עסקת החטופים מתקרבת: כיצד תגיב המערכת הפוליטית? / אריה זיסמן

תמונה מדומה

מדוע מנסים אנשי השמאל והמחאה להציג את שחרור החטופים כ"תמונת הניצחון"? 

התקשורת ואנשי המחאה מנסים לשכנע את הציבור כי תמונת הניצחון של המלחמה תהיה החזרת החטופים. "זה הדבר הכי חשוב יותר מכל תמונה אחרת", הם אומרים ומנסים לזרות חול בעיניים.

החזרת החטופים היא אמנם אחת ממטרות המלחמה והיא חשובה עד מאד, לבטח לבני משפחותיהם. אולם היא לא תהווה את תמונת הניצחון. ממש לא. להפך: התמונה בה ישוחררו אלפי המחבלים מהכלא, בהם כאלו עם דם על הידיים, במסגרת העסקה המתוכננת, היא זו שתהיה לצערנו תמונת הניצחון של החמאס. כתמונת מראה, תהיה זו תמונת ההפסד של מדינת ישראל.

ולמרות כל זה מנסים אנשי המחאה, התקשורת והשמאל לסמא את עיני כולם עם "תמונת ניצחון" כביכול של החזרת החטופים. מטרתם ברורה: להשפיל את נתניהו ולא לתת לו שום תמונת ניצחון אחרת של מיטוט החמאס, חיסול סינוואר או כל דבר דומה. הכול כרגיל נובע אך ורק משיקולים פוליטיים, כולל השקר על "תמונת הניצחון" המדומה. הבעיה: הפוליטיקה הזו נעשית על הגב הכואב של משפחות החטופים.

גם הציבור מבחין בפוליטיקה הזו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסקרים על העסקה המתרקמת (נרחיב בהמשך). לכל הצדדים ברור כי כל עסקה שתגובש, לא תהיה קלה לעיכול, משום שאין אפשרות לשחרר את כל החטופים (ואפילו את חלקם הגדול) בלי לשחרר מחבלים בכירים, ששחרורם יעלה את קרנו ויוקרתו של החמאס בקרב הציבור הפלשתיני. מדובר במחיר קשה ובעייתי.

הוויכוח הזה על החזרת החטופים, עמד במרכזו של השבוע הסוער (מכל הבחינות) והוא מתנהל בכמה זירות על ידי כמה גופים ,שחלקם מייצגים את המשפחות שיקיריהם כלואים בעזה. הדבר מייצר ביניהם מתח מורכב ובעיקר כואב – בקטע הבא.

טיעונים ונתונים 

קבוצות לחץ: פילוח מרתק של ארבע קבוצות שונות המנסות לשכנע כל אחת בצדקת דרכה

ארבע קבוצות לחץ פועלות בזירת שחרור החטופים והמשך הלחימה ברצועה. לכל אחת אסטרטגיית הפעולה שלה. כל אחת מנסה למשוך לכיוון שלה ומשוכנעת בצדקתה כשהיא מניחה בפני השומעים טיעונים כבדי משקל.

השבוע הגיעו נציגי הארבע קבוצות הללו לכנסת. הפילוח שלהן מרתק. הראשונה היא קבוצת משפחות החטופים ממטה רונן צור. השנייה, משפחות חטופים ממטה "תקווה", השלישית, אימהות ללוחמים והרביעית חברות "פורום הצופות". ניתן היה לראות מקרוב את חילוקי הדעות בין הקבוצות הללו, כאשר השמיעו את טיעוניהם בפני חברי הכנסת והשרים עימם נפגשו.

הקבוצה הראשונה – משפחות מטה החטופים ממטה רונן צור, דורשות לשחרר ללא שום תנאי וללא שום שיקול אחר את כל החטופים. הטיעון המרכזי שלהם: המדינה כשלה ובעצם הפקירה את החטופים, ולכן עליה לשחררם בכל מחיר. הסיסמא "כולם בעד כולם", יצאה לראשונה מהכיוון שלהם. מבחינתם, יש לדחות את כל הפעולות הצבאיות למועד מאחור יותר, כיון שכרגע החטופים בסכנה וכל יום שעובר מסכן אותם יותר.

לעומתם סבורים משפחות החטופים הנמנים על "פורום התקווה", כי יש לשחרר את החטופים באמצעות הגברת הלחץ הצבאי ובאמצעות הגבלות המוניטריות, מתוך מטרה "לחנוק את המחבלים" עד שישחררו את החטופים. מבחינת הפורום הזה, הסיסמא "כולם בעד כולם" אינה מקובלת, כי היא למעשה "כולם בעד כולנו". שחרור המחבלים רק יגביר את הפיגועים ואז לא רק גורל החטופים על הכף, אלא גורלם של 9 מיליון אזרחי מדינת ישראל.

