כך הפך נושא החטופים לעניין פוליטי / אריה זיסמן

"הותר לפרסום"

בכירי החמאס ספונים במעמקי המנהרות ואינם מודעים למה שקורה מעל פני הקרקע

צמד המילים "הותר לפרסום" מעורר, מאז החלה המלחמה, פחד ולאחריו וכאב. טרם המלחמה כאשר השב"כ או דובר צה"ל היו מעבירים לנו הודעות שמתחילות במילים: "הותר לפרסום", ידענו כמעט תמיד לזהות את ההמשך: "הותר לפרסום על חשיפת חוליית מחבלים", "הותר לפרסום על סיכול פיגוע טרור" וכיו"ב. אולם בימי המלחמה ההודעות שמתחילות ב"הותר לפרסום" מוצמדות לשמות חיילים, שנהרגו במהלך הלילה או היום הקודם. המשפחות שנוספו למעגל השכול, קיבלו את ההודעה שעות קודם ועולמן חרב.

גם השבוע נפתח כל בוקר עם ה"הותר לפרסום" הכואב. הקרבות השבוע בחאן יונס היו הקשים ביותר מאז החלה הכניסה הקרקעית לעזה. מדובר בקרבות פנים מול פנים מול מחבלים שצצים מתוך פירי המנהרות. אין להם לאן לברוח כיוון שהם מכותרים ולכן הם יוצאים ומנהלים קרב על חייהם.

מי שעדיין נותרו במעמקי המנהרות הם בכירי החמאס, המנותקים כליל מהמציאות שמעל הקרקע. הם טרם הפנימו את המצב ומשוכנעים שהכול עדיין הפיך. זה קרה גם לנסראללה במלחמת לבנון השנייה, כאשר התחבא בבונקר (ושם נשאר עד היום). כאשר הסתיימה המלחמה, הודה אז מנהיג החיזבאללה, שאם היה יודע מראש שאלו יהיו התוצאות ולבנון תיחרב, הוא לא היה יוצא למבצע החטיפה של שני החיילים רגב וגולדווסר הי"ד. סינואר טרם הפנים זאת. הוא עדיין חי באופוריה על ההפתעה שהנחיל לשירות המודיעין הישראלי. 

כאמור הלחימה בחאן יונס קשה משום שיש בה מאות רבות של חמושי חמאס. סינואר ומוחמד דף, מנהיגי החמאס, רואים בחאן יונס את מעוזם. הם נולדו וגדלו בה. שירות המודיעין משקיע מאמץ מודיעיני עצום כדי להגיע לסינואר עוד לפני סיום המלחמה. פגיעה בו תיחשב לאחת מתמונות הניצחון.

העזתים מצידם כבר לא חוששים לגדף את סינואר והשבוע הם עשו זאת מול כל מצלמה, בעת מנוסתם דרומה לאזור רפיח. הפליטים הרבים מתמקמים לפי שעה באזור המואסי בין חאן יונס לרפיח, קרוב למקום בו שכן גוש קטיף עד להתנתקות.

ובינתיים עיקר המלחמה מתנהלת מול המנהרות. לפי אחת התוכניות שפורסמה השבוע (בתקשורת הזרה) בנתה ישראל מערכת המסוגלת לשאוב מאות אלפי ליטרים של מים מהים התיכון במטרה להציף את מערך המנהרות התת קרקעיות ובכך להביא להריסתן תוך כמה שבועות. בישראל לא אישרו את הדברים, בין השאר כדי לא לגרום לבהלה בקרב משפחות החטופים, שיקיריהן מוחזקים במנהרות. לפי הרמזים המגיעים מהצבא נראה שיש שיטות נוספות להתמודדות נגד המנהרות.

טעונה ותאונה 

משפחות החטופים חוששות מהתנגשות בלתי נמנעת בין שתי מטרות המלחמה

לממשלה יש שתי מטרות בלחימה בעזה עליהן היא חוזרת בכל הזדמנות: למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים, שתי מטרות באותה מידה. במקביל גם לגורמים החיצוניים והיחצ"ניים שהקימו והשתלטו על מטה משפחות החטופים יש שתי מטרות: להחזיר את החטופים ולהפיל את נתניהו. לא ברור מה הם מעדיפים יותר.

