כולנו חשים תחושת חמיצות מסויימת בימים אלה. נראה שמאמצי הלחימה של צה"ל בעזה תקועים. מצד שני דובר צה"ל מספר לנו ערב ערב על הצלחות של הצבא במלחמתו מול החמאס. אז איך מיישבים את הסתירה? התשובה לכך נעוצה להערכתי בדברי הרהב שהשמיעו מנהיגינו בתחילת המלחמה.
ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל הצהירו ערב ערב, כל אחד בשפתו ובסגנונו: "אנחנו נחסל את החמאס, אנחנו נהרוג את יחיא סינוואר, אנחנו, אנחנו אנחנו". בשפת הפרסום קוראים לכך – הבטחת יתר.
ההבטחה הזאת נתנה לעם את התחושה שבזמן קצר, יחסית, צה"ל ינקום בחמאס, יכה בו שוק על ירך ויביא שקט מרצועת עזה. כן, ובדרך הדבר יביא גם לשחרור חטופים. נכון, ראשי המדינה טרחו כל הזמן להגיד גם שהמלחמה תיקח זמן, אבל לאור ההצהרות החד משמעיות לא היה לזה קשב.
עכשיו, למעלה מ 80 יום ללחימה – הדברים מדשדשים ואנחנו מאוכזבים. לא רק זאת – אלא שבכל יום אנחנו נחרדים לשמוע עוד ועוד שמות של חיילים שנפלו. מספרם הולך ורב. קשה לשמוע זאת, זה עצוב, עצוב מאד וזה מכה בנו. אז מה האלטרנטיבה שלנו? אין לנו.
אנחנו חייבים להילחם עד אשר באמת נכה את חמאס. אנחנו חייבים להכות את חמאס באופן ברור וחד משמעי, כזה שלא יהיה ספק מי מנצח, כזה שבכל המזרח התיכון, ובעצם בכל העולם כולם יידעו שעם ישראל לא מתעסקים, שישראל הכתה בחמאס באופן מוחלט שאינו משתמע לשתי פנים.
כאשר במלחמת העולם השנייה כוחות הברית ניצחו את גרמניה הנאצית – לא היה ספק מי ניצח. הייתה תמונת ניצחון ברורה. כזו תמונה אנחנו צריכים. איך נראית תמונת ניצחון כזאת? למשל אם נפיל את יחיא סינוואר. זו תהיה תמונת ניצחון ברורה. האם זה אפשרי? לדעתי – זה הכרחי. אם הוא יעשה מעשה יאסר ערפאת בביירות ויברח למדינה אחרת וישאיר לנו את עזה – זו תמונת ניצחון משנית. אני מעדיף את הראשונה, כזו שבה ישראל מחסלת את גדול אויביה.
במקביל ללחימה בעזה מתקיימת מלחמה בצפון מול החיזבאללה. אומרים לנו שזו מלחמה בעצימות נמוכה, יחסית. תיאורטית זה נכון – צה"ל רק מגיב בירי כאשר יורים לעברנו.
אם זה היה המצב כאשר בדרום אין לחימה – כבר היינו פותחים במלחמה לבנון השלישית, אבל ראשי המדינה מעדיפים לא לפתוח כעת עוד חזית. אבל מה שקורה בצפון אינו "בקטנה": למעלה מ 60 אלף איש בצפון בלבד נעקרו מבתיהם ואין להם שום כוונה לחזור עד שלא יושג שקט שיובטח לזמן רב.
יש הגיון צבאי לכך שרוצים לנהל קודם כל מלחמה בחזית הדרומית ובסיומה להתפנות ולטפל בחזית הצפונית, אבל החשש שלי הוא שכאשר יושג שקט בדרום וחיזבאללה יפסיק לירות – אנחנו נתמכר לשקט המדומה ונחזיר את החיים לקדמותם. זו תהיה טעות. חייבים להסדיר את החזית הצפונית. כעת ישנה שעת רצון כי אנחנו כבר במלחמה. אם נחזיר את החרב לנדנה ולא נלחם מול החיזבאללה בצפון עד שכוחותיו ייסוגו למרחק רב מספיק מגבול הצפון מול לבנון – השקט שיושג יהיה שקט מדומה בלבד ותושבי הצפון יחיו בסכנה תמידית.
נחזור לחזית הדרומית. חלק מהתארכות הלחימה נובע מכך שאנחנו מספקים לאוייבנו מזון ודלק. זהו מעשה חסר תקדים בתולדות המלחמות בעולם. זה כאילו שכוחות הברית היו מעבירים אספקה לגרמניה הנאצית. זה הזוי.
אם לא היינו עושים זאת – כנראה שסינואר היה נלחץ יותר. אבל לאמריקאים, שבגללם אנחנו נאלצים להתיר את הכנסת הסחורות, יש "מוסר כפול". כשהם נלחמים, גם במלחמות אחרות שהיו להם, בעיראק, ביגוסלביה לשעבר, מול הטאליבן באפגניסטן, הם לא עשו שום חשבון לאיש. לא היו מסדרונות הומניטריים, היה ירי כבד גם במחיר שנהרגו בו אזרחים. אבל מאיתנו הם מבקשים לנהוג אחרת. ולנו – כנראה שאין ברירה אלא לציית להם ולבצע מהלכים אבסורדיים שרק מאריכים את הלחימה, מול אוייב אכזר.
מדובר באוייב שלא חס על חיי בני עמו ותכלס גם לא אכפת לו למות. זהו הקרב הקשה ביותר שהיה בתולדות המדינה. אבל, לנו אין ברירה – אסור להפסיקו שניה לפני שהשגנו ניצחון מוחלט שאינו ניתן לפרשנות. המחיר עלול להיות קשה – אבל זוהי מלחמת אין ברירה. חייבים לנצח ניצחון מוחלט וברור, אחרת חיינו כאן לא יהיו חיים.