הקבוצה השלישית: "פורום הצופות", מפעילות לחץ על הח"כים והשרים שלא ליפול שוב עם קונספציה מוטעית, והפעם עם הרשות הפלשתינית. קבוצה זו מזהירה מפני תרחיש אימה שעלול לקרות ביו"ש בדיוק כפי שקרה בשמחת תורה בעוטף עזה. "אסור לאפשר למחבלים  צמאי דם לחדור ליישובי יהודה ושומרון", הן מתריעות.     

הקבוצה הרביעית והאחרונה – אימהות ללוחמים, מזדהות עם הקבוצה השנייה "פורום התקווה" וקוראות מנקודת המבט שלהן, לתת לבניהם להמשיך ולהילחם בעזה כדי לנצח ולמוטט את החמאס. "החברים שלהם לא מתו לשווא", הן אומרות בכאב.

וכך כפי שבעבר קבוצת "ארבע האימהות" הביאה ליציאה (בריחה) מלבנון, הפעם מנסות ארבעת הקבוצות הללו, שמייצגות אוכלוסיות שונות בציבור, להפעיל את השפעתן, כל אחת על פי מטרתה. הצד הקיצוני האחד דורש שחרור בכל מחיר, והצד הקיצוני מנגד, מסביר כי ויתור גדול מידי יגרום למעשי חטיפה נוספים ולהזמנת המתקפה הבאה.

ומה חושב על כך הציבור? בקטע הבא

כלי ניגוח

לא דיפלומטי: כיצד הגיב דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן על הצהרת נתניהו?.

כל דבר נמדד כאן בסקרים, כולל כמובן העסקה המתרקמת לשחרור החטופים. השבוע ערך ערוץ החדשות 12 סקר אודות העסקה, בעוד הפרטים הראשונים אודותיה התפרסמו בכלי התקשורת, ללא אישורים רשמיים.

השאלה שהוצגה בסקר הייתה כזו: "האם אתה תומך או מתנגד לעסקה, שבמסגרתה יוחזרו בשלב הראשון חלק מהחטופים. בתמורה לשחרור אלפי מחבלים מהכלא ובהפוגה של כחודש וחצי בלחימה?

התשובות שהתקבלו הראו כי 50% מהציבור הישראלי מתנגדים לעסקת חטופים ורק 35% תומכים. בחלוקה לפי גושים: 72% ממצביעי הימין מתנגדים ו-62% מהמצביעים המגדירים עצמם מרכז-שמאל תומכים.

עד מהרה הפך הסקר לכלי ניגוח פוליטי. אנשי המחאה והשמאל, הסבירו כי אם השאלה הייתה מנוסחת באופן אחר, הרי שהתוצאות היו אחרות. לדבריהם, אפשר היה לנסח את השאלה באופן זה: "האם לממשלת ישראל, שהפקירה את תושבי העוטף בשבעה באוקטובר יש מחויבות מוסרית לשחרר את החטופים מרצועת עזה, גם במחיר של ויתורים כואבים לחמאס"? אם השאלה הייתה מנוסחת באופן זה, אין להם ספק שהתוצאות היו אחרות לגמרי.

מאידך, יכולים אנשי המחנה מנגד להגיע עם שאלה שתתאים להם, בנוסח (פחות או יותר) כזה: "האם אתה תומך בשחרור החטופים גם במחיר של שחרור על מלא של מחבלים עם דם על הידיים, תוך השפלה מוחלטת של מדינת ישראל, שתהווה ניצחון מוחלט של החמאס ושל יחיא סנוואר". במקרה כזה אין ספק מה יהיו התוצאות.

כך או כך, לנושא כולו יש השפעה פוליטית על עתיד הקואליציה הנוכחית, דבר שיוצר קושי לנתניהו. מצד אחד הוא לבטח חושש מהבייס הימני שלו, ביודעו שעסקת חטופים בתנאים שפורסמו השבוע, תרסק לו את הממשלה. בן גביר וסמוטריץ' הבהירו זאת בפומבי, כל אחד בדרכו שלו. המאבק הפוליטי ביניהם לא אפשר להם להישאר זה מאחורי זה ולכן הבהירו בקול חד וברור, שזה הקו האדום מבחינתם.

