לא באופן טבעי
הסיכונים והסיכויים: מאחורי הקלעים של המבצע המוצלח לשחרור שני החטופים
גם השבוע עמדו החטופים בעזה במוקד העניינים. אולם הפעם בזווית אחרת. הבשורה עמה הפציע דובר צה"ל ביום שני בבוקר על המבצע המוצלח לחילוץ שני חטופים, שימחה את כולם, בפרט כאשר נודעו פרטיה. בחסדי שמיים עבר המבצע הזה ללא נפגעים, ומי שנוכח לראות את הזירה ואת כוחות החמאס מכל עבר, מבין עד כמה הדבר אינו מובן באופן טבעי.
הבשורה הזו נמהלה בכאב עם עוד הודעת "הותרה לפרסום" על שני לוחמים שנפלו באותו לילה בזירה אחרת בעזה. החילוץ, הלחימה, המשך נטרול המנהרות ושאלת הכניסה המאסיבית לרפיח מעסיקים הלאה את הצבא. רוב יחידות החמאס כבר פורקו, אבל הספורות שעוד נותרו, שנחשבות לגדולות במיוחד, נמצאות ברפיח. ללא פירוקן, אי אפשר יהיה לדבר על "ניצחון מוחלט" כפי שמדקלם נתניהו.
כאמור לדיווחים בתקשורת על המבצע המוצלח צורפו תרשימים וצילומים, שרק הראו עד כמה היה מורכב. הפעולה נעשתה במחנה הפליטים שבורה, באזור הנחשב מלכתחילה לצפוף מאד. בתקופה הנוכחית בזמן המלחמה, הפך האזור לצפוף עוד יותר עקב הגעת פליטים רבים מצפון הרצועה. כל זה דרש מודיעין מדויק ביותר תוך נטילת סיכונים לא מבוטלים.
הכתבים נסחפו כמובן לשבח את המודיעין המזהיר, את הביצוע המושלם, את היכולת המבצעית, את השב"כ שהכניס את לוחמי הימ"מ לתוך הזירה, ואת החילוץ תחת האש עד המסוקים, שמיהרו להמריא עם החטופים. הקרדיטים ניתנו לכולם ובשפע. ורק במקום אחד (בעיתונות הכללית) ציינו את המשפט הבא: "על המבצע הזה חשוב לומר תודה לריבונו של עולם". רק אחר כך מכן עברו להודות לצבא, לשב"כ וכו'.
הפעולה עצמה, שתוכננה במשך שבועות רבים נשמרה בסודיות רבה ורק מתי מעט נחשפו לה. ביצועה דרש תיאום מוחלט בין היחידות והכוחות בשטח, תוך סיכרון עם חדרי הפיקוד והשליטה. ואכן בתמונות שפרסם השב"כ לאחר מכן, נראים בחמ"ל המבצעים תוך כדי הפעולה, כל הצמרת הביטחונית, כולל ראש הממשלה ושאר הבכירים. כולם עקבו אחריה דרך המסכים הגדולים ונראו לכל אורכה דרוכים ומתוחים.
כולם שם ידעו והכירו את הסיכונים. במערכת הביטחון מנסים ללא הרף למצוא הזדמנויות מודיעיניות לשחרור חטופים במבצע צבאי. מבצעים כאלו כבר היו, כאשר המחלצים סיכנו את חייהם, חלקם נפצעו. שר הביטחון והרמטכ"ל רמזו על כך כאשר ציינו שהפעם המבצע היה מוצלח, תוך דגש על "הפעם".
מרפיח ועד אנטבה
מה עבר בראשו של נתניהו כאשר אישר את המבצע והאם הוא מסייע לעסקת החטופים?
הפעולה השבוע הייתה השנייה, בה כוחות הביטחון מצליחים לחלץ חטופים בעודם בחיים. ההצלחה הקודמת הייתה בתחילת התמרון הצבאי עם חילוצה של החטופה אורי מגידיש. מאז עוסקת מערכת הביטחון ללא הרף בניסיון למצוא ולחלץ עוד חטופים חיים. ברוב המקרים זה לא יצא לפועל עקב החשש לרציחתם על ידי שוביהם תוך כדי הפעולה. לא מן הנמנע שמקרים כאלו התרחשו בפועל, כאשר השובים חששו שבקרבתם מתבצע ניסיון חילוץ.
