הנפש הזה כבר מתחילים לעשות בתוככי הליכוד – בקטע הבא.

לא מחליפים

בצמרת הליכוד עוקבים בדאגה אחר הסקרים אך מעדיפים להמתין עד סוף המלחמה

כתבנו בעבר (ועוד נכתוב שוב ושוב) שמוקדם להספיד פוליטית את נתניהו. אולם קשה לראות כיצד הוא מנצח שוב בחירות, אם בכל זאת יחליט להתמודד לאחר כל מה שקרה. עיקר העיניים מופנות למפלגת השלטון, כדי לראות האם השתנה שם היחס כלפי נתניהו והאם העובדה, שהאירועים האחרונים החלישו אותו משמעותית בסקרים, משפיעה על האווירה הפנימית. 

בליכוד טוענים שהם לא עוסקים בפוליטיקה בשעת מלחמה ואפילו לא נפגשים ביניהם, כיוון שאין בימים אלו ישיבות סיעה. אולם השרים והח"כים לבטח עוקבים בדאגה רבה אחר הסקרים, ומבינים שאם הם יגשימו את עצמם (18 מנדטים), יהיו רבים מהם מחוסרי עבודה בעתיד.

על פי הדיווחים, לפחות מחצית מהשרים ומהח"כים השלימו עם העובדה שנתניהו לא יוכל להמשיך בתפקידו בתום המלחמה. למרות כך איש מהם לא פועל בפומבי או בחשאי לבצע מרד ולהדיחו. כולם מעדיפים לעמוד מהצד ולראות כיצד ייפול דבר וכיצד תסתיים המלחמה.

את הרעיון של הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית של 61 ח"כים, קרי הדחת נתניהו ומינוי מישהו אחר מהליכוד במקומו (יולי אדלשטיין), דוחים בתוקף בליכוד. אין אף אחד שמסוגל ורוצה להוביל כזה מהלך.

"בשמאל מתעסקים ברעיון הזה של החלפת נתניהו. אצלנו כלל לא מדברים על זה", התבטא השבוע ח"כ דני דנון, מהיחידים בליכוד, שעולה לראיונות תקשורתיים כמעט כל יומיים. לדנון אין בעיה להתראיין, כיוון שהוא לא מכהן כשר בממשלה ולא מרגיש שום אחריות או אשמה. "נתניהו צריך להתעסק רק במלחמה, לנצח את החמאס ולהחזיר את החטופים", אומר דנון ומדגיש: "כל הדיבורים על החלפתו הם שטויות. אם נחליף את נתניהו זה יהיה ניצחון תודעתי של החמאס, ולא נשחק לידיו".   

הדברים של דנון משקפים את עמדת צמרת הליכוד. אולם יש גם קולות אחרים מהשטח. מדובר בפעילים מרכזיים של המפלגה, דוגמת ראש עיריית נתיבות יחיאל זוהר וראש מועצת שדות הנגב תמיר עידאן. השניים לא מהססים למתוח ביקורת על נתניהו. עידאן אפילו קרע בפומבי את כרטיס החבר של הליכוד.

הכעס שלהם נובע מתחושתם שהמדינה הפקירה אותם לפני הטבח, ועתה לא לוקחת אחריות על המחדל ואינה מסייעת כיאות לתושביהם. את זעמם הם מפנים לנתניהו ולממשלה – בקטע הבא.   

ביקורת פנימית

לא זוהר: הכעס הגלוי היחיד בליכוד נגד נתניהו מגיע מראשי רשויות מאזור האסון בדרום

ליחיאל זוהר כוח גדול בדרום והוא נחשב לאחד הפוקדים הגדולים בליכוד. במשך השנים הפך להיות ידיד קרוב של נתניהו, אבל בימים אלו הוא כועס עליו ושיגר לו מכתבים בהם תיאר את מצבה הקשה של עירו, כולל  ניסיונות החדירה של המחבלים, פגיעות בבתי תושבים שעלו בחייהם של שלושה מתושבי העיר ועוד חמישה חיילים. "לא אלמן ישראל", כתב לו, עם רמז עבה לבאות.

הכעס שלו הוא גם כלפי הצבא: כיצד ייתכן שהגדר שעלתה שלושה מיליארד שקלים, לא עצרה את המחבלים. כיצד חיל האוויר לא הגיע אחרי עשר דקות, ואיך יכול להיות שאיש מראשי הצבא לא ענה לטלפון ברגעים המכריעים.

זוהר היה הבכיר הראשון בליכוד, שקרא לנתניהו לקחת אחריות. הוא אמנם לא קורא לו  להתפטר, אבל לדברים שהוא אומר יש משקל רב במפלגתו. "תקום קבוצה גדולה בליכוד שתשנה את המצב הקיים", צוטט השבוע בתקשורת.

גם תמיר עידאן כועס מאד על הליכוד ועל נתניהו. במועצה האזורית שדות נגב ישנם 11,400 תושבים. רובם אנשי ימין. 43% מהתושבים הצביעו לליכוד בבחירות האחרונות. 25% לאיתמר בן גביר. עידאן כועס גם על בן גביר שלא הראה את עצמו אפילו פעם אחת מאז פרוץ המלחמה ביישובי שדות הנגב. "בן גביר ייפול בגדול", הוא אומר. לדבריו, אם תוקם מפלגת ימין אחרת מהליכוד, יעברו אליה רבים מתושביו.

הכעס הגלוי על ראה"מ והשרים, מגיע אפוא מראשי הערים ומהמנהיגות המקומית, בעיקר מאזור האסון בדרום. פוטנציאל ההדחה של נתניהו יפרוץ מהאזור הזה. זוהר ועידאן קיבלו אמנם תגובות קשות מתומכי נתניהו בליכוד, אבל הם לא נרתעים.