זו בדיוק הסיבה שנתניהו הצהיר השבוע בביקורו בישוב עלי, כי הוא לא מתכוון להורות לצבא לצאת מעזה, וכן לא ישחרר אלפי מחבלים. "זה לא יקרה". הצהרה הזו מאפשרת לו לשחרר עד 1999 מחבלים, (שאינם נכללים בהגדרת "אלפי מחבלים"). כמו כן אם הצבא לא ייסוג מכל הרצועה אלא רק מחלקה, יוכל נתניהו לטעון שהדברים אינם סותרים את הצהרתו.

ולסיום הפרק הזה, מעניין היה לשמוע כיצד דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ג'ו קירבי, מתייחס להצהרה לעיל של נתניהו: "אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי לשחרר את החטופים. יש התקדמות. ראה"מ יכול לדבר בשם עצמו, אנחנו לא צריכים לשנות כיוון". במילים אחרות: "נתניהו יכול לומר מה שהוא רוצה, לנו יש את ההדגשים שלנו". ובמילים עוד יותר אחרות והרבה פחות דיפלומטיות: אנחנו לא סופרים אותו.

קווים אדומים

עסקת החטופים: כיצד תגיב המערכת הפוליטית וכיצד הדבר ישפיע על קיום הממשלה?

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול בצהרים, עדיין מחכים לתשובת סינואר על הצעת מתווה פריז" לביצוע עסקת החטופים. במערכת הפוליטית מבינים שלתשובתו תהיה משמעות מעשית בכל הקשור להמשך קיומה של הממשלה, בפרט אם תגיע הצעה עוד יותר קשה לעיכול.  

ואכן במרכז השבוע הפוליטי עמדה השאלה: האם אישור עסקת חטופים תפרק לנתניהו את הממשלה. מצד אחד יש לו את גנץ וסמוטריץ' המתנגדים בתוקף לעסקה כפי שפורסמה. בן גביר כבר הצביע בפעם הקודמת נגד העסקה, והשבוע ביצר את עמדתו עם "נאום העיזים" שנשא בכנסת נגד כל עסקה שתכליתה תהיה ניצחון החמאס והנצחת הטרור. "עסקה מופקרת שווה פירוק הממשלה", הזהיר.

במקביל גם סמוטריץ', שהצביע בממשלה בעד העסקה הקודמת (וניזוק בסקרים), מאיים הפעם להצביע נגדה. "אם יהיה שחרור מאסיבי של מחבלים, כל יהודי יהפוך ליעד של חטיפה", אמר. עמדתם של השניים מבטאת את דאגת הימין מהאפשרות שהפסקת אש ארוכה תביא לסופה של המלחמה ובכך יישאר החמאס בשלטון לפחות בדרום הרצועה.

מנגד יושבים בממשלה השרים איזנקוט וגנץ, שתומכים בעסקה יהיו פרטיה אשר יהיו. איזנקוט אף הצהיר על כך בראיון שהעניק לא מכבר, באומרו כי זה יהיה הקו האדום מבחינתו שיגרום לו  לעזוב את הממשלה. בשונה מהם נמצא השר גדעון סער, שמתנגד לאמירה שיש להחזיר את החטופים "בכל מחיר" ויש להניח שהוא לא מתכוון לעזוב את הממשלה על הרקע הזה.

נתניהו נתון אפוא ללחצים מכאן ומכאן ולבטח יודע שהחזרה חלקית של החטופים תמורת מחבלים רבים תתפרש בציבור כהודעה בכישלון. הדבר היחיד שעוד נותר לו כדי לשמר את מעמדו בזיכרון הציבורי, בטרם יפרוש, הוא ניצחון מוחלט על החמאס. ההתלבטות שלו היא מעשית: אם תהיה הפוגה ארוכה, יהיה קשה לחזור ללחימה. הדבר יתפרש ככניעה ואף אחד לא יבוא לגור יותר בעוטף עזה. לפיכך הוא נחוש להשמיד את היכולת המבצעית של חמאס כדי שלא יקרה שוב מה שקרה.

בפגישתו השבוע עם משפחות החטופים, אמר להם נתניהו, שבמידה ויבשילו התנאים לעסקה, שום דבר לא יעצור אותו, גם במחיר התנגדות בממשלה. מדובר באמירה כללית מאד, ממנה הוא יכול לסגת. ואכן מאוחר יותר התבטא כי הוא בעד שחרור, אך לא בכל מחיר. "גם לי יש קווים אדומים. לא נסיים את הלחימה, לא נוציא את הצבא מהרצועה, לא נשחרר אלפי מחבלים, אך נפעל לשחרור כל החטופים ולהשגת כל היעדים, חיסול החמאס והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. לא נותר על אף אחד מהיעדים".