סביר להניח שזה מה שעמד גם לנגד עיני מתכנני המבצע השבוע. ואכן הפעולה לשחרור שני החטופים נדרשה לעבור תהליך מורכב של אישורים בכל הרמות עד לדרג ראש הממשלה ושר הביטחון. טרם שניתן האישור, נדחתה הפעולה כמה פעמים על רקע שיקולים מבצעיים, מזג אוויר ועוד שיקולים מודיעיניים.
בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב מה עבר בראשו של נתניהו כאשר אישר סופית את המבצע. לבטח עלתה בראשו דמותו של יוני אחיו הי"ד שנפל במבצע חילוץ החטופים באנטבה. מבחינתו זו סגירת מעגל אישית. "מאנטבה ועד רפיח", כתבנו למחרת באחת הכותרות. אז נכון שהפעם לא היה צריך לטוס כה רחוק עד אפריקה. אבל ניחוח ממנה היה.
נתניהו לקח כמובן קרדיט על המבצע והגיע להודות לאנשי הימ"מ שלקחו בו חלק. בלשכתו פרסמו את תמונתו כשהוא לוחץ יד ללוחמים שפניהם היו נתונות במסכות. "לפני כמה ימים הביאו לי את המבצע הסופי ואישרתי אותו" אמר להם.
בכלי התקשורת התקשו לשאת את הדברים ובעיקר את התמונות, ומתחו ביקורת על נתניהו על הביקור "שנועד להאדרתו". מבחינתם צריך להדירו ולא להאדירו עקב אי נטילת אחריות על הטבח. האבסורד הוא, שאם נתניהו לא היה מגיע לימ"מ לומר תודה, היו כותבים על "ההתעלמות המופגנת של ראש הממשלה מהלוחמים שביצעו את הפעולה". והנה כאשר הוא מגיע, אז הביקורת היא על ניצול העניין ל"האדרה אישית". האבסורד הזה ממשיך וימשיך הלאה להתגלגל וללוות אותנו, כל עוד נתניהו נמצא בראש המערכת.
אי אפשר היה גם להימלט מלקשור בין המבצע עצמו להמשך עסקת החטופים. תומכי נתניהו ציינו כי יש לו חשיבות אסטרטגית כפולה, הן בהכרעת החמאס, והן בהשפעה על המו"מ לשחרור החטופים והכניסה לרפיח. לטענתם, הצלחת החילוץ מסמלת את הדרך להמשך פעולות חילוץ נועזות. מנגד ציינו מתנגדיו של נתניהו, כי אי אפשר להגיע למבצע של שחרור המוני נוסח אנטבה, כיון שהחטופים מפוזרים בכל מיני מקומות ויהיה קשה להגיע אליהם.
יש לקחת את שני הטיעונים מכאן ומכאן בעירבון מוגבל, כיון שכל עמדה – בעד ונגד, היא על פי מידת התמיכה או היריבות עם נתניהו.
תמונת מצב
נסראללה בבונקר, סינואר במנהרה, אך תושבים בצפון ובדרום אינם יכולים עדיין לשוב לבתיהם
בעוד בחמאס מדברים על עסקה עם תעריף שחרור של עשרות מחבלים עבור כל חטוף, מבקשים ראשי רשויות בצפון להחיל את אותו כלל אצלם באופן הזה: כל ירי של חיזבאללה וכל פגיעה בנפש או בבית, תביא לפגיעה של 50 אנשי חיזבאללה ו-50 בתים בצד השני. ההיגיון: אם החיזבאללה תולה את המשך פעילותו במצב בעזה, אז שהמחיר יהיה שווה לכל האורך והרוחב.
הדרישה הזו באה על רקע ההחרפה שהייתה השבוע בחזית הצפונית. מדובר בשבוע המתוח ביותר בגבול ישראל-לבנון, מאז החלה המלחמה בעזה. בפועל, מתרחשת לה מלחמה בחזית הצפונית ולא עימות מוגבל כפי שמנסים לשוות לו. אין יום שבו לא נשמעת אזעקת צבע אדום ביישובי הגבול. אין יום שבו לא משוגרים טילי נ"ט, רקטות ומלטי"ם התקפיים מלבנון לתוך שטח ישראל, ואין יום שבו חיה"א אינו תוקף בתגובה בלבנון.
השבוע חרג החיזבאללה מעבר לגבולות הירי עד כה, ושיגר מטח רקטות לאזור צפת ולבסיסי צבא. התוצאה: הרוגה אחת ושמונה פצועים. הצבה הגיב בחזקה בלבנון והתחושה היא שאנו כפסע לפני מלחמה כוללת.
