לחימה עצימה
לקראת השלב הבא של המלחמה: מבוססים בבוץ הכבד של עזה עם העיניים לצפון
כמעט שלושה חודשים מאז פרוץ הלחימה בעזה וסופה אינו קרוב. "אמרנו מיד בהתחלה שתהיה מלחמה ארוכה", התבטא השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי, "הערכנו שזה ייקח חודשים ארוכים ואנחנו חושבים שהערכות שלנו צודקות. משך הזמן יהיה ארוך".
ככל שחולפים הימים מתברר עד כמה המלחמה הזו קשה, מורכבת ומסובכת. מלחמה תת קרקעית. מערכת המודיעין ידעה על רשת המנהרות שנחפרת מתחת לעזה, אבל לא תיארה לעצמה עד כמה הן מסועפות ומבוצרות. המחבלים יכולים להמשיך ולהסתתר בהם זמן רב, אפילו חודשים ארוכים. מידי פעם הם מגיחים מהפירים ונתקלים בחיילים בקרבות פנים מול פנים.
בצבא מנסים כל העת למצוא שיטות חדשות כיצד לפוצץ את המנהרות על יושביהם. מדובר במצב לא פשוט, עקב החטופים שכנראה נמצאים שם. מכל מקום, החמאס לומד מהר את השיטות הללו ונערך בהתאם. הדבר מצריך את הצבא לשכלל את הפעילות, החמאס שוב לומד, וחוזר חלילה. הכול נעשה כמובן תוך כדי לחימה ותוך כדי קרבות.
צמד המילים עליו חזרו השבוע שוב ושוב היה "מלחמה עצימה". מדובר ברף הלחימה הכי גבוה, הכולל השתלטות מבצעית על חאן יונס ומחנות מרכז עזה. על פי המסתמן, השבועות הקרובים לפחות עד סוף החודש האזרחי ינואר, יעמדו בסימן הרחבת התמרון הצבאי בדרום עזה, כאשר בצבא מקוויים שהלחץ הצבאי ישפר את התנאים לעסקת שחרור חטופים נוספת.
השלב שלאחר מכן הנקרא שלב ג', יכלול את הורדת סדרי הכוחות ברצועה, שחרור אנשי מילואים, והתבצרות באזור חיץ ברוחב של ק"מ לפחות מעבר לגבול. לאזור זה לא תותר כניסה של עזתים, ומי שיחדור לשם יירה.
מטרות הלחימה: החזרת החטופים ומיטוט החמאס מתבררות כקשות ביותר לביצוע. כל הדיווחים והכותרות לפיהן "החמאס לקראת שבירה", רחוקות מהמציאות. החמאס טרם הושמד והוא עדיין עומד (ומסתתר) על רגליו, לפחות עד שיחיא סינואר יחוסל. עם זאת גם לאחר שיחוסל, יהיו אחרים שינהיגו את החמאס. לפיכך כל עוד הוא נותר ריבון, אפילו בחלק מהרצועה, החמאס לא מחוסל.
לתוצאות המלחמה בעזה תהיה השפעה על הזירה הצפונית – בקטע הבא.
פעולת הסחה
האם כל מה שקורה ומתרחש זו פעולה איראנית כדי לכסות ולחפות על מטרתם האמיתית?
המצב בצפון הולך ומדרדר וכך גם המתיחות ואיומי הנקם של איראן, לאחר החיסול השבוע בלב דמשק של בכיר כוח אל קודס, הגנרל ראזי מוסאווי.
אם לא המלחמה בעזה, היינו כבר בעיצומה של מלחמה בשטח לבנון. כרגע מתנהלת שם לחימה בעצימות נמוכה יחסית, אבל זה עלול להחריף כל רגע. התקווה והרצון של מערכת הביטחון היא, שניצחון על החמאס ירתיע את החיזבאללה, אך זה לוקח בינתיים זמן. החשש הוא שנסראללה ממתין לרגע שבו הצבא יתעייף בעזה והתמיכה האמריקאית בישראל תפחת, ואז יפתח באש רחבה יותר שיכולה להגיע לכל שטח ישראל.
ישראל קרובה מאד לצומת דרכים בו היא תצטרך להחליט: הסדרה או מלחמה. האם החיזבאללה יתרחק מגדר הגבול בהסדרה על פי החלטת האו"ם 1701. או שהדבר ייעשה במלחמה, בעקבות הסירוב הצפוי של החיזבאללה. בשלב זה פועלות ארה"ב, צרפת ומדינות נוספות כדי להביא להסדרה, עד כה ללא הצלחה.