מאיימים ומהלכים אימים 

הקמפיין החדש של אנשי המחאה: הודעה על הקדמת הבחירות, או יציאה לרחובות

קשה להעריך האם אכן תהיה לבסוף עסקה נוספת, כיון שקשה לדעת מה עובר בראש של סינואר (הרחבה על כך לקמן). להערכת גורמים מדיניים, הלחץ יביא בסופו של דבר לביצוע עסקה כזו או אחרת, שתביא בעקבותיה הפוגה ארוכה בעזה וכן להפסקת אש גם בצפון. השאלה היא האם במהלך ההפוגה הזו או מיד בסיומה, יעזבו גנץ, איזנקוט וטרופר את הממשלה, תוך שיכריזו כי הם פועלים לבחירות בקיץ הקרוב.

שתי שאלות נוספות: 1. האם בן גביר באמת מתכוון לפרק את הממשלה אם תתקבל העסקה, או שהוא מאיים כדרכו ואינו מתכוון ליישם זאת בפועל. 2. האם לפיד רציני בכוונותיו להצטרף לממשלה, ולתמוך בעסקת החטופים. או שהוא רואה את מצבו המדרדר בסקרים ומבין כי הוא חייב להכריז על כך, כדי לא לתת לגנץ עוד ועוד מנדטים על חשבונו.

גורמים בליכוד מעריכים שבן גביר וגם סמוטריץ לא יפילו את הממשלה אם וכאשר תתקבל עסקה. הם אמנם יצביע נגדה אבל לא יפרשו. בן גביר מצדו עושה הכול כדי שגנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה ובכך תגדל השפעתו. 

בהקשר זה חשוב לציין כי הסקרים מוכיחים שיש שניים שנהנים מהמצב הנוכחי: בן גביר וגנץ. בן גביר, שגילה כיצד ניתן לצמוח בסקרים, עושה זאת באמצעות התנגחות והתנגדות לגנץ. מי שהבחין בכך הוא שר הביטחון גלנט, שקורא בכל הזדמנות לגנץ ולאיזנקוט שלא לנטוש את הממשלה, אף שיש בינו לבינם חילוקי דעות במגוון נושאים בקבינט המלחמה, בעיקר בהתייחסות לזירה הצפונית.

בשלב זה כאשר העסקה אינה סגורה, לא ברור מתי גנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה, למרות הלחץ המופעל עליהם מהתקשורת ומאנשי המחאה. השבוע החלו אנשי המחאה בקמפיין הקורא ל"דרעי בני וגדי, להכריז על בחירות, ולא, נצא לרחובות!". הקמפיין הובלט בשלטי חוצות, בהפגנות ובראיונות לתקשורת.

מאחורי הקמפיין עומדים כמובן אנשי המחאה, שמנסים למצוא סיסמא אחרת ולהביא להחלפת השלטון עם הקריאה "בחירות עכשיו". לקמפיין הזו גויסו גם  עשרות "בכירים במערכת הביטחון לשעבר", שמאשימים את ראש הממשלה בהמשך המלחמה מתוך אינטרס אישי. האבסורד: אותם אנשים שמאשימים אותו בעיסוק בפוליטיקה בזמן מלחמה, קוראים לבחירות באותו הזמן ממש.

מחכים לטראמפ 

הומור בריא: הממשלה החלופית המגוחכת שהציגה "יש עתיד" בכנסת

נתניהו שומע את האיומים ונערך לאפשרות שגנץ ואיזנקוט ייכנעו ללחצים המופעלים עליהם ויעזבו את הממשלה, תוך ניסיון להקדים את הבחירות. הוא גם לבטח מבין שפרישתם תהווה זרז להפגנות המוניות נגדו ונגד הממשלה. בינתיים הוא עושה הכול כדי שממשלת ה-64 שלו תמשיך לכהן, תוך תקווה שגם גדעון סער ומפלגתו לא יעזבו.

השבוע פורסם כי ששה ח"כים מהליכוד פנו לנתניהו והבהירו לו כי לא יאפשרו מהלך של בחירות ב-2024.  נתניהו הרגיע אותם ואמר להם כי הוא לא מתכוון ליזום שום מהלך של בחירות ולדעתו זה לא יקרה לפני 2025. לפי הערכתו, עד לזמן זה כבר יהיו מסקנות מסתמנות של ועדת החקירה שתקום וכן חילופי שלטון בבית הלבן.

