חלק בלתי נפרד מימי החנוכה, הם מסיבות החנוכה המפוארות והמושקעות הנערכות בכל משפחה ומשפחה, יחד עם הסבא והסבתא, הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים וכל הבני דודים, בכל מקום כפי המסורת והנוהג המקובל אצלם. כשבדרך כלל המסיבה כוללת ארוחה חגיגית, פרקי שירה וזמרה, דרשות ודברי תורה, ותוכניות ומשחקים משותפים לכלל בני המשפחה.
בשנה זו, בה חל חנוכה בשיאה של מלחמת 'חרבות ברזל', פנו רבים ושאלו את מרן עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מה דעתו, האם גם השנה אפשר להמשיך את המסורת הזו, או שמא בגלל המלחמה והמצב הקשה בו נהרגים מדי יום חיילים בשדה הקרב וחלקים נרחבים מעם ישראל בדאגה ובפחד אודות יקיריהם השבויים בידי החמאס, ומה גם שהמצב הכללי ברחוב והחשש מהערביים והפיגועים עדיין בתוקפו, אין ראוי לשמוח כרגיל.
מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בתשובתו המתפרסמת בקובץ 'ווי העמודים וחשוקיהם' (חודש כסלו תשפ"ד), פותח תחילה בגנות המושג של "ערב לביבות", וכותב שמקור הדבר אינו יהודי אלא מהגויים, כי חנוכה אינו לביבות, ועצם השם הזה כבר מראה שזה לא סעודת מצוה, וכמו אדם שיקרא לשמחת וסעודת "שלום זכר" – "ערב פיצוחים", שהוא לוקח דבר קדוש ומבזה אותו והופך אותו לדבר חולין. ובפרט אם מבזבזים את הזמן במסיבות על משחקים ודברים שאין בהם תוכן רוחני, הרי שזה ממש כמו שרצו היוונים לעשות, להשכיחם תורתך.
לאחר מכן מתייחס עמוד ההוראה לעיקר השאלה בנוגע לקיום מסיבות חנוכה בעת המלחמה, וכותב: "אבל גם אם מטרתם באמת בשביל סעודת מצוה, בכל זאת השנה אין לעשות זאת, כי הרבה מאד אנשים יושבים שבעה או שנמצאים בצער רב על גורל יקירם, ואמרו במדרש איכה שהעיר ביתר היתה עיר גדולה מלאה חכמים וסופרים, והסיבה שנחרבה בגלל שלא התאבלו על חורבן העיר ירושלים וגם שמחו, ולכן שמחו כי אנשי ירושלים היו חומסים וגוזלים אותם, ובכל זאת כשאחיכם נמצאים בצרה, גם אם יש לכם סיבה טובה לשמוח לאיד, על זה נאמר "שמח לאיד לא ינקה". ואמנם כאן אין שמחה לאיד, אבל בכל זאת חסר בהשתתפות בצערם של אחרים".
מסיים מרן הרב זילברשטיין את הכרעתו: "ולכן השנה כל אחד יעשה סעודה בביתו, וישיר שירות ותשבחות עם בני משפחתו, ובעיקר יעוררו על זה, שכמו שאצל החשמונאים כיון שקיבלו על עצמם לעשות רצון הבורא, זכו שכמה בחורים נצחו את האימפריה הגדולה של יון, כך גך עתה אם נחזור בתשובה, ונקבל על עצמנו לעבוד את השם באמת ובשמחה, יהיה לנו ניסים כמו שהיו בימים ההם. וגם יעוררו על שמירת שבת, ויזמרו את פיוטו של האבן אזרא "כי אשמרה שבת א-ל ישמרני", עד כאן דבריו הברורים של עמוד ההוראה שיצרו הדים רבים בציבור החרדי.
תלמידי עמוד ההוראה מבהירים לנו, כי יתכן ובעיני רבים הוראה זו תשמע מחודשת, אך הדבר נובע מהניתוק שיש לרבים מהציבור המתגורר במרכז הארץ מהמצב האמיתי ומחזרה לשגרת מלחמה, ובעיקר שרוב הציבור לא חווה כמעט את צער וייסורי המלחמה, כמו תושבי הדרום, וקל וחומר לא כמו משפחות החטופים והחללים משמחת תורה ועד עתה. ואילו עמוד ההוראה, מזקני פוסקי הדור, אשר מגיעים לשולחנו ללא הרף שאלות הרות גורל, סיפורי איוב וצרות צרורות עם דמעות ובכי עולות על שולחנו ללא הרף, מכל רחבי וגווני הציבור היהודי, רואה ומבין את המצב לאשורו, והכריע בדעת תורתו, כי אם אנו נשמח כמו בכל שנה, בצורה פומבית ומוגזמת לתקופה זו, הרי שזה מבטא חוסר השתתפות מובהק בצערם של יהודים אחרים, וזו הראיה וההשקפה הנכונה על פי דעת התורה, מנמקים תלמידיו של עמוד ההוראה את הוראתו בטוב טעם.