מה שברור הוא שהימים הקרובים יעמדו בסימן המתיחות הקיימת בין שתי מטרות המלחמה ששרטטה הממשלה. ככל שהחבל מתהדק סביב בכירי החמאס שוכני המנהרות, כך חוששות משפחות החטופים לשלום יקיריהן, שמוחזקים שם. הלחימה המורכבת עלולה להביא להתנגשות בין שתי המטרות.

עם זאת בצבא משוכנעים שהמשך הפעלת הלחץ הצבאי יביא בהכרח לתוצאות טובות יותר גם במישור של החזרת החטופים. זה מה שהביא לדעתם ולדעת כל המומחים הצבאיים לשחרור 106 חטופים עד כה. ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שהיה מעורב בעסקאות (ויוזכר שוב בהמשך) אומר זאת מעל כל במה. "מה שגרם לחמאס לדבר איתנו, זו המערכה הקרקעית והאווירית המסיבית שהם חווים גם עכשיו. בלי זה הם לא היו נושאים ונותנים איתנו על שום דבר".

על פי הערכות שונות, הגיעו חטופים רבים לחאן יונס כבר ביום חטיפתם בשמחת תורה. חלקם הועברו לשם מצפון הרצועה, כאשר החמאס הבין שהוא מאבד שליטה באזור. במערכת הביטחון מודעים לאפשרות שככל שהחבל יתהדק סביב צווארם של בכירי החמאס, הם לא יהססו להעלות הילוך בלוחמה הפסיכולוגית ויעשו שימוש ציני ואכזרי בחטופים שבידיהם. זה עלול לקרות כבר בימים הקרובים (ואולי כבר קרה אתמול לאחר כתיבת השורות). "מצפים לנו ימים לא קלים", הם מתריעים. 

הדברים מכוונים בעיקרם כלפי בני משפחות החטופים, שאינם יכולים לעצום עין מרוב דאגה. החטופים שחזרו מהשבי סיפרו על מה שעברו, ורק העצימו את חששותיהם. מאבקם להחזרת יקיריהם לגיטימי לחלוטין. כך עשו לפני 47 שנים (בתמוז תשל"ו) משפחותיהם של 105 הנוסעים במטוס אייר פראנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים גרמנים ופלשתינים, במהלך טיסתם מישראל לצרפת. החטופים הובאו לאנטבה והמשפחות צרו על לשכתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין כדי שיפעל לשחרורם. בשונה מהיום, רבין נמנע מלקבל אותם ומינה את השר גד יעקובי למתאם בינם לממשלה. בסופו של דבר הוחלט כידוע על המבצע לשחרור החטופים, שהסתיים בחסדי שמיים באופן מוצלח.

העיתים השתנו בעיקר בגלל ריבוי כלי התקשורת. נתניהו וקבינט המלחמה אינם יכולים לנהוג כרבין ולסגור את הדלת בפני המשפחות. הלחץ התקשורתי אינו מאפשר זאת. הם חשו זאת על בשרם, כאשר ניסו לדחות קמעא את הפגישה עם המשפחות, וחטפו מיד ביקורות נוקבות וקשות. הפגישה עם החטופים הייתה טעונה ביותר. פגישה טעונה שהפכה לתאונה. בקטע הבא.

שני מחנות

כך הצליחו היחצ"נים המזוהים עם המחאה להפוך את נושא החטופים לוויכוח פוליטי

היחצ"נים שמובילים את נושא החזרת החטופים מזוהים מאד עם אנשי המחאה. בדרך זו הם    הצליחו להפוך את העניין לוויכוח פוליטי ויצרו בפועל שני מחנות: מחנה המלחמה ומחנה החטופים.

המחנה הראשון הנמנה ברובו על אנשי הימין תומכי הממשלה, דוגל במיטוט חמאס כדי לשחרר את החטופים ולהביא שקט לדרום. זו גם עמדת הצבא. המחנה השני – מחנה החטופים, דוגל בשחרור מיידי של החטופים "עכשיו ומיד". מחנה זה נמנה בעיקרו על מתנגדי הממשלה. הדבר בא לידי ביטוי בפגישה הקשה והטעונה השבוע בין משפחות החטופים לקבינט המלחמה.

כפי שפורסם בהרחבה אתמול, תודרכו המשפחות עוד קודם הפגישה בידי המארגנים לנקוט בעמדה תקיפה וצעקנית נגד הממשלה. אחת המשתתפות סיפרה כי הם קיבלו דפי מסרים, במרכזם הטענה עליה התבקשו לחזור שוב ושוב: "הופקרנו".