המצב הזה לא יוכל להימשך זמן רב עקב המפונים שאינם יכולים לחזור לבתיהם מאימת הטילים. החיזבאללה יצא מהסבך והחורשות בקרבת הגבול עקב תקיפות הצבא, ועתה הוא יורה טילי נ"ט מתוך הכפרים. בתגובה ישראל תוקפת את הבתים, מהם משוגרים הטילים, ואז החיזבאללה מגיב בירי על בתים במנרה, מטולה ואביבים. בית תחת בית וחוזר חלילה. תרשים זרימה לקראת מלחמה עצימה גם בצפון.
את כל זה מנהלת איראן, שהשבוע ספגה כאמור חיסול משמעותי של אחד מבכיריה. האיראנים מאיימים כהרגלם לנקום ושלשום ניסו לקחת קרדיט על הטבח, כאילו זו הייתה פעולה שלהם. "נקמנו בישראל על רצח סולימאני", אמר דובר איראני רשמי. עד מהרה יצאה הכחשה של החמאס, שאין מדובר בפעולה איראנית. בחמאס לא מעוניינים לחלוק את הקרדיט עם שותפים נוספים.
כך או כך, איראן מנצלת היטב את המצב הנוכחי ודוהרת לפצצה גרעינית, כפי שהיא שואפת זה עשרות שנים. עתה כאשר העולם שקוע בשתי מלחמות באוקראינה ובעזה, היא יכולה להגביר את קצב העשרת האורניום, כפי שהעידו השבוע בסוכנות לאנרגיה אטומית (סבא"א).
גורמים ישראלים שעוסקים שנים בגרעין האיראני אומרים, שהמצב הנוכחי הוא הגרוע אי פעם מבחינת ישראל, כיון שאיראן אינה מפוקחת כיאות. הפקחים היחידים שנכנסים למתקני הגרעין שלהם הם סינים או רוסים. האירופים בעלי הניסיון, שיודעים לזהות את השקרים של איראן, אינם מורשים להיכנס.
יתכן אפוא שכל מה שקורה בתקופה האחרונה הוא פעולת הסחה מגה דרמטית, בהיקפים שטרם נראו, הכול כדי שהאיראנים יוכלו סוף סוף להגיע ליעדם.
הנקישה והפגישה
הסיפורים המצמררים של ההורים על קבלת הבשורה המרה מהקצינים המגיעים לבתיהם
המלחמה גובה מחירים כבדים וכואבים. הצבא אמנם מסב נזק רב לחמאס ומחסל בשיטתיות עוד ועוד מחבלים, אבל שום דבר אינו יכול לנחם את כאבם של המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן.
אם בתחילת המלחמה כתבנו כאן על הכאב שבמילים "הותר לפרסום שמו", עכשיו זה כבר הפך ללשון רבים: "הותרו לפרסום שמותיהם". כבר לא אחד ולא שניים ביממה. שורה ארוכה של עוד ועוד חללים ל"ע. שינוי נוסף: עד לא מכבר היינו מקבלים את ההודעה הזו רק פעם אחת ביום, השכם בבוקר. בשבוע האחרון הגיע ה"הותרו לפרסום", בבוקר, בצהרים ובערב. יגון בלתי נגמר.
"המלחמה הזו תהיה כואבת", אמרו ראשי הצבא, מיד בתחילתה. ספק אם תיארו עד כמה. טור ההרוגים מאז תחילת הכניסה הקרקעית (167 בשעת כתיבת השורות), גובר על טור מספר החטופים 129, ורק מעצים את הוויכוח הפנימי, בין שתי המטרות: מיטוט החמאס ושחרור החטופים.
כל נקישה בדלת בית המשפחות, שבניהם, בעליהם, או אביהם נלחמים בעזה, מוציאה אותם מדעתם. ההורים מביטים בפחד ובאימה דרך עינית ההצצה לראות מי מאחורי הדלת. הסיפורים שמגיעים לאחר מכן מצמררים. "כאשר ראיתי קצינים במדים, הכנסתי אותם פנימה ואמרתי להם: אל תגידו כלום", סיפר השבוע, אב שכול מראש פינה. בדרך זו ביקש להרוויח עוד דקות ספורות בטרם יקבל את ההודעה הרשמית שתהפוך את עולמו.
