הסיפור הבא סופר על ידי ידידי יוסף הראל פקיד במס הכנסה בנתניה: "אנחנו שבעה אחים ואחיות, בני הורים שהיו אנשי חסד וצדקה. גרנו בכפר קטן בפולין. בכל האזור לא היה דבר שהיה צריך לעזור למישהו, שההורים שלי לא היו מעורבים בזה. לתמוך, לתת, לדאוג לעניים ולנזקקים, הכל הם עשו.
יום אחד אבא ואמא נסעו לחתונת יתום ויתומה, להם הם דאגו לכל צרכי החתונה. הם הכירו ביניהם, הפגישו, סידרו את כל צרכי החתונה, ועכשיו הם יוצאים לדרך. אבא שכר עגלה עם סוס, העמיסו על העגלה את כל צרכי החתונה וציוד ראשוני לחתן ולכלה כדי להתחיל את החיים אחרי החתונה. נפרדו מאיתנו הילדים ויצאו לחתונה.
ההורים אמרו לנו: ילדים, אנחנו נוסעים לחתונה ומחר בעז"ה נחזור. אבל הם לא חזרו! עובר יום ומחכים, והם לא חוזרים. כמובן באותם זמנים אין טלפונים, אין דרך להתקשר, אחרי כן התחילו לברר קצת יותר, והתברר שהם לא הגיעו בכלל לחתונה.
חצי שנה אחרי כן, המשטרה תפסה כנופיית שודדים, ולאחר חקירה הם הודו ששדדו ורצחו את הורינו. הרוצחים סיפרו שביער היה שביל מסודר לכרכרות, אך למעשה בודדים נסעו שם, ובאותו זמן מלבד השודדים הורינו היו לבד ביער. 0השודדים ראו את הכרכרה מלאה וטעונה, התנפלו על טרפם, שדדו את הכל ורצחו את ההורים. הם גם קברו אותם שם ביער כדי לטשטש את העובדות. בהמשך החקירה הם הובלו למקום והראו את מקום קבורת הנרצחים. הרבנים פסקו להשאיר את הורינו היקרים במקום, מת מצוה קונה מקומו.
ישבנו שבעה, הגדול בתוך שבעת האחים והאחיות עוד לא היה בר מצוה, היינו ילדים יתומים קטנים שיושבים שבעה על הוריהם. השאלות זעקו לשמים: צדקה תציל ממוות, שלוחי מצוה אינם ניזוקים, כל הלימודים שאנחנו לומדים אותם ויודעים אותם, איך זה קרה? זו תורה וזו שכרה, כיצד קרה דבר כזה? אפילו לקבר ישראל לא הביאו את ההורים שלנו. לאחר מכן באנו ליער לבכות על קברם של ההורים, ואנשים טובים בכפר אספו כסף ועשו את המצבה. אנשים טובים דאגו ליתומים, וממשפחה תומכת הפכנו להיות משפחה נזקקת. אבל כל אנשי הכפר עזרו, וכך גדלנו. בכל שנה ביארצייט היינו נוסעים ליער לקבר ההורים. עמדנו שם, התפללנו, צעקנו וזעקנו תפילות על קבר אבא ואמא. הרגשה נוראה.
שלוש שנים אחרי כן פרצה השואה האיומה. בשנה הראשונה הצלחנו לנסוע וחזרנו. בשנה השניה נסענו ליער בדיוק ביום הפקודה כשצריך לעלות לקבר והתפללנו, אבל כבר לא היה לאן לחזור. באותו יום הנאצים הארורים נכנסו לכפר. רוב תושבי הכפר היו יהודים, הם אספו את כל היהודים, הכניסו אותם לבית הכנסת ושרפו את בית הכנסת עם הקהילה, הי"ד. אנחנו שבעת האחים נשארנו בחיים, כי בזמן השמדת בני עמנו בכפר, היינו אצל ההורים שלנו ביער. אחרי כן, בניסי ניסים הצלחנו לעבור את השואה. גויים שריחמו עלינו החביאו אותנו וניצלנו.
