הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט מתלמידיו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי:
לא, זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שהילולת הרשב"י מבוטלת, או מתקיימת בצורה מצומצמת ביותר. הבה ונקרא על ל"ג בעומר בימים קשים.
כל אנשי מירון הכירו היטב את העסקן רב הפעלים ר' אליעזר שפר ז"ל. שפר, שנפטר בשנה שעברה, נולד בטבריה. הוא היה דור שישי למשפחה של חסידי קרלין, שעלתה לארץ בשנת תקל"ז בעליית החסידים לארץ ישראל. סבו, ר' משה לייב, הקים את מלון שפר – האכסניה היהודית הראשונה בטבריה. אביו ר' חיים שפר ניהל את חברת "אגד" בטבריה עשרות בשנים. אבי סבו, רבי יהושע ביין, הקים את הבית היהודי הראשון בכפר מירון, בית שבו שוכנת כיום הישיבה התיכונית בני עקיבא במירון, שם שהו בני ישיבת קול תורה שנים רבות, במהלך ה'קמפ' השנתי בחודש אב. (באותם ימים טובים נהגתי פעמים רבות לרדת כמה מטרים ממתחם 'בני עקיבא', אל הציון הקדוש, ולשבת שם שעות…. פעם אחת ישבתי עם ספרים ליד הציון ולפתע מתיישב לידי הגר"ש אויערבאך זצ"ל, שישב ולמד בניחותא ליד הציון הקדוש, במשך כמה שעות, כותב וכותב חידושי תורה…).
שפר נחשב, במשך עשרות שנים, כעסקן רב פעלים, יו"ר איגוד בתי הכנסת בארץ ועוד משרות רבות. הפעם נתמקד דווקא בזמן שהותו של ר' אליעזר שפר בצבא, בימי המלחמה, כשהוא הגיע למירון, לבדו…
למעלה מ-80 שנה הגיע שפר למירון בכל שנה ושנה. גם בשנים בהן היה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי להגיע לחגיגת ל"ג בעומר במירון, שפר היה שם, ושמר על המסורת הקדומה של העלייה לציון הרשב"י הקדוש זיע"א.
"סבא רבא שלי", סיפר שפר בראיון עיתונאי, "רבי יהושע ביין, היה חסיד גור שעלה לארץ. היה לו חלום מיוחד לבנות ישיבה במירון, והוא הגשים אותו: הוא בנה את ישיבת הרשב"י במירון בשנת תרס"ו. זמן קצר לפני כן הוא עלה לארץ עם המשפחה והביא את הסבתא והאמא שלי למירון, לגור שם במקום. היום בישיבה הזו, באותו מבנה (רק שכיום הוא הרבה יותר רחב) שוכנת ישיבת בני עקיבא במירון, שגם היא נקראת ישיבת רשב"י. היסוד שלה, כאמור, היה על ידי עליה של קבוצה קטנה שהגיעה לשם, בראשות סבי, שהקימה שם כולל ואת ישיבת הרשב"י.
זה מצד אמי. ואילו מצד האבא, מדובר על 200 שנה של קשר למירון, מאז עליית החסידים לארץ ישראל. הם אימצו את המנהג של האר"י הקדוש זיע"א, רבי יצחק לוריא, שהוביל את בנו למירון בגיל 3. יש גם עדות של תלמידו רבי חיים ויטאל , שבגיל 3 הביאו אותו למירון ל'גמילה'. והם אימצו את המנהג הזה. כל הציבור החסידי שהיה אז בארץ, שמנה אלפים בסה"כ, אימץ את המנהג, שנוהג מאז ועד היום. בקרוב יהיה במירון החלאק'ה של הנין שלי, שהוא כבר דור עשירי בא"י, ואצלנו במשפחה כולם הולכים לחלאק'ה למירון, מלבד יחידים שעושים את החלאק'ה בציון שמעון הצדיק. אז אצלנו זו מסורת בת למעלה מ-200 שנה. אני עצמי, עולה למירון מידי שנה בשנה מאז החלאק'ה שלי, לפני 80 שנה".
מוטה גור: "אם תסע למירון – אשלח אותך ישר לכלא 6
"הלכתי למירון באותה שנה, אני מגיע למקום, ואין זכר להדלקה, אין כליזמריים, החצר ריקה. אבל אני – שמרתי על המסורת. התקדמתי לכיוון הציון, ופתאום אני שומע שירה מאחד החדרים. אני עולה למעלה, ואני רואה את האדמו"ר רבי מרדכי מזועהיל זצ"ל שר עם כמה מחסידיו. אנחנו אמנם משתייכים לחסידות קרלין, אבל הכרתי אותו. היו שם באותה שנה אולי עשרה אנשים. הרבי שראה אותי, חייל צעיר, מולו, שאל מה קורה? אבל אני לא ידעתי יותר מאחרים מתי תפרוץ המלחמה. לפני לכתי הוא נתן לי את ברכתו.