סדר הפעולה עד כה הוא כזה: אם כיפת ברזל מיירטת את הטילים ואם נגרם רק נזק לבתים, הצבא מגיב באותו אופן בלבנון. לעיתים התגובה מתבטאת בחיסול בכירים של החיזבאללה, שספג עד כה 250 אבדות של לוחמיו, חלקם בכירים ממש. בשלב הנוכחי צפת, הייתה היעד הרחוק ביותר אליו הגיע החיזבאללה. אם היעד יורחב לקריות ולעכו, ובהמשך לחיפה, זו כבר תהיה עילה למלחמה מליאה, אותה מנסה ארה"ב למנוע.
בחיזבאללה כבר איימו שאם ביירות תיפגע על ידי חיה"א הישראלי, הם מסמנים כיעד את המגדלים בגוש דן. בשלב זה שני הצדדים אינם מעוניינים בהחרפת הלחימה. אולם טיל אחד שיעוף רחוק מידי, ישנה את כל המאזן.
גישושים ראשוניים
שנה אחרי סיום המלחמה: נתניהו מנסה לקדם תכנית מוסכמת להקדמת הבחירות
בשבועות הראשונים לאחר המלחמה נשמעו בתוך הליכוד קולות לא מעטים, שהעריכו כי ימיו של נתניהו בתפקידו ספורים. בהתאם לכך דווח על הערכות פנימיות, באשר למועמדים להחליפו, והאם הדבר ייעשה בהסכמתו, או באמצעות אי אמון קונסטרוקטיבי. התחושה הייתה שנתניהו מבין שהוא צריך ללכת הביתה, והוא מחזיק בתפקידו על זמן שאול וקצוב. אט אט הבינו בליכוד שנתניהו לא מתכוון ללכת כל כך מהר.
ההערכה כיום היא, שמצבו של נתניהו בתוך מפלגתו חזק ויציב. זאת למרות הרושם שמנסים גורמים שונים מקרב יריביו לטעת בתקשורת, תוך סיפורים ודיווחים על "מרד פנימי" סביב סוגיית "השוויון בנטל" וכדומה. ח"כי הליכוד אמנם מוטרדים מאד עקב הסקרים והם חוששים למקומם. אולם ברור להם שאם יצאו נגד ראש מפלגתם, הם ידרדרו עוד יותר לאחור.
זו גם הסיבה שבליכוד דוחים בתוקף ובנחישות כל דיבור על הקדמת הבחירות. בד בבד הם מבקשים להיאחז בסקרים של 'דירקט-פולס', שבניגוד לכל שאר הסקרים, מעניקים להם 28 מנדטים ולמחנה הממלכתי 26. באותם סקרים מתקבלת גם תמונה שונה בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, כאשר נתניהו מקבל 49% מול לפיד, שמקבל מצידו רק 29% תמיכה. גם כשמעמידים את נתניהו מול גנץ, הוא זוכה ל-47% וגנץ ב-34% בלבד.
כפי שנכתב כאן בעבר, הפער בסקרים נובע מהצמדה אוטומטית של כעשרה מנדטים ימניים לגנץ, בעוד שמדובר במנדטים של אנשי ימין, שמאוכזבים מנתניהו ודורשים עוד יותר פעולות התקפיות בדרום וגם בצפון. בשלב זה טרם הכריעו אותם ימניים כיצד יצביעו בעתיד, אך לעורכי הסקרים (מלבד פילבר), נוח לקחת את כל העשרה מנדטים ולהעבירם מגוש לגוש ומכאן הפער.
כך או כך, הרצון בליכוד הוא להימנע מלבחון את הדברים בפועל ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי שלא להקדים את הבחירות. נתניהו מצדו שמבחין בסקרים ורואה שקיים רצון ציבורי להקדים את הבחירות, החל לבחון רעיון חדש: הקמת ממשלת אחדות עם הקואליציה הקיימת בתוספת לפיד וליברמן, והחלטה משותפת על הקדמת הבחירות – שנה בדיוק לאחר סיום המלחמה. במהלך השנה הזו, תפעל ממשלת האחדות לאחד את הציבור לאחר השבר הגדול. התכנית הזו כבר נשמעת בראיונות שמקיימים אנשי נתניהו ובעיקר השר מיקי זוהר. לדבריו, "כולם אחראים למחדל וכולם צריכים לתקן".