כל מי שהעז לדבר בעד הממשלה, הוסה והושתק מיד. "זו לא הייתה פגישה, אלא הפגנה" אמרו חלק מבני המשפחות, שהגיעו לשמוע את דברי שרי הקבינט, ונוכחו לראות שהגיעו ל"איזור מלחמה". "סתמו לנו את הפה" הם סיפרו. "מי שתמכו בקו של הקבינט, נתקלו בעוינות רבה, 'למה בכלל באתם לכאן, אתם שתולים של הממשלה'". הדברים הגיעו לעימותים פיזיים ממש בין המשפחות, עד שהמאבטחים של ראש הממשלה נאלצו להפריד ביניהם. 

הוויכוח ירד לפסים לא רצוניים, עד לרמה של מי צריכים להיות המשוחררים הבאים: הנשים שנותרו בשבי, שמא הזקנים, הילדים, ואולי הגברים הצעירים. "הזקנים חיו מספיק, תנו לצעירים לחזור תחילה", נשמעה צעקה שהיממה את כולם. "התביישנו ויצאנו באמצע הפגישה" סיפרו חלק מבני המשפחות. המפגש כאמור היה טעון מאד. הקולות נגד הממשלה ונגד הקבינט גברו, וכאשר נתניהו ושאר השרים ניסו להשיב, נקטעו דבריהם שוב ושוב.

תקרית נוספת שמעידה כיצד הוויכוח כולו הפך להיות פוליטי, ארעה ב"חדשות 13", שם רואיין אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע, שבנו איתן חטוף בשבי החמאס. ליבמן תומך בעמדת הממשלה ולא מסתיר זאת. הדבר לא מצא חן בעיני הפרשן ח"כ לשעבר מיקי רוזנטל (מפלגת העבודה), שהעיר לו בשאלה: "בעמדתך זו, אתה מקריב את הבן שלך. אתה מודע לזה?"

ליבמן הופתע מהשאלה הדוחה והשיב: "אתה צריך לדבר ברגישות ובחמלה לאבא של חטוף. אני לא מקריב את הבן שלי. הוא הכי חשוב לי בעולם. גם המדינה חשובה לי. כדאי להיות זהירים ולנהוג בחמלה גם אם משהו מציג עמדה אחרת ממך. אשתי לא ישנה בלילה מרוב דאגה ואתה מעז לדבר ככה אלינו".

העסקה פסקה

מה הביא לביטול המשך העסקה לפני שבוע והאם אפשר היה להציל חטופים נוספים?  

מעבר לוויכוח הפוליטי על שחרור החטופים ראוי לחזור שבוע לאחור כדי להבין מי אחראי להפסקת העסקה, האם אפשר היה להמשיך אותה והאם בכלל יש סיכוי להוביל לפעימה נוספת בעתיד.

כזכור מתווה העסקה קבע שיש לשחרר תחילה את כל הנשים והילדים שבידי החמאס ולאחר מכן להמשיך הלאה לשאר החטופים. במסגרת זו היו צריכים להשתחרר שני האחים ביבס, בני הארבע ועשרה חודשים, שגורלם לא ברור, וכן 15 נשים שבידי החמאס. 

"המוסד" שעמד מאחורי העסקה, פרסם הודעה חריגה בה חשף כי החמאס התחייב מראש על שחרור כל הנשים, שהופיעו ברשימה שהעבירה לו ישראל. אולם לפתע בזמן אמת, חזר בו והציע לשחרר במקומם קשישים, גברים חולים או צעירים ישראלים מעל גיל 19. בישראל כעסו על שינוי המתווה. הקבינט שהתכנס לפני שבוע, בלילה בין חמישי לשישי דחה את ההצעה ועמד על כך שיש לשחרר תחילה את כל הנשים והילדים בדיוק כפי שסוכם.

השר גלנט הסביר את השיקולים באומרו, שאם בישראל היו מסכימים לדון עם החמאס על קבוצות חטופים נוספות לפני שובם של הילדים והנשים, המשמעות הייתה ויתור עליהם. מדובר בהחלטה לא קלה בעליל, שפוצעת את לב המשפחות וחותכת אותן לגזרים. כד להבין עד כמה קשה ההחלטה ננקוט בשמות: האם להחזיר את עודד ליפשיץ בן 88 או את כפיר ביבס בן ה-11 חודשים. האכזריות של החמאס שמעמיד את המשפחות בשאלה הזו, אינה יודעת גבול. 