"לאחר מכן ניגשתי לציון עצמו, שם מצאתי את חכם אהרון, יהודי שהיה גר במירון כל השנה, כבר אז. חכם אהרון הגיע מקווקז ברגל, ולא עזב את מירון גם כשהיה יישוב ערבי כולו. אף הוא נתן לי ברכה, ולאחר מכן חזרתי לחטיבה. אני יכול לומר בוודאות שבמירון של שנת תשכ"ז היו שם רק ר' מרדכי מזועהיל, חכם אהרון, שהיה ליד הציון יום ולילה, וכמה חסידים. באותו זמן גם הייתה 'האפלה' ואי אפשר היה לעשות הדלקה או בכלל להדליק אורות, כדי שהאויב לא יפציץ מקומות מוארים. גם מעבר לאותה שנה, הציבור במירון עוד היה קטן באופן כללי".
בשנת התש"ח, בזמן מלחמת העצמאות, סיפר שפר, לא היה אפילו לא אדם אחד בציון, עד כמה שהוא יודע. "עוד לא פגשתי מישהו שהיה שם באותה שנה. הייתי נער צעיר, וברגע ששמעתי שמירון שוחררה, מיד הלכתי לשם עם חבר. אבל בל"ג בעומר של אותה שנה, גם הפלוגה הדתית וגם יוסף הגלילי, מאבות המיישבים במירון, לא היו במירון בתש"ח. כשהגעתי למירון אחרי ששחררו אותו, ביקשנו סליחה מרבי שמעון ורבי אלעזר בנו שלא זכינו להגיע לציונו בל"ג בעומר".
וגם לא מעט מופתים וניסים ראה ר' אליעזר על הציון במהלך השנים. "ראיתי שם הרבה מופתים, וגם שמעתי מבית אבא, סבא וסבא רבא על מופתים רבים שהם ראו במירון. יש לי אמונה גדולה שהמקום הזה והתפילות בזכות רבי שמעון והדלקת הנרות, מלווה במופתים. אני זוכר מילדותי סיפור אחד מיוחד: באה אז למירון, בעיצומו של ל"ג בעומר, מכונית מפוארת היישר מבירות. יצא ממנה, בלבוש הדור, סוחר יהודי גדול מלבנון, ואתו אשתו והבת. הבת הזאת הייתה חולת נפש, והוא הביא אותה וחיפש לה מזור. הצדיקים שישבו שם, אמרו לו להכניס אותה לשלושה ימים לחדר מעל הציון – אחד מהחדרים בהם לנו עולי הרגל שבאו למירון – והיא תבריא.
"אני הייתי ילד בן 11-12, והייתי אז אצל דודי ודודתי וספגתי את האווירה המירונית. זה עניין אותי כילד, כי ראיתי כזה אדם שמגיע עם מכונית כמותה לא ראיתי עד אז. אותו אדם אכן עשה כמו שנאמר לו, והניח את בתו בחדר מעל לציון, עם אוכל ושתיה כמובן. שלושת הימים הבאים היו ימים נוראים, בלילות היא בכתה בקולי קולות. בסוף עברו שלושת הימים, אביה הגיע ופתח את החדר, ומצא ילדה מולו ילדה בריאה ושלמה, רגועה ומדברת לעניין. איך זה קרה? האם צריך לנהוג כך? לא יודע, אני מספר את מה שהיה. ברבות השנים ראיתי אנשים רבים שבאו למירון להתפלל על ריפוי או זיווג וב"ה נושעו.
"היום במירון יש את העניין הח"י רוטל שלא היה בעבר במירון, אבל הדלקת נרות, אמירת תהלים, שירה וריקודים – היו תמיד. יש מנהג נוסף שנוהג בחלקו עד היום, המנהג להדליק את ההדלקה במירון עם בגדים של אנשים חולים, כסגולה להחלמתם. בזמנו ראיתי אנשים שהביאו את בגדי זהב של החולים שישמשו להדלקה, כי האמינו שיש בזה עניין והעניין הוא גם לא להביא את הבגדים ה'שמאטע'ס' של החולים אלא הבגדים הכי יפים ויקרים. היית רואה זהב שנמס מהבגדים מהחום הכבד של ההדלקה. היום זה כבר פחות נפוץ, כי ההדלקות מאד מסודרות והן ברובן על ידי האדמו"רים וקשה להניח שם בגדים".