ויש גם את הסיפור הנורא של הורי החייל יהונתן לובר הי"ד מיצהר. אביו, יבדל"א חגי, סיפר השבוע שכאשר דפקו בביתו והודיעו לו ולרעייתו את הבשורה המרה: "בנכם נהרג בעזה", שאל אותם: "מי מבין הארבעה שנלחמים שם".
מחריד לחשוב מה עבר בראשם של ההורים המיוסרים באותו רגע עם השאלה הזו, כשהם לבטח מריצים במחשבתם את מראה ארבעת בניהם, ועד רגע קט ישמעו ממי הם צריכים להיפרד למנוחת עולמים. הכאב בלתי נתפס. אי אפשר להישאר שליו לנוכח הדברים הללו.
קשה גם שלא להזדהות עם ההספדים שנושאים ההורים מעל קברי ילדיהם, כשהם מבקשים בתחינה להפסיק את המחלוקות הפנימיות ולאפסן את חילוקי הדעות ואת הקרעים הפוליטיים. אחד האבות, יצחק בוצחק, איש דתי מקריית שמואל, אף צוטט (ביתד יום ג') בהלוויית בנו החייל אושר משה הי"ד, כשהוא קורא בקול נחרץ נגד כותבי השלטים "קואליציית המשתמטים והבוזזים", באומרו שאין מחילה לאנשים שמאחורי הקמפיינים השפלים הללו. "מי הבזוי שיגיד לי שבני היה משתמט ובוזז" קונן האב.
חשיפה מסוכנת
מדוע מפקדים בעזה מעדיפים לשלוח את חייליהם להתרעננות קצרה בבסיס אימונים ולא בבתיהם?
הכול חזר אלינו בבת אחת. תעשיית הסקרים, הפייקים הפוליטיים, הקמפיינים של ראשי המפלגות, נתניהו, גנץ, לפיד ובן גביר. המאבקים בין "המחנה הממלכתי" ל"עצמה יהודית", שכל אחת רוצה לדחוק את השנייה מהממשלה. דברי הבלע של דן חלוץ (בהמשך), הראיונות השבועיים וההזויים של שני האהודים ברק ואולמרט (שהמשותף להם זה קנאתם בנתניהו), שלטי חוצות מפלגים, הדלפות מהקבינט, ציוצים חסרי טעם, ובקיצור כל מה שהכרנו מהעבר, כאילו לא ארע דבר.
שוב דוהרים למחוזות הריב והשנאה. ההבדל היחיד: גנץ והמחנה הממלכתי בתוך הקואליציה, אבל גם זה בעירבון מוגבל (נרחיב בהמשך). הקולות הללו מדלגים על החיילים הנמצאים בעזה, שם הם לוחמים זה לצד זה, כאלו המגיעים מהישובים ביו"ש ומערי הפריפריה מחד ומהקיבוצים מאידך. הם לא מודעים לכל הדברים הללו. חלקם התוודעו לכך, רק לאחר ששבו לחופשה קצרה בבתיהם. לפתע הם נחשפו לכל הריבים הפוליטיים בדיוק כפי שהיה לפני הטבח.
זו הסיבה שחלק מהמפקדים עושים הכול כדי להימנע מלהוציא את החיילים שלהם הביתה. אולם אי אפשר למנוע מהם התרעננות קצרה לאחר שבועות ארוכים ברצועה. אחד ממפקדי הגדודים מצא פתרון: "שחררתי את החיילים לבסיס אימון חטיבתי, ודאגנו שההורים יבואו לבקר את בניהם למשך שעות ספורות וזהו".
לא מדובר בקצין קשוח, שביקש למנוע חופשה מחייליו שנמצאים בעזה מתחילת המלחמה. הסיבה כאמור שונה: "בבית הם ייחשפו לכל הגידופים והשנאות בתקשורת שחזרו במלא עוצמתם השלילית, ואז יחזרו לעזה ויתחילו בריבים ובוויכוחים על פי מה שהם שמעו", הסביר הקצין. "זה יסיח את דעתם מהמשימה וזו סכנה ממשית להמשך הלחימה."
הרושם הזה קיים גם בקרב כתבים צבאיים, שביקרו בעזה ודיברו עם הלוחמים בשטח. התברר שהם כלל אינם יודעים (וטוב שכך) על הוויכוחים והשלטים בתוככי הרחובות, על ההתגוששויות באולפנים ועל הפוליטיקה שחזרה בגדול.