השאלה עתה לאן ממשיכים מכאן. מבחינת ישראל, המשך המגעים באופן שנעשה עד כה, יהיה רק אחרי שחמאס ישלים את השלב הראשון של העסקה וישחרר את 17 הנשים והילדים שהופיעו ברשימות המוסכמות. החמאס מתחמק מלעמוד בהבטחתו, ולמודיעין לא ברור מה עומד מאחורי זה: האם חלק מהחטופים מקבוצת ה-17 אינם בחיים, או לחילופין אינם בידי החמאס.

אפשרות נוספת: סינואר החליט לטרפד את השלב האחרון בהסכם כדי להקשיח עמדות לקראת המשך העסקאות. עד כה אין תשובה ברורה לשאלות הללו. גורמי ההערכה שטענו כל העת כי "החמאס מורתע", חוששים מלהביע דעה על סינואר. יש קושי רב לחזות את מהלכיו. אפילו הקטארים התרשמו שסינואר מתנהג כשיכור כוח. אחד השליחים הקטארים שנשאל על ידי המשלחת הישראלית ברגע של התקרבות, מה הוא חושב על מנהיג חמאס, השיב בתנועת יד סיבובית על הראש: האיש מטורף.

הפוליטיקה חזרה

שלטי הענק באיילון על "הקואליציה הבוזזת" – המשך ישיר של כל מה שהיה כאן טרם  המלחמה

שתי הנחות והערכות נסדקו השבוע. 1. כל מי שחשב, אמר וכתב כי ההפוגה לא תחזיר את המלחמה, שגה. הלחימה חזרה ועוד איך. 2. כל מי שחשב שהפוליטיקה תחזור רק אחרי המלחמה, גם הוא שגה ובענק. הפוליטיקה חזרה ובגדול. על ההנחה הראשונה כתבנו והרחבנו לעיל. נתמקד בשנייה.

אי אפשר היה להחמיץ את השלטים הגדולים והבזויים שנתלו באיילון על "קואליציית המשתמטים  והבוזזים". יריביו של נתניהו לא שוקטים על השמרים ותוקפים אותו ואת הקואליציה שלו, אף שאישרו תקציב עתק למלחמה ולכל השלכותיה. המחאה כרגע רדומה, וחייבים להעיר את תומכיה בהסתה ופילוג.

השלטים הללו הם בדיוק מה שגרם לאויב לחשוב שמדינת ישראל מפולגת וחלשה. זה הרי מה שאמרו אנשי המחאה לנתניהו. והנה עתה במקום לחשב מסלול מחדש, ממשיכים יריביו של ראש הממשלה לפעול נגדו ונגד שותפיו הקואליציוניים בדיוק באותה דרך. האבסורד: לאחר מכן הם יביאו בדמעות תנין ויאשימו את הצד השני בפילוג ובהסתה שגרמו לחמאס לתקוף. אם סינואר רואה מתוך המנהרות את השלטים הוא לבטח מרוצה.

הפוליטיקה נמשכה גם במופע הבושה של בני גנץ בעיצומה של מסיבת העיתונאים השבוע.  לאחר שבממשלה התנגד לתקציב עקב הכספים לחינוך החרדי, תוך שהסביר בהתפתלות גנצית שלומאלית, שהוא מצביע נגד כי הוא בעצם בעד החרדים, המשיך גנץ בכך גם במסיבת העיתונאים עם נתניהו וגלנט.

גנץ ניצל את האירוע הביטחוני המאחד של ההצהרות המשותפות, ופנה לנתניהו בשידור חי לחזור בו מהתקציב. בהכירנו את גנץ, איש חסר יוזמה אישית, נקל לתאר שזו לא הייתה יוזמה שלו אלא של אחד מיועציו (שמא טרופר?). אלא שגם הקריאה הזו נעשתה באופן שעורר גיחוך. בקטע הבא.

פרישה ובחישה

ב"מחנה הממלכתי" מוטרדים מהאפשרות שח"כ ליברמן ייכנס לקואליציה?