לסיום, אמר ר' אליעזר שפר ז"ל בראיון ל'כל הזמן': "אני מאמין באמונה שלמה בזכותו העצומה של רבי שמעון המשפיעה על אלה שבאים אל הציון ביום ההילולא. במקום הזה יש נשמה יתירה בזכות רבבי רבבות פרקי התהלים והדמעות שזרמו בו כמים במהלך השנים".
שמעתי שיוסף גלילי, בספרו 'ספר מירון', מספר שבזמן מלחמת העולם השניה, התקיימה ההילולא במתכונת מצומצמת. גם בשנת תש"ז התקיימה הילולא מאד מצומצמת, בגלל העוצר שביצעו הבריטים באזור בשעות הערב. בשנת תש"ח, בזמן מלחמת השחרור, לא התקיימה בכלל הילולא בקבר הרשב"י ובשנת תש"ט כבר התקיימה הילולא גדולה.
בספר 'בקודש חזיתיך' ח"ג, של רבי דב בער רבינוביץ זצ"ל, מספר: "מאז פרצו פרעות הערבים במסגרת ״המרד הגדולי, בשנת תרע״ו, ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה בשנת ת״ש, היתה סכנת
דרכים גדולה וחמורה, וההילולא דרשב״י לא התקיימה ברוב עם והמון חוגג כרגיל, כי אם במתי מעט חסידים ואנשי מעשה שעלי מעיה״ק צפת להדליק ההדלקה בשליחות הקודש. מסיבות אלו, נמנע אדמו״ר הקדוש מבאיאן לייפציג זי"ע מלעלות למירון להילולא דרשב״י באותה שנה. ואי לכך, העלה את האש בהדלקת הרשב״י רבה של צפת הגאון החסיד רבי אברהם לייב זילברמן זצי׳ל, בשליחות אדמו״ר הקדוש. אמנם בשנה הבאה, לקראת ל״ג בעומר ת״ש, עלה האדמו׳׳ר מבאיאן לייפציג זי״ע למירון, שם העלה את אש הקודש בליל ל״ג בעומר על ציון התנא האלקי רשב״י. והופעתו באתרא קדישא מירון להילולא דרשב״י – יחד עם עוד צדיקים מבני המשפחה, ובתוכם הרה״ק רבי ישראל מהוסיטין זצוק״ל, שעלו ובאו גם הם באותה שנה למירון, עוררה התרגשות כבירה בקרב החסידים והמון העם, שנהרו בהמוניהם למירון להשתתף גם הם בהילולא דרשב״י".
" כאמור, באותה שנה, עלה גם הרה״ק רבי ישראל מהוסיטין זצוק״ל למירון, להילולא דרשב״י, והגיע גם הוא למעמד ההדלקה. והנה, בעלות אדמו״ר הק׳ מבאיאן לייפציג זי"ע אל גג הציון הקרוש, ובראותו כי הרה״ק מהוסיטין זצוק״ל נמצא גם הוא שם, אזי למרות חשקו ותשוקתו העצומה להדליק את ההדלקה בחזקת אבותיו, כפי שהתבטא ״מתי יבוא לידי ואקיימנו", ועל אף טרחתו ומאמציו הכבירים למעלה מכוחותיו להגיע לאתרא קדישא מירון בכדי להדליק ההדלקה, ברוב צדקותו ובעוצם ענוותנותו שיגר אח הרב החסיד רבי שלמה טלינגטור ז״ל אל הרה״ק מהוסיטין, לכבדו בשמו בהדלקת ההדלקה. ברם כאשר מסר הדברים לפני הרה״ק רבי ישראל מהוסיאטין זצוק״ל, סירב להדליק את ההדלקה, בהטעימו, כי זכות זו שייכת לבית באיאן".
ומי היה בציון בזמן 'ששת הימים'?
באותו חודש אייר הגיעו לציון כמה יהודים קדושים נוספים הלא הם כ"ק ה'אמרי חיים' מויזניץ' זצ"ל ובנו כ"ק ה'ישועות משה' זצ"ל.
הגרמ"מ פקשר סיפר: "באייר תשכ"ז היה מצב בטחוני מסוכן ביותר והתנועה היתה אסורה. היתה אז מדיניות האפלה והכל היה חשוך. ה"אמרי חיים" הודיע שברצונו לנסוע למירון, כדי להעתיר לשלומם של היושבים בציון בקבר הרשב"י זי"ע, אך עזרתו מקודש, הרבנית ע"ה, וגם בנו כ"ק האדמו"ר הישועות משה זצ"ל, ניסו לשכנעו בכל כוחם לבל ייסע עד מירון, אך ה"אמרי חיים" היה נחרץ והוא הודיע באופן חד משמעי שהוא נוסע למירון ויהי מה. הוא נסע, יחד עם בנו ה"ישועות משה" זצ"ל למירון והם הגיעו ל"אזור המלחמה". כל מירון היה מלא וגדוש בחיילים וטנקים. המפקדים תמהו מה עושה כאן הרבי, אך הם איפשרו לו להיכנס לציון פנימה.