כל שבעת האחים שרדו. חלק מאיתנו גרים בארץ וחלק בארצות הברית, אך כולם ניצלו ונשארו בחיים. איך אפשר לתאר בעט סופרים את הרגשת היתמות והאבל כאשר פתאום התברר לילדים הרכים שרצחו את הוריהם. רצח של אנשים ההולכים בדרך לקיים מצוה, והשאלה זועקת בעוצמתה: הרי נאמר "צדקה תציל ממוות"? הקב"ה הראה שאכן הצדקה הצילה ממוות, הקב"ה סיבב את המערכת כדי להציל משפחה שלמה מאירופה הבוערת!
יוסף הצדיק יוצא בשליחות מצוה ובסוף נמכר לעבד, קשה ליוסף להבין קשה ליעקב. אבל לאחר שנים רבות של סבל " וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם". "ויפג לבו": רוחו נתבלבלה, לבו עמד מתוך ספק, – כי לא האמין להם; הוא לא יכול להסתגל בבת אחת לבשורה הטובה שהגיעה אליו.
התורה באה להגיד את הנהגת ה' בעולם בהתחלה יוסף הצדיק שיורד למצרים הולך להיות עבד במצרים אומה קשה עבדות קשה מאוד , ונאמר ע"ז שהאות ם' של מצרים סגור שעבד שיורד לשם לא יכול לצאת וע"ז כתוב "והנא אורח הישמעאלים נכות צרי ולוט" רש"י להגיד שלא יריח אותו צדיק ריח רע וקשה יוסף הצדיק שיורד למצרים להיות עבד לכל החיים מה מסוגל לחשוב שלא יריח אותו צדיק ריח רע מה זה נותן לו בתוך כל הסבל שהוא נמצא שהאחים שלו שונאים אתו והוא נמכר לעבד?
אלא שלפעמים נגזר על האדם איזה צרה ח"ו ובנהגת ה' הוא צריך לקבל את הגזירה האדם חושב בכל כל החושך מה ה' רוצה ממני שאני טבוע בתוך ים של צרות ובעיות, אז ה' מאיר לו פנים בתוך כל החושך הזה להראות לו שהוא חושב עליו שגם בתוך כל החושך הזה יש את החיבוק של ה' ומי שמחכה עד הסוף לפעמים גם קשה להסתגל בבת אחת לבשורה הטובה.
" וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה… וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה… אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה" [בראשית פרק מו].
סיפר לי יהודי שלמד בילדותו בראדין, אצל ה"חפץ חיים" זצ"ל, עם רבי נפתלי טרופ ורבי משה לנדינסקי זצ"ל. הוריו נסעו לארצות הברית והוא נותר לבדו בראדין. הוא היה ילד צעיר והיה קשה לו מאוד להישאר לבדו. ל"חפץ חיים", שהיה כבר זקן מופלג, נודע הדבר, והוא קרא לו אליו ואמר לו: "פסח'קה, נכון שקשה לך להיות לבד ?".
הבחור הצעיר, בלי להרגיש, מתחיל להזיל דמעות ואומר: "כן, רבי, כן". וה"חפץ חיים" ממשיך: "פסח'קה, פסח'קה, אבא ואמא הלכו, גם האחים והאחיות, ואתה נשארת לבד בישיבה, בוודאי זה קשה ואתה עצוב כל כך". והלה משיב: "כן רבי, אבל נפשי חשקה ללמוד תורה".
לפתע אחז ה"חפץ חיים" בידו ואמר לו: "פסח'קה, חשוב נא לרגע, וכי יהודי נמצא פעם לבד? הרי הקב"ה נמצא אתו כל הזמן. איך יהודי מסוגל להרגיש שהוא לבד? כתוב אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה". הקב"ה צועד עמו ומלווה אותו כל העת, וכאשר יהודי נאמן לקב"ה, הוא רואה כיצד השי"ת נמצא לידו ולעולם אינו מרגיש בודד".
אוווווווווווווו וווווווווווו