נתניהו והליכוד מביטים בבחירות לנשיאות ומבינים שיש סיכויים טובים לטראמפ לשוב לשלטון. במקרה כזה הכל ייפתח מחדש, כולל היחס האמריקאי לישראל, כפי שהיה בתקופה הקודמת של טראמפ. הנשיא לשעבר, אמנם כועס על נתניהו (שמיהר בזמנו לברך את ביידן על נצחונו), אבל הכעס הזה יחלוף מהר.

בליכוד גם דוחים את הצעת לפיד להיכנס לממשלה ומבינים שמדובר בטריק פוליטי פנימי בין לפיד לגנץ. כמו כן דחו את ההצעה שפורסמה השבוע בשמו של גלנט, לפיה הקואליציה תצא לבחירות בעוד שנתיים מהיום, או חצי שנה לאחר שתסתיים המלחמה.

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס לממשלה החלופית שהציגה השבוע "יש עתיד" בכנסת כנדרש בהצבעת אי האמון. על פי ההצעה – בראש הממשלה יעמוד לפיד. שר החוץ יהיה "הדיפלומט הגדול" מיקי לוי, שרת הביטחון (ותל אביב) אורנה ברביבאי, שר האוצר מאיר כהן (מינוי ראוי), שר החינוך (האיש והמגרסה) אלעזר שטרן, שרת הבריאות מרב בן ארי, השר להגנת הסביבה יוראי להב הרצאנו, שרת הרווחה מירב כהן, שרת הפנים מטי צרפתי הרכבי, שר הכלכלה ולדימיר בליאק, שרת המשפטים קארין אלהרר, שר החקלאות רם בן ברק, שר העלייה והקליטה יואל רזבוזוב, שר התחבורה בועז טופורובסקי, שר התרבות והספורט רון כץ, שרת השיכון מיכל שיר, שר התקשורת עידן רול והשר לבטחון הפנים יואב סגלוביץ'.

יש להם הומור ל"יש עתיד". הומור בריא. אולם בתקופת המלחמה ראוי למעט בו. 

כוננות והתגוננות

מה עמד מאחורי ההנחיות של פיקוד העורף, יומיים לאחר הטבח, להיערך עם מזון ומים? 

זה קרה בכ' תשרי, יומיים לאחר הטבח הנורא בשמחה תורה. הציבור היה אז בפאניקה גדולה. בדרום עדיין התחוללו קרבות במטרה לנקות את השטח ממחבלים והתושבים בקרבת הגבול התפנו למקומות אחרים. גם בגבול הצפון התקבלה הוראה לפנות את התושבים, שחששו מחדירה של "כוח רדואן" מהחיזבאללה, לאחר החדירה של מחבלי הנוחבה בדרום. הדיווחים מכאן ומכאן עוררו בהלה רבה.

לכל הפאניקה הזו נוספה באותו ערב, הנחייה של פיקוד העורף לכלל הציבור להצטייד במזון ובמים ל-72 שעות. ההנחיה הזו נפלה על אוזניים קשובות. בתוך שעות ספורות רוקנו המדפים של רשתות המזון מכל שישיות המים, ונרשמה התנפלות חסרת תקדים על מוצרי המזון הבסיסים, שימורים, אורז, קמח ועוד.  

התמונות הללו של מדינה שלימה המתנפלת על המדפים, עוררו ביקורת נרחבת נגד פיקוד העורף, תוך טענה על יצירת אווירה מיותרת של פחד ללא שום סיבה. הכתבים והפרשנים לא חסכו במילים קשות ונוקבות נגד פיקוד העורף וציינו כי מדובר בהנחיה משונה שאינה במקומה. "מוטב לפיקוד העורף לעשות חשבון נפש לבל יחזור על טעויות שכאלו", נזפו.

אלא שהיום במבט לאחור, מתברר כי ההנחיה הזו לא הגיעה על חלל ריק. לפי ה"וושינגטון פוסט", המלחמה עם החיזבאללה הייתה קרובה ממש. המטוסים כבר היו באוויר לפני תקיפה, שר הביטחון והמערכת הצבאית היו בעד הנחתת מכת מנע, ואם אכן הייתה פורצת מלחמה, הרי שההנחיה של פיקוד העורף הייתה במקומה.