הרבי ביקש שאיש לא ייכנס איתו. הוא נכנס לבדו, השתטח על הציון בהתרגשות עזה והחל לקרוא בקול רם ובבכיות עצומות תהילים. רק לעמוד בחוץ ולשמוע כבר היה זה מחזה נורא הוד וכשהסתיימה תפילתו אמר הרבי זי"ע ש"ברוך השם! פעלנו ישועה קרובה". והישועה, כך כולנו יודעים, אכן לא איחרה לבוא.
ממשיך הגרמ"מ פקשר שליט"א ומספר: "באחד מימי ל"ג בעומר נעמדו ה"אמרי חיים" ואחיו אהובו ה"מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ בבית הסמוך יחסית לקבר הרשב"י והביטו בהתפעלות בהמון האדם הנוהר לקבר הרשב"י. ה"מקור ברוך" אמר בדמע לאחיו: "ראה נא, ראה כיצד יש ליהודים אמונה פשוטה וזכה. אנשים לא רואים כלום ולא מבינים כלום ובכל זאת הם באים ממרחקים כדי לעלות ולהתפלל בציון הרשב"י"…
השיב לו ה"אמרי חיים" שה"בית אהרון" אומר: "מה הקדוש ברוך הוא לכל – אף רבי שמעון בר יוחאי לכל"!…
ידידי הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ שלח לי את הקטע הבא, שמתאים, חבל מאד, גם לל"ג בעומר השנה, כאשר ככל הנראה לא נוכל לעלות לקבר הרשב"י, בגלל מגיפת הקורונה.
בל"ג בעומר התשכ"ז, בעיצומה של מלחמת 'ששת הימים', ערך הרבי בעל ה'חוקי חיים' משומרי- אמונים זצ"ל את ההדלקה המסורתית, ואמר את הדברים הבאים: "כדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק (ברכות ט' ע"א), הנה בכל שנה נוסעים למירון על ציון קדשו, והשנה שאי אפשר ללכת שם להתפלל, כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק כזה, שהוא יתפלל עלינו.
כעת הוא בבחינת 'ויעבור מרדכי', (אסתר ד,' י"ז), שביטל מרדכי הצדיק היום טוב של פסח, והתענו אז ביום טוב, (מגילה ט"ו ע"א), והוא כדי להראות לעילא איזה פנים יש לכל העולמות כשבני ישראל אינם מקיימים הפסח, וכן היום, כי בכל שנה ושנה נוסעים רבבות לציון הרשב"י, והשנה שלא נוסעים למירון, מראים בזה איזה פנים יש לכל העולמות כשאינם נוסעים למירון, ובודאי הרשב"י ירעיש עולמות על זה, והוא יפטור אותנו מן הדין, כי אם בחייו אמר כן, כל שכן לאחר הסתלקותו, וזכותו יעמוד לנו להינצל מכל פגעים רעים אנחנו וכל בני ישראל אמן".
ניסים ונפלאות בזמן "הרעש": הציון שב והתחבר
רבי יוסף סופר בעל "עדות ביהוסף" מספר על הנפלאות שאירעו בימיו בקבר הרשב"י זיע"א, כשאירעה רעידת אדמה גדולה בצפת: "וכשיצא הרעש על הארץ, בחודש חשון תקכ"ב, באו כל הישמעאלים הערלים שבאותו מקום, לזה הבנין של רשב"י ז"ל, והדלת היתה סגורה וצעקו כולם ופתחו פיהם ואמרו: "רבי שמעון, רבי שמעון! מאחר שאתה אדם גדול בעולם וחשוב, וגם שמענו מפי אבותינו מחשיבותך וגם בעינינו אתה חשוב, פתח פתחך", ומיד נפתחה הדלת מאליה והלכו כולם לפנים, וגם הבתים שלהם ונשיהם ניצלו ולא היה להם היזק כלל, ועכשיו הוא רבי שמעון, חשוב בעיניהם מאוד ביותר".