הם גם לא יודעים שמחנה החטופים (חלקו) מכונה רל"ביסטים, ומחנה מצדדי המשך המלחמה הם כביכול "ביביסטים". התיוגים לא עברו את גבול הרצועה. זרנוקי הרעל וזרעי השנאה כלפי כל מי שחושב אחרת מדעתם, נותרו לפי שעה בעיקר באולפנים. יש לקוות ששם הם יישארו.
חלוץ חמוץ
אתרי החדשות של החמאס והחיזבאללה אהבו את "תמונת הניצחון" של "רמטכ"ל המניות"
הסירוב של המפקד לעיל לשלוח חיילים לבתיהם, נובע בין השאר מרצונו שלא יחשפו גם לקריאת טורי התקשורת. מדובר בטורים שיוצרים אווירת נכאים של כישלון להכריע את החמאס יחד עם קריאות להפסקת הלחימה ומעבר לשלבים הבאים.
לאורך כל הדרך זורעת התקשורת רמזים, שנתניהו מעוניין בהימשכות המלחמה, אך ורק מסיבות פוליטיות אישיות, כדי שלא יצטרך לפרוש. מטרת כותבי הטורים, שנמנים במוצהר על אנשי המחאה וקוראים לנתניהו ללכת הביתה, היא ליצור בקיעים בתוך הקואליציה, ולגרום לסיום הלחימה, כך שבני גנץ יפרוש מהממשלה ויגביר את הסיכויים לפירוקה.
זו גם הסיבה שאותם עיתונאים ופרשנים, שונאי נתניהו, מהדהדים ללא הרף את הצורך לקבוע כבר מעתה מה יהיה ב"יום שאחרי" בעזה, ביודעם שגם זה עלול ליצור בקיעים פנימיים בממשלה. הנימוקים שלהם כאילו ענייניים לפיהם, הצבא חייב לדעת מהו "קו העצירה", ובהתאם לכך לתכנן את מעשיו הלאה. המעניין הוא שבתקופת "חומת מגן" של אריאל שרון, איש לא ביקש בעת המבצע לשרטט מה יהיה "היום שאחרי" באותם מקומות ביו"ש. הכול מגמתי ושקוף.
הגדיל לעשות הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, ששנאתו היוקדת לנתניהו יכולה להתחרות רק עם זו של יעלון, ברק ואולמרט. בכינוס (של תומכי המחאה, רפורמים בחיפה), התבטא באופן שגרם לחמאס ולחיזבאללה להדהד את דבריו.
חלוץ הצטרף למקהלת זורעי השנאה והדמורליזציה, ותיאר בפני הנוכחים כיצד ישראל לא תוכל לנצח במלחמה. "תמונת הניצחון לא תהיה פה, כי התמונה היא תמונת הפסד של 1300 הרוגים, של 240 חטופים, שהוחזרו מי שהוחזרו, ושל בוקה ומבולקה של 200 אלף פליטים בארצם".
מהי בכל זאת תמונת הניצחון של דני חלוץ וחבריו: האם תמונה של יחיא סינוואר ומוחמד דף מחוסלים? האם תמונה של שאר הבכירים כשהם נכנעים? לא. חלוץ: "תמונת הניצחון שלי תהיה כשראש הממשלה הזה יצעד החוצה. זו תמונת הניצחון ואין בילתה ואת זה צריך לכוון את כל הקהל הזה ועוד מיליונים במדינת ישראל, להשיג את תמונת הניצחון הזו".
ואם זה לא מספיק, המשיך הרמטכ"ל לשעבר בחזונו ההזוי, כשהוא מזהיר מפני שפיכות דמים ברחובות עם כתובת ברורה, מי יהיה אחראי לה: "זה יהיה מאבק קשה, ואם נצליח יכול להיות שיישפך דם ברחובות, הפלנגות של בן גביר כבר חמושות". מחיאות הכפים שקיבל חלוץ עודדו אותו להמשיך בהזיותיו: "כל אחד צריך לדבר עם עשרה אנשים להעביר להם את המסר, אנחנו צריכים להיות ערוכים למערכה לא קלה ואני מקווה שתהיה קצרה. זו כבר לא מחאה אלא מאבק ואפילו יותר מזה, עובדים גם על עניין של השבתה ושכולם יתאגדו ליום הפקודה"
כאמור דבריו של "רמטכ"ל המניות" כיכבו באתרי החדשות של החמאס והחיזבאללה, לפיהם "ראש הצבא הישראלי לשעבר אומר שישראל הפסידה במערכה". עם בכירים כאלו לשעבר, לא פלא שהנהגת הצבא קרסה ביום פקודה.