בסופו של דבר האמריקאים מנעו את המתקפה הזו, ויומיים אחר כך ביום רביעי כו' בתשרי (11 באוקטובר) לאחר שגנץ ואיזנקוט נכנסו לקבינט המלחמה, הושג רוב (יחד עם נתניהו ודרמר) נגד פתיחת המערכה בצפון. זה אפוא מה שעמד מאחורי אותה הוראה של פיקוד העורף.

ומדוע חזרנו לכך עכשיו, כיון שפיקוד העורף מצוי בדילמה מורכבת: מצד אחד חובתו להכין את הציבור למלחמה אפשרית מול החיזבאללה באמצעות הצטיידות של מים ומזון וכן הכנה לאפשרות של כמה ימי עלטה, אם החיזבאללה יפגע במתקנים אסטרטגיים. מאידך, לאזהרה כזו יש שתי השלכות בעיתיות: 1. זריעת פאניקה מיותרת שתשרת את החיזבאללה ותפגע בהרתעה הישראלית. 2. החיזבאללה עלול לפרש את המוכנות הזו כהכנה למתקפה ישראלית, והדבר יאיץ בו להיכנס ראשון למערכה עם מכת מנע מצדו. במילים אחרות: כל צעד שאחד הצדדים יעשה, יתפרש על ידי הצד השני כצעד מלחמתי שיגרור אותו להגיב ראשון (מיסקלקולציה).

החששות הללו מגיעות על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל לחיזבאללה, כאשר בשני הצדדים לא מעוניינים כרגע במלחמה כוללת. ישראל עסוקה ראשה ורובה בדרום, וגם החיזבאללה אינו מרחיב את גבולות השיגורים, מחשש לתקיפות ישראליות בתוך ביירות. אולם המתיחות קיימת וזה מה שמביא כאמור לדילמה בפיקוד העורף: כיצד מנחים את הציבור להיערך למלחמה, מבלי שההנחיה הזו תגביר עוד יותר את ההסלמה.

השאלה והשלילה

האם הציבור מבין את משמעות איום החיזבאללה, או שיש לצאת בקמפיין הסברה ממוקד?

בשלב זה אין הנחיות רשמיות מיוחדות של פיקוד העורף לקראת מלחמה מול החיזבאללה. מי שכן יוצאים בהתרעות לתושבים, הם ראשי רשויות בצפון, דוגמת ראש עיריית נשר, שקרא להיערך לאפשרות של עלטה בת שבוע ימים ולכן הציע להצטייד בגנרטורים ביתיים, סוללות, מוצרי מזון וכו'.

חלק מראשי הרשויות שהצטרפו להתרעות הללו, נמצאים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, והם מנצלים את העיתוי הזה לגלות נוכחות ובולטות עם ההנחיות הרשמיות הללו, המבצרות (לדעתם) את מעמדם ומעלות את קרנם בעיני התושבים.  

בהקשר זה חשוב לציין שרבים בציבור, לא המתינו להנחיות של פיקוד העורף, וגם הם מבינים שהמערכה נגד החיזבאללה עלולה להיות קרובה. לפיכך הם מבינים את משמעות הדברים ונוהגים בהתאם. בד בבד הציבור מקפיד על הכללים בכל אזעקה לתפוס מחסה במקום מוגן. התוצאה: מאז תחילת המלחמה בדרום, כמות ההרוגים בעורף נמוכה בחסדי שמיים ביחס למספר הטילים שנורו לעבר ישראל. הציבור קשוב להנחיות ומבצע אותן ללא שום היסוס.

בכל מקרה, אם תגיע הנחייה רשמית של פיקוד העורף להיערך למלחמה בצפון, תהיה לזה השפעה רוחבית בנושאים רבים (דוגמת ירידת השווקים הכלכליים). עיקר החשש הוא מאובדן אמון מצד הציבור, אם לא יקרה בסופו של דבר כלום. לפיכך הצבא מקיים מדי יום הערכות מצב קבועות, כדי לבחון את מדיניות ההתגוננות של העורף.

בפיקוד העורף משוכנעים, שאם וכאשר תהיה אזהרה מעשית למלחמה, תהיה אפשרות מבעוד מועד להזהיר את הציבור ולהכינו למערכה ממושכת. בינתיים הם ממתינים עם ההנחיות כדי שלא להכניס את הציבור לחרדה מיותרת ולא להכינו לאירוע שאין ודאות, מתי ואיך יקרה.