בהמשך מכתבו של רבי יוסף סופר, הוא מוסיף: "כשהיה רעש שני ביום ז' כסלו, ברחו כולם, היהודים וערלים וישמעאלים, לבנין של רשב"י ז"ל כבפעם הראשונה, וכשבאו קרוב לשם ראו שהבנין כולו הגביה והתנשא את עצמו למעלה וקפץ באויר כמו אדם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, וכיפה מלמעלה של זה הבנין, התחלקה לשני חלקים לחצאין, והיו פתוחים לשניים. כיון שראו זאת נפלה חרדה גדולה עליהם ונתחלחלו מאוד, ופתחו כולם וצעקו "רבי שמעון, רבי שמעון! אם הבנין שלך כך הוא, מה יהיה סופנו עמנו", וזה היה יותר מחצי שעה, ואחר כך שקטה הארץ שקט הרעש ועמד הבנין על מקומו, והכיפה של מעלה שנתחלקה לשני חלקים נתחברה יחדיו כבראשונה ולא היה להם היזק כלל, והאנשים שבאו לשם ראו הנס הגדול בזה הבנין מבחוץ ובפנים אם יש איזה סימן אז איזה חריץ קטן ולא נמצא כלל שום סימן או סדק בחומה שהיתה כבראשונה".
בקונטרס ל"ג בעומר, של תושב אלעד ומחבר הספרים הנודע הרה"ג רבי שמעון גוטמן שליט"א, מצטט מדבריו של מרן החתם סופר זיע"א (דרשות חת"ס דף ש"צ תורת משה הספד דף נ"ט) בשעה שהספיד את הרוגי רעידת האדמה בצפת בשנת תקנ"ז. רבינו החתם סופר אמר אז: "אך לפי דברי אליהו זכור לטוב, שרעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, נראה לי כי צדיק הוא אלוקינו, וקנאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמים עיר שחוברה לה יחדיו שם הר המוריה עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה' ותל שכל פיות עליו פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת, כי שם קבר איש אלוקים הרשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי והורד מכבודה, ובמקום שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלים כמ"ש והוכיח בשאילת יעב"ץ חלק א', לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב"י, אשר כבר היה לי ויכוח בזה עם הגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל היכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוק צדיק, הלא אמרו חז"ל (נדרים י"ב.) הרי עלי שלא לאכול בשר ביום שמת בו רבו, וז' אדר הוא יום תענית, וכן ר"ח ניסן וי' ניסן וכ"ו ניסן יום מיתת יהושע בן נון (שו"ע או"ח סי' תק"פ), שקוראים לו בזוהר פרשת האזינו בשם 'הילולא', הוא על דרך דאמרו חז"ל במסכת מו"ק "קצף על עולמו ולקח ממנו נפשות ושמח בהם ככלה", ועכ"פ לא ידעתי מה מקום להלולא ולעזוב את ירושלים, וצדיק עד החימה עזה בעו"ה, וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד אותיות עדר ירושלים הקודש"…
החתם סופר, כך למדנו בדבריו, סבר שרעידת האדמה בצפת אירעה בגלל שעם ישראל העדיף לעלות לצפת ומירון להילולות הצדיקים, ולא להגיע לירושלים עיר הקודש…
מה התכוין החתם סופר ש" אך לפי דברי אליהו זכור לטוב, שרעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים"? האם החתם סופר פירסם בפומבי שאליהו הנביא מגיע אליו ומדבר איתו?
לא ולא. החתם סופר מתכוין לקטע הבא, המובא ב'מדרש תנחומא' (פרשת בראשית , יב): "שאל אליהו זכור לטוב את רב מרי מפני מה זועות באות לעולם, אמר לו: בשעה שהקב"ה רואה את ישראל שאינן מפרישין מעשרותן כתיקנן, זועות באות לעולם. אמר לו אליהו ז"ל: חייך, כן הוא סיבה של דבר, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי עבודת כוכבים יושבים על תילם בטח שלוה ושאנן, ובית מקדשו חרב, באותה שעה רוצה להפיל את העולם ומזעזע"…
7 הרוגים בקבר הרשב"י
והיה גם אסון מחריד במהלך הילולת הרשב"י, אסון המפולת בל"ג בעומר תרע"א.
באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום שלישי, ואלפי יהודים באו למירון להשתתף בהילולא. שיירות שיירות יצאו מירושלים, מיפו ומהמושבות היהודיות, יחד עם תיירים רבים מחוץ לארץ. בהתקרב שעת ההדלקה עמדו על גג בית המדרש מאות אנשים. בית המדרש היה זרוע אור. חסידים ואנשי מעשה ואברכים עולי ימים סיימו את לימוד ה"אידרא" והתכוננו להילולא. השמש כבר הניח סחבות ובלויי בגדים באגן שעל עמוד האבן ויצק שמן עליהם, ואף הצית גפרור ומסרו לאיש שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, אך נראתה שלהבת האש וזעקה נוראה פילחה את האויר. המעקה שעל גג בית המדרש נהרס ומאות האנשים שנשענו עליו נפלו איש על רעהו לתוך החצר.