מדובר כמובן בתכנית שקשה לראותה מיושמת בפועל. אין כל סיכוי שלפיד וליברמן יצטרפו לכזו ממשלה. כמו כן קשה יהיה להשיג הסכמה בין כל מרכיבי הממשלה הזו, מתי מסיימים את המלחמה ואיך הסיום הזה ייראה. נתניהו הרי מחזיק בסיסמא "עד הניצחון המוחלט", וסביר שזו תהיה גם סיסמת הבחירות שלו, אם יחליט להתמודד. יריביו משוכנעים שהוא לא חותר ולא יחתור לסיום המלחמה מתוך מטרה לשמור על שרידותו.
קונסול במבצע חיסול
סדר פנימי: מה עומד מאחורי המינוי של השר אופיר אקוניס לקונסול בניו יורק?
מי שלא המתין להתפתחויות הפוליטיות הצפויות בתוך הליכוד, הוא השר אופיר אקוניס, שהשבוע התבשר על מינויו לתפקיד הקונסול בניו יורק. אקוניס יחליף את השר לשעבר אסף זמיר, שהתפטר מתפקידו זה מכבר.
היו שניסו לטעון כי מינויו של אקוניס נעשה על יד נתניהו, רק כדי לסלקו מהממשלה, כיון שהוא מוזכר יחד עם עוד כמה חברים מהליכוד, כמי שעשויים לערוק ולהפיל את נתניהו. התקשורת אף מכנה אותו "שר שפוי". אולם בסביבת אקוניס דוחים את הדברים ואומרים כי הוא נמנה על השרים הנאמנים לנתניהו והיחסים ביניהם מצוינים. כראייה הם מצביעים על אנשי המחאה, שקיימו הפגנות נגד אקוניס מול ביתו בת"א, כיון שהם מזהים אותו כמקורב לנתניהו.
בליכוד מעריכים כי המינוי נחשב בכל זאת למהלך צופה פני בחירות. זאת משום שעתה יוכל נתניהו להצביע על צמצום הממשלה ולמנות שר אחר (גילה גמליאל) תחתיו למשרד המדע. אקוניס מצדו היה מעדיף להתמנות לשגריר ישראל באו"ם, במקומו של גלעד ארדן, שצפוי לסיים בקרוב את תפקידו ולחזור ארצה. בסופו של דבר נעתר אקוניס לקבל את תפקיד הקונסול בניו יורק, והיו שטענו כי הוא הבין שיתקשה להיבחר בפריימריז בליכוד, ולכן קיבל את ההצעה לצאת לחו"ל.
עתה ניטש קרב בליכוד על המינויים שנותרו בשירות הדיפלומטי. אחד השמות המוזכרים כמועדפים על נתניהו לשירות בחו"ל, הוא ח"כ דני דנון, שכבר היה שגריר באו"ם. דנון נותר מחוץ לסבב המינויים עם הרכבת הממשלה ומאז הפך למעין אופוזיציה מימין לנתניהו. השמועות טוענות כי ראש הממשלה "ישדרג" אותו לשגריר ישראל בוושינגטון, או יחזיר אותו לתפקיד באו"ם עם סיום כהונת מחליפו ארדן. בכך יפרק נתניהו מוקש פנימי נוסף, כפי שהוא אוהב לעשות.
מינוי נוסף שלא נעשה הוא של ח"כ בועז ביסמוט לשגריר ישראל בצרפת. התפקיד היה פנוי מאז התפטרה ממנו השרה לשעבר יעל גרמן מ'יש עתיד'. ביסמוט לטש עיניים לתפקיד, אך מי שמונה לבסוף הוא בכיר במשרד החוץ מקרב הסגל הדיפלומטי (יוש זרקא) שצפוי להיכנס בקרוב לתפקיד.
חוזר הביתה
כל הסימנים מראים: גדעון סער בדרכו לליכוד למרות הכחשותיו החוזרות ונשנות
הסיסמה "חוזרים הביתה" להחזרת החטופים, יכולה להתפרש בימים אלו גם בהקשר פוליטי. מדובר באפשרות חזרתו של גדעון סער לשורות הליכוד, אותה עזב לפני שלוש שנים. ואכן לא צריך להיות חד עין כדי להבחין במאמציו של סער, לחזור לליכוד באמצעות הרחבת מוקדי אחיזתו במפלגה אותה עזב לפני שלוש שנים.
הסימנים צפים מעל פני השטח: לאחרונה מתברגים מקורביו של סער בתוך הליכוד, דוגמת מינוי ראש המטה של סער לשעבר, לתפקיד המשנה למנכ"ל משרד התחבורה. כמו כן מונתה מקורבת פוליטית אחרת של סער ליועצת החדשה של השר יואב קיש.