לכולם ברור כי תוצאות המלחמה ישפיעו דרמטית על המערכת הפוליטית ועל עתידו של נתניהו. אם הניצחון יהיה מוחלט, קיימת אפשרות שנתניהו ינסה להתבסס עליו. אולם אין כל ודאות שיזכה לתמיכה פנימית. השבוע בכנס סגור עם שר הביטחון, צוטט זוהר באומרו: "ראש הממשלה של עכשיו, לא יהיה ראש הממשלה אחרי המלחמה".

דבריו אלו של זוהר זכו כצפוי להבלטה רבה. יריביו של נתניהו בשמאל, בתקשורת ובקרב אנשי המחאה נערכים גם הם ליום שאחרי. אם הניצחון במלחמה יהיה מוחלט, הם יגידו מעל כל במה כי הוא הושג רק הודות לצבא "למרות נתניהו" ולא בגללו. הכול כל כך צפוי.

מכל מקום לנו ברור שהוויכוח הזה חסר ערך: רק בסייעתא דשמיא יושג הניצחון.

איש המפתח

נקודת היציאה: השאלה הקבועה שנשאל בני גנץ, כל אימת שהוא נפגש עם התקשורת

התרגלנו מאז המלחמה, שבכל מפגש של התקשורת עם נתניהו ובכל דיון באולפנים, עולה שאלת האחריות. מסתבר שלא רק נתניהו נתקל בשאלה קבועה. גם בני גנץ. מאז שהוא נכנס לממשלה, מוטרדת התקשורת בשאלה אחת: מהי נקודת היציאה שלו מהקואליציה.

העיסוק בכך גובל באובססיביות של ממש. הסיבה ברורה: רגע הפרישה של גנץ והמחנה הממלכתי מהקואליציה, יחזיר לרחוב את ההפגנות, אליהן יחברו חלק מהמשפחות השכולות וחלק ממשפחות החטופים. כל זה יערער מאד את יציבות הממשלה עד נפילתה. זו הסיבה שכל העיניים הפוליטיות מופנות לכיוונו של בני גנץ.

אין להוציא מכלל אפשרות שגם שר הביטחון יואב גלנט, יחבור לגנץ תמורת הבטחה לכהן כשר ביטחון עתידי בממשלתו (איזנקוט ימונה לשר לביטחון פנים). "ציר הגימלים": גלנט, גנץ וגדי משתף פעולה היטב בקבינט המלחמה ועשוי להמשיך בשיתוף פעולה פוליטי גם אחריו.

הלחץ משמאל על גנץ גדול: הסקרים אמנם מוכיחים שהציבור אוהב את העובדה שהוא נכנס לממשלה, אבל בשמאל מזהירים אותו, שככל שהמלחמה תימשך, נתניהו ייקח לעצמו את כל הקרדיט והסקרים עלולים מבחינתו להתהפך.

לעת עתה גנץ לא מקשיב לעצות משמאל והדבר משתלם לו ציבורית. מי שמוטרד מכך מאד הוא יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שלא הצטרף לממשלה, וחשב שיקבל על כך קרדיט בסקרים. בפועל "יש עתיד" הולכת ומצטמקת, ואילו גנץ עולה ועולה. השבוע החליט לפיד לעשות מעשה ויצא בקריאה פומבית לפיטורי נתניהו, עכשיו תוך כדי לחימה. הטענה: הציבור לא נותן בו אמון ולכן הוא לא יכול להוביל את המלחמה.

הסיבה האמיתית: לא נתניהו מעניין את לפיד אלא גנץ. לפיד מבין שגנץ נמצא בממשלה אך מעוניין לפרקה מיד לאחר המלחמה ואז ללכת לבחירות עם סל מנדטים ענק בסקרים. לפיכך מעוניין לפיד להעמיד כבר עתה מישהו מהליכוד בראשות הממשלה במקומו של נתניהו, ולא ללכת לאחר המלחמה לבחירות. רק כך הוא סבור שיוכל לשחוק את כוחו של גנץ ובינתיים להתחזק מחדש.   

דבריו של לפיד נאמרו שלשום, ביום רביעי בלילה, במלאת 40 ימים למלחמה. יממה קודם, ביום שלישי התראיין לפיד לתקשורת ואמר בדיוק להפך: "כולנו יודעים שיש משבר בהנהגה, אבל אני לא בעד להיכנס לזה כשלוחמינו בעזה. זה לא הזמן". מה ארע אפוא בין יום שלישי ליום רביעי? לפיד נשאל על כך, כעכע בגרונו, חייך במבוכה והתחמק. מבחינתו, לא דין 39 ימים למלחמה כדין 40 ימים.

לפיד לא עדכן את אנשיו על הזיגזג בעמדתו. כמה שעות קודם התראיין בכיר במפלגתו, ח"כ יואב סגלוביץ ואמר שאין זה הזמן לדון בלכתו הביתה של נתניהו, כיוון שלא עושים פוליטיקה בעת מלחמה. לפיד לעומתו, עושה פוליטיקה כזו על מלא.

מי שסנטה בלפיד על עמדתו בצורה צינית הייתה ח"כ מירב מיכאלי יו"ר "העבודה", שכתבה בתגובה, שסוף סוף לפיד קיבל את עמדתה בעד פיטורי נתניהו "מיד עכשיו". גם הערוצים הערבים מיהרו לצטט את דרישת לפיד לפיטרי נתניהו. מבחינתם, אם נתניהו יתפטר, יהיה זה ניצחון תודעתי של החמאס.