פרטים על מאורע זה אנו למדים מעיתונות הימים ההם, כפי שמביא אותם הסופר המחונן רבי בצלאל לנדוי זצ"ל בספרו הנודע 'מסע מירון' וכפי המובא במקורות נוספים. בעתון "החרות" שהופיע בירושלים ביום ששי פורסם מברק שנשלח מצפת ביום שלישי כי במירון, בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, "קרה אסון גדול שנפלה המעקה שאצל הדלקה. שבע נפשות מתו והרבה נפצעו. רובם הם צפתים. פרטים במכתב". אף מחיפה הגיע מברק על "אסון גדול בהילולת רשב"י במירון. נפלה מעקה. שבעה מתו ושלושים נפצעו". אולם המערכת הוסיפה "כל זמן אשר לא נקבל מכתבים ברורים, שיספרו לנו את כל פרטי האסון הנורא הזה, אי אפשר לנו כעת להרחיב הדיבור ולחפש הסיבות להמאורע האיום הזה".
בעתון, שהופיע ביום שני, שבוע לאחר האסון, צוין כי "המכתבים מצפת ומחיפה טרם הגיעו אולם נוסעים שהיו במירון בהילולת רשב"י סיפרו את פרטי המאורע הנורא", ומסרו את שמות ההרוגים: "הרב ר' דב ב"ר צבי מברדיטשוב, צפת, בן מ' שנה, הניח אלמנה ושבעה יתומים. הב' מרדכי איסר ב"ר נתן מילנר, מצפת, בן י"ג שנה. הב' בן רבי משה ליב מלודז' בן ח' שנה. הב' משה יוסף ב"ר שמחה שפר, צפת, בן י"ד שנה. ר' ישראל מטיס, צפת, בן ס"ה שנה. האשה קליריל מרמרש, צפת, בת ס' שנה. העלמה יהודית ב"ר זידיל לודמיר, צפת, בת י"ג שנה".
למחרת היום נפטרו במירון עצמה שניים מהפצועים: ר' משה ב"ר חיים דוד, בן מ"ד שנה, מלמד במושבות משמר הירדן, הניח אלמנה ויתומים. ור' ליב שפינר ממושבת ראש פנה, בן נ' שנים. ארבעה נוספים נפטרו לאחר מכן בצפת מבין הפצועים.
רק ביום שישי, כ"ד באייר, פורסמו בעיתון פרטים על המאורע, שהיה כרוך באי זהירות. הקונה את ההדלקה מהחכמים נטל את אבוקת ההדלקה והתחיל להפחיד את האנשים שעמדו מסביבו, כדי שיתרחקו ממנו, ואלה נדחקו זה אל זה, מיראתם פן ישרפו בגדיהם מניצוצות האש. דחיפת ההמון היתה כל כך גדולה מאחור עד שהמעקה שעליה נשענו האנשים, שהיתה גבוהה שבעה מטר מהחצר ושהיתה רעועה, נהרסה פתאום ואיתה גם יסודות הגג. כמאה אנשים נגררו אחרי האבנים ונתגלגלו אל החצר על ראשי ההמון שעמד שם אף הוא צפוף ודחוק", כך מדווח העיתון בלשון מליצית, כזאת שלא נפוצה היום בעיתונים…. לדברי כתב העיתון, העירו האנשים שהיו במושב הזקנים, כי צריך לחזק את בדקי המעקה ולתקן אותה, אך האחראים לא שמו לב לאזהרה זו.
בכתבה נמסר כי הבהלה היתה נוראה. כל אחד חיפש אחרי קרובו וכל אישה אחרי בעלה או בנה. כולם חשבו ודימו באותם הרגעים הנוראים כי כל הנופלים והעומדים למטה מצאו את קבריהם מתחת לעיי המפולת, שכן במהומה הרבה שפרצה בקרב הקהל דחק כל איש את רעהו. למרבה המבוכה לא נמצא רופא באותו מעמד ולא היה מי שיגיש עזרה רפואית לפצועים.
מפקד המשטרה התורכית בצפת, הקיימקאם חסין אפנדי אלאחדאב, שעמד על גג מול מקום ההדלקה, גילה תושייה. הוא קפץ מעל הגג אל תוך החצר, ופקד על החיילים לבלתי תת לאיש להיכנס אל החצר, כדי שלא ידרכו על גופות הנפצעים. חיל אחד נשלח לצפת, הרחוקה כשלוש שעות ממירון, לקרוא את הרופאים והרוקחים תושבי צפת ולהביא סמי מרפא. בינתיים נאספו גוויות המתים, שבעה במספר, לחדר מיוחד והפצועים הובלו לבית מושב הזקנים כדי לחבוש את פצעיהם. רופאי צפת ד"ר דוד, ד"ר בדרש, וכן ד"ר משיוף שבא לראות את משפחתו בצפת, ואיתם רופא העירייה קסם אפנדי, וכן הרוקחים של צפת: דוד באר, לוריא והורביץ, הגיעו למירון והחלו מיד לטפל בפצועים.