בד בבד דווח על התקרבות בין סער לישראל כץ – מוקד כוח מרכזי בליכוד. השניים נותרו ידידים, גם כאשר סער עזב את הליכוד, ונהגו לקזז זה את זה בהצבעות בכנסת. זו הייתה אגב, אחת הסיבות להתקררות היחסים בין נתניהו לכץ, לאחר שראה"מ לא אהב את ההתקרבות הזו בין השניים. בינתיים השלימו כולם זה עם זה, וכיום כץ וסער משתפים פעולה באופן גלוי.
סער אמנם מכחיש בכל ראיון את כוונתו להצטרף לליכוד, אבל גם הוא מבין ויודע, שבבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, יקשה עליו להתמודד עם 'תקווה חדשה' כמפלגה עצמאית. כמו כן אין כל סיכוי שגנץ ישלב אותו שוב ב'מחנה הממלכתי', לאחר חילוקי הדעות עמו וחוסר היכולת לתאם עמדות משותפות.
בבחירות הקודמות נוח היה לגנץ לשתף פעולה עם סער כדי להראות רב גוניות במפלגה. עתה, כאשר לגנץ יש כל כך הרבה מנדטים (בסקרים) הוא לא צריך את סער ולא את סיעת 'תקווה חדשה', לבטח לאחר חילוקי הדעות בין שתי הסיעות.
סער מצדו מדגיש בראיונות עמו כי הוא איש ימין, בעוד גנץ ואיזנקוט יותר נטועים במרכז. בכך הוא מנסה לבדל את עצמו מהם. כל זה מביא כנראה את סער למסקנה שאם הוא מחפש עתיד פוליטי, הוא יוכל לעשות זאת רק בליכוד. זו גם הסיבה שלאחרונה יחסיו שופרו מאד עם נתניהו והשניים נפגשו כבר כמה פעמים בארבע עיניים מאז נכנס לממשלה. נתניהו הוא זה שיכול להכניסו חזרה למפלגה ללא צורך בהמתנה כלשהי.
בהקשר זה חשוב לציין שלנתניהו נוח לסייע לסער, כיון שהוא יעניק לו גיבוי פוליטי, אם וכאשר גנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה. כמו כן יוכל סער לסייע לנתניהו בנושאים המשפטיים, עקב קרבתו ליועמ"שית גלי בהרב מיארה, אותה מינה לתפקיד.
האינטרס הכפול הזה של נתניהו וסער, מקרב את הצטרפותו של האיש, שקרא ראשון תיגר על נתניהו, לשוב למפלגת האם שלו.
הנעלם הגדול
בעוד שבוע וחצי: כיצד ישפיע המצב הביטחוני על שיעור הצבעה בבחירות המקומיות?
אם לא המלחמה, היו נערכות הבחירות המקומיות כבר לפני שלושה חודשים בחודש מר חשוון. הצפי היה שבבחירות הללו יירשם שעור השתתפות גבוה במיוחד, לאור הפגנות המחאה שמילאו את הארץ. הפרומו היה בבחירות ללשכת עורכי הדין, אירוע שנחשב בשגרה כזוטר וכזניח. אלא שהפעם נערכה אותה מערכת בחירות בעיצומם של ימי המחאה, והדבר גרר לקלפיות מצביעים רבים.
באותה מערכת בחירות הצביעו 39,150 עורכי דין, שהם 50.8 אחוזים מבעלי זכות הבחירה. מדובר בזינוק חד בשיעורי ההצבעה לעומת מערכות בחירות קודמות. לשם השוואה, בבחירות הקודמות למוסדות הלשכה הצביעו פחות מ-20 אלף עורכי דין.
ההצבעה המאסיבית הזו ללשכת עורכי הדין, שם הצליח השמאל לנצח את מועמדי הימין, נטעה תחושה בקרב אנשי המחאה, שגם בבחירות לרשויות המקומיות יירשם שיעור הצבעה גבוה, וגם כאן ינצחו המועמדים המזוהים עם מתנגדי הרפורמה המשפטית. מטרתם הסופית היא כמובן ניצחון בבחירות לכנסת, אך הדבר אמור היה להתבטא תחילה בניצחון מועמדים המזוהים עימם ברשויות המקומיות.
אלא שבינתיים פרצה המלחמה, הבחירות לרשויות נדחו פעמיים, ונקבעו בסופו של דבר לעוד שבוע וחצי. התעלומה הגדולה: כיצד ישפיע המצב הנוכחי על שיעור ההצבעה. כדי לחדד את הדברים נדגיש כי בבחירות המקומיות האחרונות שנערכו ב-2018 עמד שיעור ההצבעה על 60%. מדובר היה בעלייה לעומת הבחירות קודם לכן ב-2013, שם הצביעו 51.1% מצביעים.