גנץ בעין הסערה
העימות עם בן גביר, שאלת הפרישה, אי הגעה לישיבות הממשלה וההשתתפות בקוקטייל
ההסכם הקואליציוני לפני שתי ממשלות בין נתניהו לגנץ, הופר כזכור על ידי נתניהו, שמנע ממנו את הרוטציה. גנץ עשוי לגמול לו בהפרת ההסכם הנוכחי, הקובע ש"המחנה הממלכתי" יפרשו מהממשלה בגמר המלחמה. המלכוד: הממשלה היא זו שצריכה לקבוע את סיום המלחמה. גנץ עשוי לפרוש עוד קודם, והוא כבר ימצא את הסיבה.
השבוע היה קרוב לכך, כאשר טען שהחלטת בן גביר לא לאשר את המשך כהונת נציבת השב"ס, מהווה הפרה של ההסכם הקואליציוני, לפיו לא יבוצעו מינויים בתקופת המלחמה כל עוד הממשלה מכהנת בהרכבה הנוכחי. בן גביר מצדו, טען שההסכם בין נתניהו לגנץ אינו מחייב אותו. אולם בקואליציה רתחו עליו כשהבינו שהדבר עלול לפוצץ את הממשלה ואת קבינט המלחמה.
"אם הצבעת בעד הממשלה החדשה שצירפה את המחנה הממלכתי, אז הצבעת גם בעד ההסכם בין גנץ לנתניהו", טענו כלפיו. גנץ החליט מצדו, שלא לנצל את האירוע לפרישה. גם הוא מבין בסקרים ויודע שיציאה שלו עכשיו בעיצומה של המלחמה לא תתפרש טוב. לפיכך ערך מסיבת עיתונאים והדגיש שהוא נשאר ו"הציבור יבוא חשבון בעתיד עם מי שצריך".
העימות בין גנץ לבן גביר משרת את שניהם. הסקרים מראים ששתי המפלגות הללו, המחנה הממלכתי ועצמה יהודית רק מרוויחות מכך ועולות בהתאם.
במסיבת העיתונאים שכינס, נשאל גנץ, ולא בפעם הראשונה מתי יפרוש. "אנחנו לא בממשלה כדי להישאר, אלא כדי שננצח", התחמק מלנקוב במועד. ההערכה היא שכאשר הלחימה תעבור מעצימות גבוהה לרף נמוך יותר, גנץ ימצא את הסיבה לעזוב. זה יכול לקרות בתוך חודש -חודשיים. השאלה מה יקרה אם בתוך הזמן הזה תיפתח מלחמה בצפון. אם גנץ יחליט בכל זאת לפרוש, סער יישאר (עם חבריו) ויחליף אותו בקבינט המלחמה.
בינתיים סיגלו גנץ ושרי כחול לבן נוהג חדש, שלא להגיע לישיבות הממשלה, כל פעם בתירוץ אחר. בדרך זו מנסה גנץ לבדל את עצמו מממשלת נתניהו. קבינט מלחמה כן, ישיבות ממשלה פחות. מי שכן מגיעים לישיבות הם סער ושרי "תקוה חדשה", שחזרו לימין.
התירוץ של גנץ על אי הגעתו לישיבות הממשלה הוא "אילוצי לו"ז". אולם הוא מצא זמן בסופ"ש להשתתף באירוע קוקטייל כשהוא מצולם עם כוס ויסקי ביד, באופן שהתפרש כחסר רגישות בתקופה זו. על הרבה פחות מזה, ספג יריב לוין, ביקור תקשורתית נוקבת, כשראו אותו מחייך במליאה.
גנץ הבין ששגה והתנצל כי אם פגע במישהו, זו הייתה טעות, מה עוד שלא היה במקום אלא דקות בודדות. אילוצי לו"ז כבר אמרנו.
יריב חדש
מה עומד מאחורי המתקפה הפנימית בממשלה של ניר ברקת על אופן פעילות הצבא בעזה?
"ברקת התחפש לבן גביר", הכריז השבוע מאמר המערכת בעיתון השמאל "הארץ", כאשר דיווח על הביקורת מימין, שהשמיע ברקת בישיבת הממשלה על התנהלות המלחמה בעזה. "אני מודאג, כי אנחנו נחמדים מדי ומתחשבים מדי", אמר לעיתונאים. טענתו היא שהלחץ האמריקאי מונע מהצבא להפעיל את מלוא הכוח הנדרש.