ואנחנו נמשיך לצטט את עיתוני התקופה. שימו לב ללשון המליצית היפה: "המשתדלים התלבטו כיצד להוביל את הפצועים לצפת, כי במירון אי אפשר להשיג שום דבר, לא אוכל לא מיטות ולא כלים. למזלם מצאו קרשים בבתי מושב הזקנים, ומיד החלו להכין מיטות. כשראה הקיימקאם שהנגרים לא יספיקו לעבודה החל בעצמו לעזור להם במלאכת הנגרות עד שגמרו את המיטות. הקיימקאם אף הורה לתושביה הערביים של מירון להוביל את הפצועים לצפת על חשבונו. היו ביניהם שהעיזו ודרשו עשרה פרנק, אך הקיימקאם ענה להם ברצועות על כתפם והכריח אותם לשאת את הפצועים. לכל פצוע נלווה יהודי אחד להשגיח עליו. אותו קיימקאם לא נסע ממירון עד שכל הפצועים הועברו לצפת. בית החולים החדש רוטשילד, שהיה עומד סגור מיום היווסדו, נפתח בו ביום ואליו הכניסו את החולים והפצועים וד"ר דוד ביקר אצלם בכל יום ויום.
ביום חמישי נערכה הלווית ההרוגים במירון עצמה. שבעת הרוגים הובאו אל אולם ביהכ"נ, והספידו אותם רבי נפתלי חנהל'ס ורבי יוסף קנוביץ מרבני צפת. כל העם געה בבכייה וקרע את בגדיו ויברך ברכת "דיין האמת" ואחר הובאו המתים למקום מנוחתם בכפר. בו ביום נתאספו כל בני צפת לבתי המדרשות לאמירת תהילים.
גם בטבריה פרצה הבהלה בבוקר השכם עם הגיע השמועה. במהירות הברק פשטה בכל העיר וכתב העיתון מספר כי נורא היה לראות במחזה. כל העיר כמעט קמה בצעקה אחת. חבורות חבורות, אגודות אגודות, התאספו בקרן זוית או בתוך השוק, ופניהם קודרים ונזעמים. הנשים מרימות קול צעקה וזוועה, כי כמעט אין בית אשר אין לה קרוב במירון. רבים פתחו בצעקה והתדפקו על דלתות בית הטלגרף לשאול על בניהם וקרוביהם, אך פקיד הדואר, המתון והישר, מאן לשמוע בקולם, באמרו כי לא תספיק התשובה לבוא עד שיבואו אורחים משם ויוודע הדבר בפרטות.
האסון זיעזע את היישוב, ובכל הערים והמושבות נאספו תרומות לטובת האלמנות והיתומים. תושבי ירושלים התגייסו לעזרתם של תושבי צפת, ובכרוז מיוחד שפורסם בירושלים נדרשה עזרה מיידית "להחיש ישע מהיר להאלמנות והיתומים של אותם שכבר שבקו חיים לכל חי, ולאותם הפצועים, לאותם בעלי המומים שנשבר עתה מטה לחמם ועולמם חשך בעדם". במשך שלושה שבועות נאסף כאלף פראנק, סכום הגון לפי יכולתה הדלה של ירושלים בימים ההם. גם יהודי בוכארה הושיטו יד עזרה לאחיהם האומללים ושלחו סכומי כסף הגונים למטרה זו, ובייחוד גילה פעילות רבי יונתן בנימין הלוי הורבין בא כח פקאו"מ (פקידי ואמרכלי אמשטרדם) שהיה במירון בעת האסון, הוא התנדב לכל ההוצאות הנצרכות לטפל בחולים וכן למבשלת מיוחדת עבורם. כן השאיר עבור שתי אלמנות ויתומים אחדים שמונה פרנק לכל אחר בשבוע.
רבני צפת החליטו בשנה ההיא לדאוג ולבטל את מנהג ההדלקה במירון ולפחות לאסור על הנשים לבקר שמה בל"ג בעומר, שכן הביקור הזה קבל בשנים האחרונות צורה לא מתאימה כלל לרוח התנא השוכב במקום הזה "זה נעשה מקום אוסף לאנשים ריקים ופוחזים, בחורים ובתולות יחדיו". אחד מרבני טבריה כתב מכתב לעיתון "החירות" ובו ציין כי "החובה מוטלת על כל ראשינו וגדולינו לשים לב אל התוצאות של כל מאורע או מקרה, וללמוד מהן". לדעתו, יש מקום לדיון אם להמשיך להבא את מנהג ההדלקה במירון או לבטלו כליל, מאידך הושמעה דעה ש"אסור לבטל מנהג קדום כזה, שנתחבב כל כך על בני עמנו ושמאות ואלפים יהודים באים מכל קצווי ארץ ליום החגיגה הזאת".