האיש עליו מוטלת האחריות הכבידה, הוא רפי מילוא – אלוף פיקוד העורף. מילוא מתחבט לבטח בשאלה, האם הציבור מבין את משמעות האיום מצד החיזבאללה ויודע להיערך לבד. או שיש בכל זאת לצאת בקמפיין הסברה וההיערכות, למרות רגישותו הרבה מכל הסיבות שפורטו לעיל. אם מילוא יחליט לצאת בקמפיין כזה, עליו יהיה לקבל תחילה אישורים משר הביטחון ומהרמטכ"ל, כיון שמדובר כאן בשיקולים כבדי משקל, להם יכולה להיות השפעה מעשית על המערכה.

מי שכבר החל לטפטף השבוע על העלול להתרחש, הוא שר הביטחון, יואב גלנט, שנפגש להערכת מצב עם ראשי רשויות במטרופולין חיפה. גלנט הזהיר שסבלנותה של מדינת ישראל בכל הנוגע לחילופי האש בגבול לבנון הולכת ופוחתת. לדבריו, אם ייפתח מבצע גדול להחזרת הביטחון לתושבי הצפון, הרי שבעימות הרחב שיפרוץ מול החיזבאללה, ייגרם נזק בלתי יתואר בכל לבנון, אך גם העורף הישראלי יספוג. "המצב בחיפה לא יהיה טוב, אבל בביירות יהיה הרסני ממש", סיכם גלנט. ד' מחסי ומצודתי.

כותרות רעות 

בדרום: "מחכים להחלטת יחיא סינואר" ; בצפון: "מעניקים סולם לחסן נסראללה"

שתי כותרות ליוו אותנו השבוע: שתי כותרות בעיתיות המעידות על אובדן כושר ההרתעה הביטחוני. הראשונה: "ישראל מחכה לסינואר", בכל הקשור לעסקת החטופים. השנייה: "ישראל תיתן לנסראללה סולם לרדת מהעץ", בכל הקשור להפסקת המתיחות בצפון.

הכותרת הראשונה מובנת וברורה: עסקת החטופים ממתינה לאישורו או דחייתו של סינואר, האיש החזק בחמאס, יותר מאיסמעיל הנייה ויותר מכל אחד אחר, עקב "הישג הטבח" שהוא זוקף לזכותו. הכותרת השנייה צריכה הסבר מעמיק יותר. 

מאז תחילת הלחימה בעזה, קבע הממשל אמריקאי יעד לעצמו, למנוע בכל מחיר מלחמה בצפון. לצורך כך נמצא כאן ימים ולילות עמוס הוכשטיין, יועצו הקרוב של ביידן, שנסראללה ביטא את שמו בזלזול עם פתח תחת ה-ט'. (עכשיו כולם עוצרים את שטף הקריאה, לצורך אמירת השם בהגייתו החסידית…) גם מזכיר המדינה בלינקן מגיע לכאן שוב ושוב, כבר 6 פעמים, מאותה סיבה.   

האמריקאים מעריכים בצדק, כי אם תתבצע עסקת החטופים, הדבר יביא בהכרח להפוגה בלחימה בעזה לטובת מימוש העסקה שתבוצע בכמה שלבים. במקרה כזה גם נסראללה ינצור את שיגור הרקטות, כפי שעשה בהפוגה הקודמת. או אז מתכוונים האמריקאים לנצל את ההפוגה ולקדם את ההסדרה המדינית בגבול לבנון. במילים אחרות: ההפוגה תאפשר לנסראללה לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס.

ההסדר אליו שואפים האמריקאים, הוא הרחקת כוח ותשתיות רדואן מדרום לליטאני למרחק של לפחות 10 ק"מ מהגבול, דבר שיאפשר לעשרות אלפי תושבי קו העימות בצפון לחזור לבתיהם. עמדה זו של האמריקאים אינה מקובלת על השר גלנט, שסבור שאסור לתת לחיזבאללה את פסק הזמן הזה, אבל גלנט לא ילחם על הנושא הזה.

השאלה מה יקרה לאחר שתסתיים ההפוגה, גם אם היא תארך חודש או חודשיים (אם תיושם עסקת החטופים).  האם אז, כאשר הצבא יחדש את הלחימה בדרום הרצועה – ברפיח, ישוב  החיזבאללה לחדש את שיגור הרקטות בגבול הצפוני. או שההבנות שיושגו בינתיים בין ישראל ללבנון (אם כמובן יושגו), יהוו מבחינת נסראללה סולם לרדת מהעץ, והוא לא ישוב לחדש את האש.