דקה קודם מופע הבושה שלו, קרא גנץ מכתב של אב שכול, שביקש להניח את כל המחלוקת בצד. יו"ר המחנה הממלכתי הקריא את המכתב מילה במילה, ומיד אחר כך פנה לנתניהו עם דברי הפילוג בעניין התקציב.

גנץ עשה אפוא אמבוש לראש הממשלה וניצל את מסיבת העיתונאים לצורך פוליטי. בציבור הרחב הוא אולי יקבל כמה נקודות, בעיקר בקרב יריביו של נתניהו. אולם בטוח הרחוק הוא רק יחזק את ראש הממשלה ואת הקואליציה סביבו. מדובר בצעד לא חכם שיחזור אליו כבומרנג. מה שברור הוא, שאם נתניהו היה מנצל את מסיבת העיתונאים לאמירות פוליטיות, הוא היה חוטף על זה מכל עבר. אצל גנץ זה עבר בשקט יחסי.

בהצבעה עצמה על התקציב השבוע, הצביעו גנץ וחבריו נגד. אולם אין בכוונתם לפרוש מהממשלה ומהקואליציה. מהדלפות שיצאו מתוך ישיבת "המחנה הממלכתי" עולה בכל זאת שהנושא מעסיק בהחלט את החברים. אנשי "כחול לבן" של גנץ קוראים להיערך לעזוב את הממשלה, בעוד אנשי "תקווה חדשה" של סער אומרים כי תהיה זו טעות לעזוב באמצע המלחמה.

בהקשר זה חשוב לציין כי ההסכם הקואליציוני שנחתם בין נתניהו לגנץ קובע ש"המחנה הממלכתי" תעזוב את הממשלה כאשר תיפסק הלחימה. מי שיכול לקבוע מתי היא נפסקת, זה רק נתניהו עקב הרוב שיש לו בממשלה. גנץ במלכוד. חבריו מדברים על פרישה תוך בחישה פוליטית בעיצומה של הלחימה.   

נושא נוסף שמדאיג את המחנה הממלכתי קשור לאפשרות שאביגדור ליברמן יצטרף לממשלה, דבר שיגרום לדילול כוחם בקבינט. גנץ חושש גם מהגישה ההתקפית של ליברמן בניהול המלחמה. כמו כן כניסתו של איווט, תשלול מגנץ את האפשרות להחליט מתי לפרק את הממשלה. בשלב זה ליברמן ממתין בחוץ, אבל הוא עושה קולות של כניסה פנימה. השבוע השאיר ללפיד לתקוף את החרדים בעניין התקציב, ושלא כדרכו מילא פיו מים בנושא. 

מתיחות והתלקחות

מסיבות העיתונאים הנפרדות: אי אפשר עוד להסתיר את המתיחות בין נתניהו לגלנט

שתי מסיבות העיתונאים הנפרדות והמשונות של נתניהו וגלנט במוצאי שבת שעברה, הבליטו את המתיחות ביניהם ואת העובדה שהשניים אינם משדרים על גל אחד. מתיחות זו נותרה באוויר שלושה ימים לאחר מכן, כאשר השניים ערכו מסיבת עיתונאים משותפת (עם הצלע השלישית – גנץ).

לאורך כל האירוע השתמש גלנט בגוף ראשון: "הוריתי", "הנחיתי", "אמרתי", מונחים "ששייכים" לנתניהו, המרבה לעשות בהם שימוש בכל נאומיו והצהרותיו. נתניהו ישב לצדו של גלנט ולבטח התפוצץ, כיצד שר הביטחון "מעז" להשתמש במילותיו שלו.

כאשר נזכרים שגלנט היה מהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו בתקופת הבחירות, קשה להבין כיצד הידרדרו היחסים ביניהם. למעשה מאז שנתניהו פיטר את שר הביטחון, והחזירו לתפקיד (בלחץ הפגנות המחאה), מנהלים השניים סוג של הפסקת אש ממושכת. כלפי חוץ הם מנסים לשדר אווירה של שיתוף פעולה, ולדברי מקורביהם מנהלים את הדיונים בקבינט באופן מקצועי וענייני לחלוטין. אולם לעיתים האיבה פורצת החוצה לעיני כל והמתיחות מייצרת התלקחות.