אותם החוששים לאחוזי הצבעה נמוכים, ניסו לדחות בשלישית את הבחירות. אך הפעם גברה ידם של תומכי הבחירות, בטענה שיש חשיבות רבה לערוך אותן כדי להראות חזרה לשגרה. לצורך כך גייסו את מועד הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת ב-1949, כאשר מלחמת תש"ח טרם הסתיימה. בחירות נוספות שהיו בתקופת מלחמה, נערכו ב-1973, כאשר כוחות גדולים של מילואים עדיין היו מגויסים לאותה מלחמה שפרצה ביום הכיפורים.
הנתונים הללו שירתו את תומכי הבחירות, שקראו לקיימן למרות המצב המלחמתי. ואכן זו הייתה ההחלטה שהתקבלה. לא נותר עתה אלא להמתין כאמור ולראות, מה תהיה ההשפעה על שיעור ההשתתפות בהן.
יהיו אשר יהיו התוצאות, ברור שכל צד ינסה לפרשן כרצונו. אנשי המחאה יחפשו להבליט את המועמדים שהתנגדו לממשלה והיו מזוהים עימם. בעוד תומכי הממשלה יבליטו כמובן את המועמדים הקרובים להם. לפני שיעשו זאת, מומלץ להם לעיין בנתון מעניין נוסף, שלא היה בבחירות הקודמות – בקטע הבא
זיקה ריקה
מועמדים רבים לראשי הרשויות מעדיפים להתמודד ללא זיקה למפלגות הארציות
אם הבחירות לרשויות היו נערכות בתוך ימי המחאה, אפשר היה לבחון (כאמור לעיל), באיזו מידה תוצאותיהן משקפות את היחס של הציבור לממשלה, והאם דעת הקהל עוינת את הקואליציה של נתניהו, או תומכת בה. אולם בחינה מעמיקה מגלה, שהפוליטיקה של הרשויות המקומיות אינה משקפת את המערכת המפלגתית המוכרת בכנסת. לפיכך קשה ללמוד ממנה על מה שצפוי להיות בבחירות הארציות, ייערכו מתי שייערכו.
עובדה זו מגובה במספרים ובנתונים מהשטח. מסתבר שהמועמדים השונים לראשות העיריות ולכהונת חברים במועצות, אינם מעוניינים ברובם להיות מזוהים עם המפלגות בכנסת. חלקם אמנם חברים באותה מפלגה, אך מעדיפים לרוץ עם שם מפלגה אחר ולהתרחק מזיהוי עם מפלגת האם. מדובר בשינוי מהותי ממה שהיה בעבר.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב המועמדים לראשי עיריות ומועצות, היו מזוהים לכתחילה עם אחת המפלגות הארציות. הדבר נפרם אט אט, כאשר המועמדים השונים העדיפו שלא להיות מזוהים עם מפלגה כלשהי, מתוך מטרה לקבל קולות גם מתומכי המפלגה הארצית היריבה. בבחירות הקרובות זה יגיע לשיא.
לפי הנתונים של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", רק ל-22% מהרשימות ול-18% מהמועמדים לתפקיד ראש הרשות, יש זיקה רשמית למפלגה ארצית. מדובר בירידה לעומת הבחירות המקומיות הקודמות ב-2018, שם עמד שיעור הרשימות עם זיקה רשמית למפלגה ארצית על 25%, בבחירות שלפניהן 31%, ובבחירות ב-2003 על 37%. מדובר אפוא בגרף הולך ויורד המעיד על רצון המועמדים להתנתק מכל קשר עם מפלגות האם הארציות.
המפלגה המובילה בהתנתקות ממנה היא הליכוד. בבחירות הקודמות היו מזוהות 101 רשימות עם הליכוד והפעם רק 74. מדובר בירידה של יותר מרבע. כמו כן מספר המועמדים לראש הרשות המזוהים עם הליכוד ירד מ-55 בבחירות הקודמות ל-36 בבחירות בעוד שבוע וחצי.
הליכוד מסתבר, מרחיק את המועמדים שלא רוצים להיות קשורים אליו רשמית, לאור כל מה שקורה בו, ועקב העימותים הפנימיים שפורצים החוצה ואינם מחמיאים (בלשון המעטה) למפלגה. מהסיבה זו מעדיפים מועמדים חזקים שבעבר הלכו עם הליכוד, להתמודד עתה ברשימות עצמאיות עם פתק הצבעה שונה.