בתוך ישיבת הממשלה, המשיך ברקת וטען כי כמות ההפצצות של חיה"א ירדה דרמטית. "חיילים נשלחים למבנים מסוכנים כמו ברווזים. שום שיקול לא מצדיק שנסכן את החיילים שלנו בשם איזו מוסריות מדומיינת. אנחנו מסכנים את חיי הלוחמים והתוצאה היא חיילים מתים". דבריו התפרשו כביקורת על נתניהו וגלנט בניהול חסר אחריות של המלחמה.
לא פלא ש"הארץ" חגג במערכת המערכת עם דבריו של ברקת. סוף סוף מישהו מבכירי הליכוד יוצא נגד נתניהו. ברקת כנראה נבהל מהפרשנות, ומיד לצייץ נגד "הקונספציה השגויה, שגנץ שבוי שלה". קל לו לתקוף יותר את יו"ר המחנה הממלכתי.
ברקת שנחשב לאיש שנוהג לחשב היטב את צעדיו, לא יצא סתם כך באמירה ימנית מיליטנטית שזיהתה אותו עם בן גביר. בדיוק כמו נתניהו, גם הוא איש של סקרים ובימים האחרונים הבחין בסקר מעניין שפורסם במגזין "מלוכדים" המופץ בקרב מתפקדי הליכוד. הנשאלים דירגו את השרים לפי פעילותם במלחמה והציבו בראש את נתניהו וגלנט עם אותו מספר קולות. אחריהם דורג שר החוץ אלי כהן, ולאחריו מאי גולן, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, יריב לוין, ניר ברקת, מירי רגב, עמיחי שיקלי, עדית סילמן ומיקי זוהר.
ברקת הבין אפוא כי האיש הפופולרי בליכוד אחרי נתניהו הוא גלנט. וכך אם בעבר מיקד ברקת את כל מאבקיו הפנימיים מול ישראל כץ, הרי שעתה הוא מציב את גלנט כיריב ראשון במעלה. זו הסיבה שהחליט להתמקד לפתע בנושאים ביטחוניים, תוך שהוא מקפיד להראות שהוא עצמו אינו חבר בקבינט ולא שותף בהחלטות (ובמחדלים שיתבררו בעתיד).
הביקורת שלו בישיבת הממשלה לא מצאה חן בעיני נתניהו, שהעיר לו כי הפעילות של הצבא נעשית רק משיקולים צבאיים. ברקת חזר על דבריו, אך נתניהו קטע אותו: "זה שאתה חוזר על דבריך שוב ושוב, לא הופך את דבריו לנכונים". ברקת כאמור מזהה את הסקרים המראים שהציבור הולך ימינה, ומתנהג בהתאם. בשלב זה אין לו תמיכה פנימית של שרים וח"כים. קולו הביקורתי נותר בודד.
לגופם של דברים, הטיעון של ברקת בעייתי. הצבא פועל באזור חאן יונס באופן מדוד בגלל החשש מפגיעה בחטופים שבתוך המנהרות. ברקת אינו חבר קבינט ולא מכיר את כל השיקולים, אבל הוא מאמץ פוזה של אופוזיציונר ביטחוני, כשהוא משוכנע שזה יסייע לו בעתיד.
תעודת ביטוח
הפוך על הפוך: אם השמאל רוצה לחזור לשלטון, עליו לעשות הכול שנתניהו לא יפרוש
אחת הסיבות לפרישתה של מירב מיכאלי, מראשות מפלגת העבודה נעוצה בביקורת שהיא חטפה כל אימת שהגיעה להפגנות המחאה. השמאל לא סלח לה על סירובה להתחבר למרצ, דבר שגרם לפיצול קולות ולהישארותה של מרצ בחוץ, בעוד העבודה עוברת אך בקושי את אחוז החסימה. "את זו שגרמת לקואליציה 64 של נתניהו", האשימו אותה. מיכאלי הבינה שאין לה תקומה פוליטית ופרשה.
בשמאל-מרכז מבינים שרק איחוד כוחות ביניהם ואי בזבוז קולות, עשוי לעזור להם לחזור לשלטון. אולם זה לבד לא יספיק. הסקרים (כולם) מראים שהציבור נוטה בבירור ימינה לאחר הטבח. אם היה ניתן למצוא מועמד ימין מוסכם, הבחירות היו מוכרעות באופן מוחלט ללא עוררין. לפיכך הערך המוסף שיכול לסייע לשמאל-מרכז (בהפוך על הפוך) הוא בנימין נתניהו, כפי שנסביר מיד. יהיו לבטח כאלו שיחלקו על כך, אבל כדאי לזכור גם את האפשרות הזו לקראת מערכת הבחירות הבאה, שממתינה מעבר לפינה.