כך לדוגמא בשבוע ההפוגה, ביקש נתניהו לבקר חיילים בעזה. אולם אנשיו נתקלו בתשובה שלילית משר הביטחון, שטען כי החיילים לא פנויים לכך עקב פעילותם. הדבר לא הפריע לגלנט עצמו להגיע לביקור כזה. בלשכת נתניהו הבינו את העניין וארגנו את הביקור בעצמם. מתיחות נוספת ביניהם נסובה סביב העובדה שלשכת נתניהו "השתלטה" על הקריה, מקום מושבו של שר הביטחון ו"פלשה" למחוזו ולחדריו.

גלנט מצדו נמנע מלפקוד את ישיבות הממשלה ואת ישיבת סיעת הליכוד, דבר שגם הוא לא תורם להרגעת הרוחות בינו לנתניהו. לשיא הגיעו הדברים כאמור בקיום מסיבת העיתונאים הנפרדת במוצ"ש. בסביבתו של שר הביטחון ציינו כי הוא קבע מראש תדרוך צבאי-ביטחוני עם העיתונאים, עוד לפני שנתניהו תכנן אירוע דומה, ולכן אי אפשר היה לבטלו. בלשכת נתניהו אכן פנו לגלנט כדי שההצהרה תהיה משותפת, אך אנשי גלנט סירבו.

הסיבה הבלתי רשמית: בכל אירוע משותף שכזה, מופנות רוב השאלות לנתניהו, בין השאר בנושאים פוליטיים שאינם קשורים ישירות למלחמה. רוב תשומת הלב התקשורתית מרוכזת סביב נתניהו, כך שהאחרים (גלנט וגנץ) נותרים בצל. לפיכך ביקש גלנט לערוך אירוע נפרד משלו, כדי לקבל את מלוא תשומת הלב.

לכל זה יש להוסיף גם את המימד הפוליטי, שרק מוסיף למתיחות ביחסי השניים – בקטע הבא.

שומר מרחק

האם גלנט יצטרף לכל שרי הביטחון לשעבר שלא מסתירים את איבתם הגדולה לנתניהו? 

אין זה סוד שנתניהו מתקשה לעבוד בשיתוף פעולה עם שרי הביטחון לדורותיהם. יתכן שזה נובע מהעובדה שהוא רואה את עצמו כ"מר ביטחון" (לפחות עד החידלון האחרון). ההיסטוריה מלמדת על יחסים בעיתיים עם כל שרי הביטחון, החל מיצחק מרדכי דרך אהוד ברק, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ועכשיו יואב גלנט. המריבה עם כל אחד מהם מגובה לבטח בסיבה טובה ועניינית. חלקם מוכרים כאישים בעייתיים המתקשים בעבודת צוות. אך כאשר מדובר ברצף של מקרים, האחריות רובצת על נתניהו (שכדרכו יברח ממנה).

עד לא מכבר הוזכר גלנט כמי שעשוי להתמודד בעתיד על ירושת נתניהו. זה כבר לא יקרה. במערכת הפוליטית מעריכים שפניו לכיוונו של גנץ. השניים משדרים בגלוי יחסי ידידות, מרבים להתלחש זה עם זה במסיבות העיתונאים, ויש להם כמובן יריב משותף (האיש שיושב לימינם). 

בכירים בליכוד אומרים שגלנט מבקש לשמור מרחק מנתניהו ולכן עושה הכול כדי לבדל את עצמו ממנו. ברוב הצהרותיו הוא לא מזכיר את ראש הממשלה, אלא כאשר הוא נשאל על כך ישירות. רק אז בחוסר ברירה בולט, הוא מאזכר את נתניהו ומיד ממשיך הלאה כשהוא מדגיש את עצמו בלבד, כאילו הוא מקבל את כל ההחלטות לבדו. 

התנהגותו זו זכתה השבוע לביקורת נרחבת בישיבת סיעת הליכוד, ממנה נעדר שר הביטחון במופגן. היו ששאלו שם בסרקזם: "גלנט עוד איתנו?"

ואכן שר הביטחון מתנהל לו בדרך משלו. מבחינתו, נתניהו חייב לו את המשך תפקודו כראש ממשלה, כיוון שהוא (גלנט) הסכים להישאר בתפקידו כשר ביטחון לאחר ליל פיטוריו הזכור כ"ליל מהומות גלנט". שר הביטחון משוכנע שהוא זה שהציל את נתניהו. "אם לא הייתי חוזר, היו מפילים את נתניהו", אמר בעבר לאחד ממקורביו.

