בריסקער רב הגיע פעם לעיר קראקא. הוא הלך לראות שני דברים:
את בית הכנסת של הרמ"א, ואת הקבר של ה'מגלה עמוקות'. ליד קברו של ה'מגלה עמוקות' ישנה מצבה שעליה כתוב: "פ"נ איש לא ידוע שמו ויעיד עליו רעו [זה השוכב לידו[". הוא שאל מיד והתעניין מה זה, מי זה. הלך לחברא קדישא. אמרו לו שבפנקס הקהילה כתוב הסיפור. הביאו את הפנקס ונתנו לו לקרוא. היה כתוב שם כך: אחרי שה'מגלה עמוקות' נפטר הגיע אברך לחברא קדישא וביקש: "רצוני לקנות קבר ליד ה'מגלה עמוקות'". צחקו עליו: חסר דעה, איזו בקשה! – אשלם על כך בכסף מלא. – לא מוכרים קבר כזה בכסף הוא לא נכנע לדבריהם, הגיע עוד יום ועוד, אך הם שלחו אותו לנפשו – [גיי געזונטע רייט ] – בשום אופן אנחנו לא מוכרים!
החליט ללכת באופן אישי לפקיד הגזבר היושב במשרד, ולספר כי הוא מציע סכום כסף רב, אולי ישתכנע. "אשלם כמה שתרצה, רק תמכור לי את המקום" – התחנן. בשום אופן. עוד יום ועוד יום נדנד לו, עד שהגזבר החליט: יש לי עצה, אני אנקוב בסכום כסף כזה גבוה שהוא פשוט יברח מהמקום. למחרת כאשר הגיע, אמר לו: "אם אתה רוצה באמת, תשלם חמש מאות רובל". סכום עצום. – חמש מאות רובל? בסדר, אני אביא. הלך והביא חמש מאות רובל. חשב הגזבר לעצמו: מה אעשה עכשיו? סיפור שכזה. התיישב בדעתו והחליט: אני כבר אדם זקן, והוא אברך צעיר, עד שהוא ימות אני כבר מזמן לא אהיה פה. מה אכפת לי? דבר ראשון ניקח את הכסף – חמש מאות רובל. בינתיים יהיה לחברא קדישא קצת כסף. ולימים, כאשר יצטרכו לקבור אותו, שהם ישברו את הראש. זה לא יהיה נוגע אלי… – תביא את הכסף – תביא לי שטר מכירה. כתב לו שטר מכירה, נטל את הכסף, הביא אותו למנהלי 'חברא קדישא' ואמר להם: "פלוני קנה אחוזת קבר", לא האריך ולא פירט. לא פחות ולא יותר, למחרת האיש נפטר. לא ידעו מי האיש. לא הכירו אותו כתושב העיר, לא ידעו על משפחה או קרובים, וגם לא ידעו על רכישת חלקת הקבר. הגזבר ידע על העסק ושתק. החברה קדישא קברו אותו במקום אחר – והגזבר שותק. בלילה בא הנפטר לגזבר ושואל: "מה זה? יש לי שטר מכירה, רימית אותי!" אמר לעצמו: דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים למחרת שוב אותו חלום: "מה עשית לי, מדוע זרקת אותי שם?" בלילה השלישי אמר לו: "אם אתה מתעלם ממני – ברצוני לתבוע אותך לדין תורה בפני בית דין של מעלה!" דין תורה בבית דין של מעלה – זה עניין מר מאד… הגזבר רעד בכל גופו: הוא הולך להרוג אותי, לקחת אותי לשם. באותם ימים הרב של קראקא היה רבינו הב"ח. הגזבר מאד נבהל, הלך לרב ובכה לו שעשה שטות נוראה, סיפר לו את כל הסיפור. וקוראים לי כעת לבית דין של מעלה. מה אני עושה ? תן לי עצה. אומר לו הב"ח: אם הוא יבוא פעם נוספת, תגיד לו שיש הלכה בשולחן ערוך שהולכים אחרי הנתבע. אתה רוצה דין תורה ? בוא לפה, שיבוא אלינו לבית הדין. אצל הב"ח. שיקבע זמן מתי שהוא רוצה ונפסוק. אכן הגיע שוב בחלום, אמר לו הגזבר: אתה רוצה, תבוא לכאן לבית דינו של רב העיר הב"ח. כך היה. קבעו זמן. הב"ח התיישב. הגזבר הגיע וגם קהל רב התאסף לשמוע מה ייעשה בדינו. נעמד הב"ח והכריז: "התובע יטען את טענותיו!" איך שאמר את דבריו שמעו קול. קול של הנשמה המספרת את כל הסיפור. "ועכשיו" – אמר הרב – "יציג הנתבע את טענותיו". הגזבר הצטדק, הציג את טענותיו. אמר הב"ח: "שמעתי את שני הצדדים, ופסק ההלכה הוא כך: אנחנו פה בעולם, לא יכולים למכור מקום לאדם לא ידוע. וכיון שאיננו יודעים מי אתה, איננו יכולים למכור לך קבר על יד איש קדוש ה'מגלה עמוקות'. לכן, הגזבר לא יכול היה למכור לך את המקום, הוא לא הבעלים. אבל מה נעשה שהוא כבר עשה איתך מכירה שלא כדין. אי לכך, הפסק כדלהלן. כיון שאנחנו לא יכולים לקוברך שם, אם אתה כן ראוי לנוח שם – תדאג לעצמך. ואם יש לך את הזכות – כבר תדאג לעצמך. זה הפסק שפוסקים בבית דין של מטה!" עברו שלושה ימים. הקבר של האברך היה ריק, והקבר שליד המגלה עמוקות היה תפוס ! הוא דאג לעצמו. על הקבר הניחו מצבה: "פה נטמן איש לא נודע מי הוא ויעיד עליו רעו". את כל הסיפור הזה על כח התורה סיפר הרב מבריסק, כפי שקרא בפנקס 'חברא קדישא' דקראקא.