מפלגה נוספת, שהמועמדים בוחרים לברוח ממנה ולא להיות מזוהים עמה, היא מפלגת העבודה המתרסקת. בבחירות הקודמות התמודדו 52 רשימות המזוהות עם העבודה, לעומת 17 רשימות בלבד בבחירות הנוכחיות. כמו כן רק שמונה מועמדים לראשי עיריות ומועצות מזוהים רשמית עם העבודה, לעומת 29 בבחירות הקודמות.
לעומתן מפלגת 'יש עתיד'" עולה ל-37 רשימות המזוהות עמה לעומת 27 בבחירות הקודמות. כמו כן 21 מועמדים מטעמה לראשי הרשויות, לעומת עשרה בלבד בפעם הקודמת. ומה קורה במפלגות החרדיות – בקטע הבא.
דגל בגאון
האתגר המרכזי של הבחירות: 400 אלף מעטפות כפולות, שיעכבו את התוצאות בשבוע
נתון מעניין נוסף: 'המחנה הממלכתי' שמתמודדת לראשונה כמפלגה בבחירות לרשויות מזוהה עם 23 מועמדים לראשי רשויות ו-42 רשימות. מרצ, שאינה קיימת כמפלגה ארצית, מריצה 14 רשימות מטעמה בבחירות לרשויות.
ומה קורה במפלגות החרדיות: 'דגל התורה' מתמודדת בכ-50 ערים, 15 מתוכן עם האותיות דגל (ולא ג'). מדובר בירושלים, בני ברק, בית שמש, אלעד, חיפה, ביתר, רכסים, רחובות, אופקים, אשדוד, אזור, חריש, גן יבנה, עמנואל ומזכרת בתיה. בשונה מהמפלגות האחרות, רשימות 'דגל התורה' המקומיות, מזוהות לכתחילה עם המפלגה בכנסת ומדגישות בהבלטה את הנתון הזה.
גם אגודת ישראל מתמודדת בכמה ערים באופן עצמאי, בחלקן (לצערנו) התפצלה בין "הסיעה המרכזית" לשלומי אמונים". במקביל מתמודדת ש"ס ב-70 רשימות מטעמה כמו בבחירות הקודמות.
מפלגה חדשה נוספת שנכנסת למרוץ המקומי היא 'עצמה יהודית' של בן גביר, המציגה 25 רשימות מקומיות. בן גביר מקווה לקצור את פירות הסקרים הארציים ולהעבירם למישור המקומי. 'הבית היהודי' המשולבת ב'ציונות הדתית' מציגה 73 רשימות מטעמה.
בסך הכל מתמודדים 24,910 מועמדים למועצות הערים והישובים ו-801 מועמדים לראשי רשויות. סך בעלי זכות הבחירה 7.2 מיליון, אף שבבחירות בעוד שבוע וחצי לא ישתתפו תושבים מ-12 רשויות שתושביהן פונו בצפון ובעוטף עזה. מדובר בין השאר בערים שדרות, קריית שמונה, שלומי ועוד. הבחירות באותם מקומות ייערכו בחודש מר חשון תשפ"ה.
סיכום: חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה צופים לאור המצב, צניחה של לפחות 10% באחוז ההצבעה. לדבריהם, הקמפיינים לא מספיק תופסים את העין לעומת הבחירות הקודמות. השפעה אפשרית נוספת של המצב על התוצאות: בחירה חוזרת של ראשי עיריות מכהנים על פני מועמדים חדשים. הסיבה: למועמדים חדשים ולמועמדים של האופוזיציה קשה לתפוס בולטות בתקופה הזו.
הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בתל אביב, שם ניטש קרב בין ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, למועמדת 'יש עתיד' ארנה ברביבאי. לפני המלחמה הצליחה ברביבאי לתפוס בולטות במאבק ולאיים על כיסאו של ראש העירייה המכהן. המלחמה השכיחה אותה וחולדאי חזר להיות המוביל.
האתגר הגדול ביותר בבחירות בעוד שבוע וחצי, יהיו המעטפות הכפולות בהן יצביעו החיילים. מדובר במספר מוערך של 400 אלף מעטפות לעומת 95 אלף במצב שגרה רגיל. ההצבעה במאות קלפיות צבאיות, שחלקן יוצבו בשטחי לחימה תחל כבר השבוע ביום ג', שבעה ימים לפני מועד הבחירות. בשל ריבוי המעטפות הכפולות, עשויות התוצאות להתעכב עד שבוע לאחר הבחירות, בעיקר בערים בהן ההתמודדות תהיה צמודה.