לגלנט, איש צבא בעברו, שנבחר לכהונת הרמטכ"ל אך נבצר ממנו להתמנות לתפקיד עקב בעיות משפטיות (חריגות בניית ביתו, מבצרו במושב עמיקם) יש עודף ביטחון עצמי. בסביבתו חוששים שנתניהו ירצה בסוף המלחמה לזרוק עליו את תיק האחריות, כמי שהיה שותפם של הרמטכ"ל הרצי לוי ושל ראש אמ"ן אהרון חליוה במחדל הגדול.  

גורמים בליכוד אומרים כי בעצת יועציו האסטרטגיים, גלנט עושה הכול כדי להתנתק מנתניהו. המטרה היא למנוע מראש הממשלה להפיל את האחריות עליו. הקרב ביניהם עוד יתעצם בעתיד, והשאלה היא האם גלנט יצטרף לכל שרי הביטחון לשעבר (שהוזכרו לעיל) שאיבתם לנתניהו ידועה וגדולה. 

עימות פנימי 

שני ח"כים בליכוד הוזכרו השבוע כמי שעשויים לפעול להחלפת נתניהו לאחר המלחמה

בעוד שלושה שבועות תציין הממשלה הנוכחית שנה להקמתה. מי היה מאמין שהיא תעבור כל כך הרבה במשך השנה הזו. השיח הפוליטי הנוכחי מתאים יותר לשנה האחרונה של הממשלה ונע סביב האפשרות להקדמת הבחירות, מיד אחרי המלחמה. ההערכה היא שהקולות הללו יגברו בכנס הקיץ של הכנסת, כיוון שבינתיים עוסקים (רשמית) במלחמה.

עיקר תשומת הלב מופנית מטבע הדברים למפלגת השלטון. בשיחות סגורות, מעריכים ח"כים בליכוד שאם אכן נתניהו יקבל החלטה שהוא מתמודד הלאה, הוא יבקש להקדים את הבחירות הכלליות, כדי למנוע מהלך התארגנות פנימי נגדו ולכן ישאף גם לפריימריז מהירים בליכוד.

אלא שעל פי הסקרים המעניקים לליכוד 15-18 מנדטים בלבד, לפחות מחצית מח"כי המפלגה לא ישובו לכנסת הבאה. לפיכך אין להם כל סיבה ללכת לבחירות ולמצוא את עצמם לאחר מכן בבית. מטרתם היא למשוך את הקואליציה הנוכחית, עם או בלי "המחנה הממלכתי" עד תום תקופת הכהונה של הכנסת והקואליציה הנוכחית. השאלה כיצד זה יבוצע.

רבים בליכוד ערים לעובדה שההתנגדות לנתניהו תלך ותחריף מצד המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, דבר שיקשה עליו להמשיך ולתפקד. הרעיון עליו חוזרים ומדברים שוב ושוב: השגת 61 ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה כדי להביא לאי אמון קונסטרוקטיבי, שישאיר את הליכוד בשלטון ללא נתניהו.

אם עד כה היה נראה, שמדובר ברעיון תלוש שמגיע בעיקר מסביבתו של לפיד, רק כדי למנוע בחירות עכשיו שיחזקו את גנץ, הרי שלאחרונה החלו לעסוק בו גם גורמים בתוך הליכוד. השבוע פורסמו שמות של שני ח"כים מהליכוד שפועלים בכיוון הזה: דני דנון ודוד ביטן. השניים כמובן לא אישרו זאת.

דנון, השגריר לשעבר באו"ם, דחה אפשרות להתמנות לשר בממשלה לאחר שהבין שיקבל משרד זוטר. מאז הוא מופיע ללא הרף בתקשורת ומשמיע עמדות ימניות מנתניהו, כשהוא לא חושש לבקר את הממשלה. כך לדוגמא תקף השבוע בישיבת הסיעה את נתניהו, וטען כי הוא לא הפעיל את כל העוצמה והכוח בצפון ובדרום הרצועה מיד לאחר הטבח. דנון גם לא מהסס לומר שאם נתניהו יקדים את הפריימריז בליכוד מיד אחרי המלחמה, הוא  יתמודד מולו. כך עשה גם בעבר ב-2014 כאשר התמודד מול נתניהו וקיבל 30% מהקולות.