הרבונו של עולם נתן כח לחכמי ישראל והם יכולים לפסוק דברים כאלו .
כח הפסק של הב"ח הוא הכח החזק ביותר שיש בעולם. התורה היא כלי לשנות את האדם, לקדשו, לטהרו ולתת לו מלכות וממשלה בכל העולמות
"וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים" [פ' כה]
מדוע בכל הכלים כתוב בפסוקים הבאים "וְעָשִׂ֧יתָ" בלשון יחיד, ואילו בארון כתוב " וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן," בלשון רבים ?
מדרש רבה [לד, ב]: "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב "וְעָשִׂ֧יתָ" ובארון כתיב " וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן " ? אמר רבי יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה אמר רשב"י: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה…
ומפני מה בכולן כתיב " ְעָשִׂ֧יתָ ּּלֹוֹ ' ובארון כתיב 'ְְ וְעָשׂ֥וּ '? עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן".
ואייך יזכו כל עם ישראל לתורה ?
ידועים דברי הזוהר הקדוש על הכתוב "ויקחו לי תרומה". רבי שמעון בן יוחאי אומר, כי האדם החפץ להשתדל במצווה יעניק תרומה לה', ועל ידי זה תשרה שכינה. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – איש זה, המתגבר על יצרו, שעל ידי זה זוכה לתת תרומה , ובכך הוא זוכה לקבל חלק בתורה הק' .
הגמרא [סוטה מט]: "אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר: 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'. שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, תלמוד לומר 'מה יקר חסדך, אלוקים'. ומפרש רש"י: 'שמא כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה וחסד קופץ, ומספיקין וממציאים לו אנשים מהוגנים – לכך תלמוד לומר: 'מה יקר' צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה, לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים' "אנו לומדים מדברי רש"י – שצריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה, משמע שאין זה קל, אלא צריך זכות מיוחדת להיקרא תורם ונדיב לדברי קדושה".
כמו ש-ללומדי התורה יש את הניסיון בלימוד התורה כך למחזקי התורה יש .
נאמר בתהילים [קיט, קסה]: "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול". מהו הלשון "לאוהבי תורתך", היה לו לומר 'ללומדי תורתך'?
אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: לומדי תורה לא יימלטו ממכשולים ומכשלונות בלימודם. הם עלולים להיכשל בביטול תורה, בלימוד שלא לשמה, בעשיית התורה קרדום לחפור בה, וכיוצא בזה. אולם 'אוהבי תורתך', אלו שבאהבתם לתורה תומכים ביד נדיבה בלומדי התורה, ומחזיקים אותם מכספם – "אין למו מכשול", כי כל הכישלונות שנכשל בהם לומד התורה מיוחסים רק לו, ואינם נדבקים במי שתמך בו. נמצא, שאת הלומד ידונו בשמים על החסרונות והפגמים שנפלו בלימודו, והדבר יגרע משכרו. אך תורתם של תומכי התורה שלימה, ושכרם שלם מן השמים – "שלום רב לאוהבי תורתך .
כאן המקום להודות לכם משפחת חלפון ידידי היקרים על כל העזרה והסיוע לישיבה באהבה ובידידות גדולה.