"המודיע" הסביר: מדוע אירע האסון הנורא?
הדים למאורע היו גם בגולה, ובעיתון "המודיע" שיצא לאור בפולטובה, צויין כי "מעולם לא אירע אסון במירון, אם כי אלפים השתתפו בחגיגות מירון, ומעולם לא נתמעך אדם שם. מספרים שפעם אחת נפל אחד מן הגג ונזדעזע מוחו והכניסוהו לבית מדרשו של רשב"י ולן שם כל הלילה ובבוקר עמד על רגליו בריא אולם", והוא יודע גם הסיבה לאסון הנוכחי….
"והנה בשנים האחרונות שבאו להקולוניות אנשי רוסיא ועושים כל תועבה בפרהסיא, התחילו לבוא ג"כ למירון ויהיו לשמצה בעיני יראי ה'. ובשנה הזאת באו בחורים ובתולות יחדיו ומנגנים ומשוררים, והעיקר משוררות השירים המיוחדים להציניסטען (להציונים). ותמיד בעת ההדלקה שנעשה על הגג עומדים שם צפופים עם רב ולמטה בהחצר קהל גדול עומדים ג"כ צפופים, והגג מוקף במעקה של אבנים גדולות. תיכף לאחר ההדלקה המנהג שהיראים משוררים הפזמון "בר יוחאי", ובשנה הזאת נתאספו הבחורים והבתולות, מקושטות בחוצפה יתירה על הגג וכיון שנעשתה ההדלקה התחילו הבתולות לשיר השירים שלהן. ברגע הזה באה רוח סערה גדולה מאוד וברגע נשברה מעקת האבנים והתחילו נופלים האנשים ביחד עם האבנים על העומדים למטה ונהרגו כמה אנשים והרבה נפצעו קשה. גם הגויים הערבים אומרים שהצדיק אינו רוצה שיבואו היהודים הללו בפריקת עול לטנף את החצר שלו. בתי עם בני שי' יצאו מן החצר קודם האסון כג' מינוטין (=דקות) ת"ל על חסדו, ברוך הטוב והמטיב". הדברים האלה אינם צריכים פירוש, אוי לעיניים שכך רואות ולאזניים שכך שומעות!"…
מאורע זה נידון ע"י ר' ישעיה הורביץ מצפת בספרו "עדן ציון", המספר: "בימי נעורי היה דבר מפורסם, שרואים ניסים ונפלאות במירון, אבל לדאבונינו, בזמן האחרון בעוה"ר נהפך הדבר כי בשנת תרע"א בליל ל"ג בעומר כמבואר בס' שפתי קדושים, בשם המקובל מהר"ש מאוסטרופליא, ומוסיף לספר כי "אז נתעוררו הרבה מחסידי צאנז ובראשם הרב שלהם הגאון החסיד הרב יצחק ראבין זצ"ל, ואמרו שזה עונש מן השמים מפני התערבות האנשים והנשים בל"ג בעומר במירון, ודרשו לגזור איסור וגזרה, כמדומה לי גם חרם, על הנשים שלא יסעו בל"ג בעומר למירון, והרבה עמדו לנגדם שלא להרחיק לעשות זאת. הסוף היה כי חסידי צאנז ניצחו, ובאסיפת החכמים והזקנים שבעיר גזרו האיסור הגז' על שבע שנים. כמובן אשר אח"כ כמעט נשבת השמחה הגדולה אשר היתה רגילה להיות בל"ג בעומר במירון וגם התגלחות הנ"ל היה בזעיר אנפין, כיון שהאבות בלתי האמהות היו צריכים לטפל עם התינוקות, ובפרט אחר כך בשנת תרע"ד, שפרצה המלחמה הראשונה הארורה, ערבה כל שמחה", והוא מוסיף לספר כי "מן השמים הוכיחו"…
זכותו של רשב"י זיע"א תעמוד לנו גם מרחוק….
(מקורות: מסע מירון, קונטרס ל"ג בעומר, בקודש חזיתיך ועוד).
(פורסם ב'קוראים אלעד', גליון אמור התש"פ)
משעמם וארוך
צודק צודק משעמם זה ארוך
מעניין ביותר עם הרבה ידע, נהנתי מאוד
נהנתי מאוד עם הרבה ידע לאנשים חושבים
מעניין ביותר תודה רבה החכמתי