ברוב הסקרים (מלבד זה של שלמה פילבר) מקבל הליכוד בראשות נתניהו 17-18 מנדטים, בעוד "המחנה הממלכתי" זוכה ל-28. סקרים אלו גם מראים שמפלגות ימין נוספות בראשות סער, בנט ויוסי כהן יקבלו יחד כ-22 מנדטים. אולם אם כהן יעמוד בראשות הליכוד, התוצאה משתנה: הליכוד יהיה המפלגה הגדולה עם 29 מנדטים בעוד גנץ יקבל 24. נתון נוסף: גם אם כהן לא יעמוד בראשות הליכוד, הרי שכל מועמד אחר שאינו נתניהו, שיעמוד בראשות הליכוד, מקבל מספר מנדטים שווה כמו מפלגת גנץ.
היוצא מכל זה: לשמאל-מרכז צריך להיות אינטרס ברור שנתניהו ימשיך לעמוד בראשות הליכוד גם בבחירות הבאות. זאת משום שאם נתניהו יפרוש, הימין מנצח בוודאות ומקים קואליציה בראשותו. הסיבה: הליכוד יחד עם מפלגת ימין חדשה יהיו הרוב. אולם אם נתניהו יישאר, הרי שיש מאגר גדול של מצביעי ימין-מרכז, שלא יצביעו עבורו, ויתכן שלא יצביעו גם למפלגת ימין אחרת, כדי למנוע ממנה להצטרף בעתיד לנתניהו. תחת זאת הם יישארו בבית, בדיוק כפי שהיה כבר בעבר.
לגנץ וללפיד צריך אפוא להיות אינטרס פוליטי, שנתניהו יתמודד. במקרה כזה יש להם גם קמפיין קל, בו יאשימו את ראה"מ בכל המחדלים. זה אמנם יאחד את הבייס סביב נתניהו, אבל הבייס הזה מצטמצם ויורד, ומגיע כאמור בסקרים עד 18 מנדטים מקסימום.
על פי תזה זו, נתניהו מהווה תעודת ביטוח לשמאל-מרכז. במקום להילחם נגדו, עליהם להעניק לו תחושה (אפילו באמצעות סקרים מפוברקים), שהוא יכול לנצח גם את הבחירות הבאות כדי לסנדל אותו שלא לפרוש. את הסיסמה "רק לא ביבי", צריך מבחינתם להחליף ל"רק ביבי".
קולות מהשטח
"מדד נהגי המוניות": המשמעות הפוליטית באזכור שמו של נתניהו יחד עם שמעון פרס
עד לא מכבר חשבתי לתומי שכל הסקרים הפוליטיים מאז תחילת המלחמה הינם מגמתיים באופן מוחלט. ייתכן מאד שהתחושה הזו נכונה, לפחות ביחס לחלק ממכוני הסקרים. אולם לכל אחד יש את "נהג המונית" שלו כמדד לרחשי הציבור. אצלי זה הספר (מרחוב הרצליה בחיפה).
מדובר באיש מסורתי, יוצא מרוקו המתגורר בשכונת שפרינצק, שכל חייו הצביע לליכוד (וימשיך לעשות כך). אולם בפעם האחרונה שביקרתי אצלו, בעודו עושה את מלאכתו, סיפר לי בכאב, שכל חבריו "המרוקאים", אלו שהצביעו בעבר לליכוד "כועסים על ביבי ומדברים נגדו באותם מילים שדיברו בזמנו נגד שמעון פרס".
הוותיקים שביננו לבטח זוכרים את האיבה שרחשו יוצאי מרוקו לפרס (לפני שנבחר לנשיא). רק אזכור שמו, גרם להם לפרצי זעם בלתי מבוקרים. לפיכך הצמדת שמו של נתניהו לפרס, מסמלת המון ויכולה להעיד על גודל סלידתם מהאיש לו הצביעו בעבר.
האם מאחורי הפרגוד, ברגע האמת, הם לא יחזרו להצביע לנתניהו, שאלתיו. "הפעם לא! אין שום סיכוי"!, השיב לי בנחרצות, והמשיך: "מעולם לא שמעתי אותם מדברים כך, ואני אומר לך, שזה לא אחד ולא שניים". אז מה הם יצביעו, הקשתי עליו. "הם מדברים להצביע לגנץ. לא פחות ולא יותר. רק אם ביבי יתפטר, הם יחזרו לליכוד".
