שחרור החטופים או המשך הלחימה? האסטרטג מנתח

בתחילת המלחמה גם אני האמנתי לדברי מנהיגינו המדיניים והצבאיים לפיהם ניתן לחסל את החמאס, את מנהיגיו סינואר ודף ושלחץ צבאי מאסיבי על המנהיגים יביא גם לקידום שחרור החטופים. היום, למעלה מ-100 ימים אחרי תחילת המלחמה אני אמנם עדיין מאמין שבסבלנות רבה אכן ניתן להגיע למנהיגי החמאס, אבל זו פעולה שתיקח זמן רב.

בעיני זה בסדר גמור שצה"ל יפעל בחאן יונס בזהירות ובכך ישמור על חיי חיילי צה"ל, אבל לחטופים אין את הזמן הזה. בכירי צה"ל דיברו השבוע על מלחמה שתימשך כשנה. כשלעצמו זה בסדר. נכון שחשבנו שניתן יהיה להגיע ליותר הישגים בזמן קצר יותר, אבל אם נלחם בנחישות ובסבלנות – נגיע ליעד הצבאי. הבעיה היא שלשחרור החטופים אין לנו את הזמן הזה. כלומר, השגת היעדים הצבאיים ומשימת החזרת החטופים לא ניצבים באותו לוח זמנים.

בנקודה הזאת נשאלת השאלה מה עושים במצב כזה? תשובתי היא – לקדם את נושא החטופים. קיים חשש כבד שהם לא יחזיקו מעמד בשבי. כן, גם במחיר של ויתורים ראוי עכשיו שהמדינה תשים את עיקר תשומת הלב ועיקר המשקל על החזקת החטופים.

נכון, זה עלול לפגוע במאמץ המלחמתי, אבל מאחר ולא נראה שהלחץ הצבאי יעזור בקרוב – צריך לשנות את האסטרטגיה ולתעדף יותר את החזרת החטופים.

בעניין החזית הצבאית: מה שקורה לצה"ל מול החמאס חורג מכל נורמה מוכרת של מלחמות בוודאי בעולם המערבי. אנחנו רגילים למלחמות בהן מדינה אחת פותחת במלחמה כדי להשיג טריטוריה ממדינה אחרת. כך למשל היא מלחמת רוסיה – אוקראינה.

אם האוקראינים היו מוותרים לרוסים על שטח שהרוסים תובעים לעצמם – המלחמה הייתה מסיימת מייד. הבעיה שלנו היא שלחמאס אין שום תביעות משום סוג שהוא. החמאס רוצה פשוט  להרוג יהודים. נקודה. את זה אנחנו כמובן לא יכולים לאפשר… ולכן אנחנו נלחמים נגד החמאס כדי למנוע, או לפחות לצמצמם מאד את יכולתו לבצע את זממו. וכאן מתעוררת בעיה נוספת שאינה קיימת בעולם המערבי – ללוחמי החמאס לא אכפת למות.

עד היום צה"ל חיסל קרוב לשליש מלוחמי חמאס, שזה אחוז עצום – ואנשי החמאס ממשיכים להילחם. זאת ועוד למנהיגי החמאס ממש לא אכפת מהעם שלהם – לא אם ירעב, לא אם יהיו לו חיים סבירים, לא כלום. עד היום נהרגו בעזה כ 25 אלף איש – לוחמים ואזרחים. זהו מספר עצום. ולחמאס לא אכפת. יתרה מזאת הוא מאמין שככל שמספר ההרוגים גדל – הלחץ הבינלאומי על ישראל יגבר.

אנחנו נמצאים במצב אבסורדי בו עלינו מוטלת החובה, כתוצאה מלחץ אמריקני, לספק לאויבינו מזון ודלק, במקום לנקוט מדינות של מצור, בו הייתה נוקטת כל מדינה בעולם שהייתה מותקפת. בקיצור יש כאן אבסורד על אבסורד על אבסורד.

זו סיבה מספיק טובה לחשוב שאולי אנחנו לא באמת נוכל להגשים את כל מטרות המלחמה בצורה מושלמת, אולי רק 75%. ואם נוסיף לכך נתון נוסף והוא שהשקט בצפון יושג אם נגיע להסדר בדרום ושכ-200 אלף ישראלים עקורים מביתם – אז אולי באמת נכון, בכאב לב, להסכים להסדרים שהם סבירים, אך לא מושלמים? הסדרים שבעיקרם הם ביטחוניים, כאלה שמרחיקים את הסכנה מגבולנו לכמה שנים.

לרובנו יש פנטזיה שאם רק נפעיל מספיק כוח צבאי – נוכל לייצר שקט לתמיד, או לפחות לזמן ארוך, ושכל אויבינו יחששו מאיתנו. טוב, קיים בליבי חשש שהפנטזיה הזו לא תתממש במלואה. אז כאמור כדאי אולי לחשוב על הגעה להסדרה שהיא טובה, אם כי לא בהכרח מצוינת. תחשבו על זה.