אתגר נוסף: התמודדות אפשרית מול שמועות ופייק ניוז של גורמים עוינים וזרים, שינסו לשבש את הבחירות. התמודדות כזו תהיה גם מול גורמים מבית שינסו באמצעות הפצת שמועות שקריות, להטות תוצאות בחירות של רשות מקומית כזו או אחרת. רשויות אכיפת החוק כבר הודיעו כי מי שיעשה זאת, מסתכן במאסר על פי חוק.
כל הפוסל
כך מנסה לפיד לעצב סדר יום ולהתניע את גלגלי המחאה סביב גל הסתה של "שוויון בנטל"
לאחר שהמחאה לא הצליחה להפיל את הממשלה, ולאחר שגם ליבוי ושיסוי משפחות החטופים נגד הממשלה, נוחל כישלון, במיוחד השבוע לאחר החילוץ המוצלח, עוברים מתנגדי נתניהו לנשק הישן והמוכר: שוויון בנטל. לצורך כך הם מגייסים את המצב הביטחוני המתוח בצפון ובדרום, ויוצאים לקרב הסתה נגד הציבור החרדי כולו.
זה החל עם המתקפה המתוזמנת של אנשי התקשורת הסרוגים מקרב הדת"ל נגד הסדר "תורתו אמנותו", תוך קריאה לגיוס תלמידי הישיבות. זה נמשך עם מצעד הפוליטיקאים משמאל ואפילו מימין, שהמשיכו עם הקו הזה. השבוע עלה על הגל העכור הזה, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שזיהה כי מדובר בנושא שאפשר להבעיר סביבו את הרוחות והרחובות ולכן הוא מנסה לתפוס על זה טרמפ בחוסר אחריות מוחלטת.
"זו הסתה ונבזות של אדם שמחפש לעשות הון פוליטי בשעת מלחמה", טען כלפיו הפרשן יעקב ברדוגו, והוסיף: "זו לא סתם הסתה, אלא נבזות ורשעות". ואכן לפיד התקשה לעמוד מהצד בלי להכניס יד לבוץ ההסתה העכור. אביו, טומי לפיד, עשה גם הוא פוליטיקה על גב הסוגיה הזו, וזכה בבחירות 2003 ב-15 מנדטים. בהמשך התפרקה המפלגה לרסיסים, ועשר שנים מאוחר יותר ב-2013, נכנס הבן יאיר לפיד, לפוליטיקה עם אותו סדר יום, תוך שהוא גורף 19 מנדטים.
מאז חלפו 11 שנים ולפיד לא השתנה ולא הפך לממלכתי יותר. זאת למרות העובדה שבמהלך תקופה זו כיהן כשר אוצר, שר החוץ וראש הממשלה. לפיד עט כאמור על הנושא כמוצא שלל רב, בניסיון לעצור את מפולת המנדטים בסקרים. יש להניח שהוא לא יזנח את השוויון בנטל עד הבחירות וינסה להפוך אותו לדגל מחאה רבתי.
את עיקר מאבקו ממקד לפיד בגנץ ואיזנקוט על גבם של החרדים. קשה לו לראותם חולפים על פניו בסקרים, בפרט ששניהם נכנסו אחריו לפוליטיקה. במסיבת העיתונאים השבוע תקף אותם ותהה כיצד שני רמטכ"לים לשעבר שותקים סביב הנושא.
אלא שלפיד כדרכו, לא ירד לעומק העניין והוא מתבלבל בין חוק הגיוס לתזכיר החוק של משרד הביטחון שעומד כרגע על הפרק. תזכיר חוק זה מתייחס לשירות הסדיר הכללי ולכמות ימי המילואים השנתית, ואינו מדבר כלל על חוק הגיוס בשום צורה שהיא. לפיד כמובן לא התעסק ב"זוטות" עם הפרטים הקטנים ועלה להתקפה מבולבלת.
המגוחך הוא שלפיד קרא לח"כים של הליכוד, "אלו שמדברים אתנו בחדרי חדרים" לצאת ולהתנגד לחוק. בכך ניסה לרמוז כאילו ח"כי הליכוד חוששים לדבר נגד מנהיגם וכאילו מפלגת הליכוד זו דיקטטורה. בפועל, מפלגתו שלו, 'יש עתיד' היא זו שמתנהלת כמו דיקטטורה, ללא בחירות, תוך תלות מוחלטת במנהיג. כל הפוסל.
הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקוד נאמן בעיתון יתד נאמן