צריך כמובן לקחת את השיחה הזו בעירבון מוגבל, כיון שלבטח יש כאלו שמדברים אחרת. אבל מדובר בכל זאת במדד כלשהו. "מדד נהגי המוניות", ובמקרה זה מדד הספר ז'קו (למעוניינים) .
כאמור יש גם דעות שונות לחלוטין מאלו שהוצגו כאן, וכאן המקום לחזור לשלמה פילבר ולסקר שפרסם בשבוע שעבר – בקטע הבא.
על הגדר
ההבדל בין כל הסקרים לאלו של פילבר: להיכן הולכים עשרה מנדטים ימניים?
הסקרים של פילבר (חברת דיירקט פולס) היו בעבר הקרובים ביותר לתוצאות האמת, דבר שמעניק לחברת סקרים זו יוקרה מיוחדת בתחום. יריביהם בכלי התקשורת האחרים טוענים כי מדובר בסקרים מוטים. אולם באותה מידה ניתן לטעון זאת עליהם עצמם.
כך או כך לפי הסקרים של פילבר, המחנה הממלכתי של גנץ מקבל 28 מנדטים ואילו הליכוד 27. מדובר במהדורה חוזרת של הבחירות לכנסת ה-18 ב-2009, בהן זכתה "קדימה" בראשות ציפי לבני ב-28 מנדטים, בעוד נתניהו והליכוד ב-27. נתניהו הקים אז את הממשלה עקב הצלחתו להקים גוש תומך.
תוצאות נוספות של הסקר: לפיד 14, ליברמן 11, שס 10, בן גביר 8, יהדות התורה 7, רע"מ 6, חד"ש תע"ל 5, סמוטריץ 4, מרצ, בלד והעבודה לא עוברות. אם תוקם מפלגת ימין חדשה בראשות בנט או יוסי כהן, הליכוד יורד ל-22, גנץ 17, שמאל עבודה מרצ לפיד והמחאה – 14, מפלגת ימין 10.
המסקנות של פילבר: בלוק הימין שליווה את הציבור בחמש מערכות הבחירות, לא התפרק במהלך המחאה וגם לא במלחמה והוא נע בין 55-57 מנדטים. בבחירות האחרונות הוא קיבל יותר בגלל הפיצול בשמאל.
פילבר התייחס גם לשאלת השוני המהותי בין הסקר שלו לכל שאר הסקרים האחרים, והסביר כי ההבדל קיים רק בכוחם של הליכוד והמחנה הממלכתי, בעוד נתוני שאר המפלגות, פחות או יותר זהים בכל הסקרים. הסיבה לטעמו נעוצה בפירוש שגוי, שמעניקים שאר מכוני הסקרים לעשרה מנדטים מימין שנעים בין הליכוד לבן גביר.
עשרת המנדטים הללו דורשים יותר לחימה בעזה, פירוק מוחלט של הרשות הפלשתינית, עידוד ההגירה וחידוש ההתיישבות בעזה. אותם מנדטים מימין לליכוד לא מאמינים שנתניהו "ילך עד הסוף" בעניין הזה, ולכן הם ממתינים על הגדר, אך יצביעו למפלגות אחרות בגוש הימין. לעומת זאת, הסוקרים אחרים לוקחים את כל עשרת המנדטים הללו ומעבירים אותם שרירותית לגנץ, ולכן הם מציבים אותו על 38 מנדטים.
נתון נוסף: האיש הכי מאוים בפוליטיקה הישראלית כרגע הוא יאיר לפיד, עד לפני שנה, כיהן כראש ממשלה, וכרגע הוא ניצב בראש מפלגה עם 24 מנדטים. אולם לפי הסקרים לפיד צפוי להתרסק בבחירות הקרובות, אם תקום מפלגת שמאל מאוחדת עם אנשי המחאה מצד אחד, ועם ריצה של בנט מהצד השני. במקרה כזה לפיד ירד לנתון חד ספרתי.
נקודה מעניינת נוספת שאפשר להבחין בסקרים האחרונים (כולם): מאז שליברמן ואנשיו נטשו את סדר היום האנטי חרדי שלהם, והם מתמקדים בסדר יום ביטחוני, הם נוסקים בסקרים. "ישראל ביתנו החדשה".