אם שואלים את גורמי הביטחון בישראל, תשובתם היא שיש סיכוי גבוה מאד להסלמה בגבול הצפוני יותר מכל אפשרות אחרת. הוכשטיין (גם בפתח וגם בצירה) מנסה למנוע את זה ככל יכולתו.

"קוראי" המחשבות

מי האיש היחיד שיודע באמת מה קורה בראשו של מנהיג החמאס יחיא סינואר?

אין דבר יותר משעשע מלשמוע קצינים בכירים לשעבר, שהיו שבויים בתפקידיהם הקודמים בקונספציה השגויה של "החמאס מורתע", ועתה הם מנסים להסביר: "מה עובר בראשו של סינואר". הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, וכל פעם משעשע מחדש. 

זה קורה כמעט בכל הזדמנות, כאשר אותם פרשנים נשאלים על עמדתם בעניין התמשכות המלחמה, עסקת החטופים, ההפצצות ברצועה, מצבו של נסראללה, החזית הצפונית וכו'. תשובתם די קבועה וכמעט זהה, והם משלבים בה את האלמנטים הבאים: "החמאס חושב", "אם ניכנס לראש של סינואר, הרי ש"… "נסראללה מתכנן", "הנייה מעריך", ועוד תשובות מהסוג הזה.  

תשובות יומרניות אלו נועדו להראות כאילו הם יודעים מה החמאס חושב וכאילו הם משוכנעים מה סינואר או נסראללה עומדים לעשות. בפועל, הם היו שבויים כאמור באותה קונספציה מוטעית שהביאה לטבח הנורא. מאידך, גם אם לא היו שותפים, מניין להם לדעת, מה נסראללה בדיוק חושב, ומה סינואר עומד לעשות. מניין להם הביטחון העצמי המופגן לציין את הדברים הללו כמובנים וברורים, וכמי שהם יודעים לפענח אותם בוודאות. האם הם קוראי מחשבות (בערבית).

אין מנוס מלקבוע כי אופן השמעת הדברים, מהווים זלזול במאזינים ובצופים, כאילו מדובר בעדר שוטים, ששותים כל מילה מהם בצימאון. כל זה לא מונע ממגישי החדשות השונים, לפנות שוב ושוב לאותה קבוצת מרואיינים עם אותה שאלה קבועה, בנוסח כזה או אחר: מה החמאס חושב.

הדבר חוזר על עצמו, גם כאשר מנסים להסביר מה חולף בראשו של נתניהו, כאשר הוא אומר כך או אחרת. לצורך כך מראיינים בקביעות אנשים שעבדו עמו בעבר (דוגמת אביב בושינסקי) ומיד מפנים אליהם את השאלות בסגנון הזה: כמי שעבד לצדו של נתניהו בעבר, מה הוא חושב לעצמו כאשר הוא רואה את הסקרים. מה עובר בראשו כשהוא נפגש עם משפחות החטופים, כשהוא שומע על "כנס ההתיישבות בעזה" וכן הלאה על אותה הדרך.

המראיינים לא מרפים, והנשאלים נדרשים לספק את הסחורה ולומר בזו הלשון: "נתניהו חושב כי"… אף שהם מזמן כבר לא עובדים עמו, ולא יודעים כרגע מה הוא חושב ומה הוא עושה.

וכך נמשך לא הריטואל הקבוע: המראיין שואל מה עובר בראשו של סינואר, המרואיין משיב בידענות כאילו הוא כרגע נמצא ממש בתוך הראש של מנהיג הטרור החמאסי, והמאזינים מקבלים "תמונת מצב" מתוך "הראש", כאילו הדברים ברורים וסגורים במאה אחוזים.

בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו השנונים של שר החוץ ישראל כץ, בעת אחד הדיונים בקבינט המורחב, כאשר אחד הדוברים ניסה להיכנס לנעלי הפרשנים ולהסביר מה חולף בראשו של סינואר. השר כץ התפרץ לדבריו, והעיר לו: "אל תתיימר לדעת מה חולף בראשו של סינואר. היחיד שהצליח להיכנס לראשו, היה המנתח שלו באסף הרופא, שהוציא לו את הגידול מהראש".

לא נתפלא אם בקרוב ממש יוזמן אותו מנתח לאולפנים כדי לנסות ולפענח "מה עובר באמת בראשו של סינואר". הוא לפחות יודע את התשובה.

הטור נכתב ופורסם במקור במדור "מקור נאמן", בעיתון "יתד נאמן"