בריאיון ל"חדשות סוף השבוע" בחדשות 12 סיפרה מאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה את הטבח בחמ"ל נחל עוז, על אותו בוקר שהחל בהפתעה.
"אם מוכרזת פשיטה, עדיף כמה שיותר מהר לחסל אותם", היא אומרת. "הם פשוט גזרו את הגדר, ככה זה נראה, פחדתי מאחריות. לא רציתי להיות בעזה. אבל למדתי על התפקיד, בקורס הבנתי שהתפקיד הזה הוא הרבה מה שהוא נשמע. את אחראית על הגזרה הזו, אף אחד לא רואה אותה מלבדך".
"אני היחידה שנשארה מהמשמרת". היא מכירה היטב את המכשול ואת המחדלים משירותה בבסיס, הרבה לפני השבת ההיא. "אמרו לנו שהמכשול לא עביר, אבל תוך כדי הבנתי שלא כל כך. הם התכוננו לזה הרבה זמן, כל המטענים וההפרות סדר זה היה בשביל לדאוג. בכל החגים שקדמו למתקפה היה פה פעם בשבוע אירוע".
הן ראו את המחבלים מתקרבים לגדר, ולא יכלו לעשות כלום. "זה כבר היה קבוע שבכל יום שישי יש משהו, ולפני החגים זה היה כמו הפרת סדר מסודרת. זה היה מוזר. מתקבצים, מתחילים להבעיר צמיגים, יש עשן ולא רואים כלום במצלמות. הם ניסו גם לפוצץ את הגדר. הכוחות ירו עליהם גז כדי להרחיק אותם, זה היה ממש מייאש", היא מתארת.
זה לא הגיוני שאנחנו נותנים להם להתפרע ככה על הגדר שלנו כל הזמן, זה לא פייר כלפי הלוחמים וכל מי שמתקן את הגדר. אני מדווחת ומעבירה הלאה, וגם המפקדת והקצינה. מה שקורה אחר כך – אני לא יודעת", אמרה.
כשבוע או שבועיים לפני המתקפה היו סיורים בגזרה כל יום, כך היא מספרת. "ראיתי חמאסניקים מצביעים עם משקפות". באותה שבת קמה למשמרת רגילה, כאשר בשעה 6:30 התחילה המתקפה. "הטילים היו מאוד חזקים, החמ"ל רעד. בהתחלה ראיתי אנשים רצים לגדר וזיהיתי שהם חמושים וחמאסניקים, אז הכרזתי על פשיטה. פתאום היו המון מוקדים של פשיטות, והבנתי שזה לא סתם אירוע. אמרתי, 'מתחיל מבצע'".
באותן שעות היו בבסיס רק כ-40 לוחמי גולני, שנלחמו עד המוות. "הם נלחמו אפילו בלי תחמושת בשלב כלשהו, מישהו בא ושאל אם יש לנו כדורים במשרד. אחרי 6 שעות התחיל להיכנס המון עשן, ואי אפשר היה לנשום. אני אסמטית והצלחתי לצאת למסדרון בחושך.
שום תצפיתנית מלבד מאיה לא יצאה בחיים מהחמ"ל. מאיה הספיקה לחפוף אחת מהן, לירי אלבג, שנמצאת כיום בשבי החמאס.
בצער רב להוסיף לרשימה של קורבנות בגץ.
מאשרים לאויבים להגיע עד לגדר מסיבות הומנטיריות של חקלאות ובכך לעשות שואה.
אין סמכות בלי אחריות!
יש להעמיד לדין את כל השופטים שנתנו אישור לכך!