באופן אבסורדי לחלוטין, מי שהאיץ את המחשבה בליכוד שחייבים לעשות מעשה, הוא השר דודי אמסלם, שאמר בישיבת סיעת הליכוד השבוע, כי "אם הליכוד ייפול בבחירות, הוא לא יחזור לשלטון עוד 20 שנה". דבריו שנועדו לחזק את נתניהו ולמחות נגד מי שפועלים נגדו, פעלו ההפך. "שוכנעתי מאמסלם", אמר אחד מהם, "אם נתניהו יוביל את הליכוד, לא נחזור לשלטון שנים ארוכות".

"זה הזמן" 

יוסי כהן רומז, בנט ממשיך לבדוק ומשה רדמן מקים מפלגה ומפלג את המחאה

השר ניר ברקת, שנעדר השבוע בהצבעה בקריאה הראשונה על התקציב, אינו מתכוון להימנע בבוא העת מהתמודדות על ראשות הליכוד. השאלה האם יעשה זאת גם מול נתניהו. ברקת היה רוצה להיות המועמד המוסכם של המפלגה, באם נתניהו יודיע לאחר המלחמה שהוא פורש, אולם הוא לא שולל אפשרות להתמודד מולו.

בשיחות עם ח"כי המפלגה, מציג ברקת סקרים, לפיהם הליכוד בראשותו מקבל 25 מנדטים מינימום. בינתיים אין לו מחנה בתוך הליכוד. בעבר היו לו את השרים חיים כץ ומיקי זוהר, שסייעו לו בפריימריז להיבחר לעשיריה הראשונה (למקום השמיני). גם שמו של יולי אדלשטיין, מוזכר כמועמד אפשרי. ועדיין לא דיברנו על ישראל כץ, שרואה עצמו כיורש הוודאי של נתניהו, וגם על גלעד ארדן שיגיע מהאו"ם להתמודד. בינתיים כאמור הכול על הנייר בלבד.

במערכת הפוליטית מעריכים שמפת המפלגות תהיה שונה כליל לאחר הבחירות. השינויים יהיו מימין ומשמאל. הציבור יחפש מועמדים חדשים שלא היו קודם במערכת הפוליטית. שמו של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, צף ועולה בכל סקר. השבוע שיגר רמז לגבי עתידו הפוליטי, באומרו כי הוא מגבש קבוצת חשיבה ליום שאחרי המלחמה. הכתבים הפוליטיים מיהרו לפרש זאת כהקמת מפלגה. בעבר הוזכר כהן כמי שצפוי להחליף את נתניהו בליכוד עצמו, דבר שבהחלט עוד עשוי להתרחש.

כאן במדור "מקור נאמן", כבר כתבנו לפני כמה שנים, עוד בעודו בתפקיד ראש המוסד, כי בעתיד נראה את יוסי כהן, מתמודד על ראשות הממשלה מול הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי. בינתיים נראה שהחצי הראשון עומד להתממש. כהן בדרכו לפוליטיקה. לא מן הנמנע שנראה שם בעתיד (לאחר תקופת הצינון) גם את כוכבי.  

גם שמו של נפתלי בנט שב ועולה כמי שעשוי לחזור ולהתמודד. הסקרים מעניקים לו 17 מנדטים, אבל בנט תמיד היה טוב בסקרים, והרבה פחות במציאות. אם בכל זאת בנט יחזור, הוא ייקח קולות מלפיד וגנץ. לעומתו, אם יוסי כהן יקים מפלגה עצמאית, הוא ישאב קולות מהליכוד, מגנץ וגם מבן גביר.  

גם בצד השמאלי יש תזוזות פוליטיות. משה רדמן ממנהיגי המחאה עובד על הקמת מפלגה חדשה שתקרא "זה הזמן". בכך הוא מבקש להקדים את שאר מנהיגי המחאה ובעיקר את שקמה ברסלר ואת אנשי "אחים לנשק". רדמן ואנשיו כבר שכרו משרדים בת"א, משם הם מגייסים פעילים ומכינים חומרים. חבריו בהנהגת המחאה לא רואים בעין יפה את ההתארגנות המוקדמת הזו וציינו בהשאלה לשם מפלגתו: "זה ממש לא הזמן. אתה משחק לידי נתניהו". המחאה מפולגת.

הטור נכתב ופורסם במדור "מקור נאמן" בעיתון "יתד נאמן"