בול פגיעה: איך להתמודד עם עלבונות והצפה רגשית?

היא נכנסה לחדרי. אישה בשנות השלושים המאוחרות. התיישבה על הכיסא מולי. עטופה במעיל וידיה אוחזות בתיק בחוזקה. ניכר שהיא חוששת. קיבלתי את פניה, בחיוך, כדי להפיג את המתח שהשתרר בחדר. שמרתי על שתיקה, שתאפשר לה להתמקם ולעשות סדר במחשבותיה.

היא דיברה בלחש, בוררת את המילים. שמי חיה ש. ואני כל הזמן מרגישה שאני" לא בסדר", שאני מאכזבת את כולם, שאני אשמה ואפילו לא יודעת במה.

ביקשתי ממנה לספר על עצמה ולנסות להגדיר את התחושות שהביאו אותה אליי.  לראשונה התבוננה בי ממושכות, ופתחה במונולוג מהוסס, שכנראה הכינה מראש. :"אני כבר גדולה. אני בת שלושים ושש. נשואה, אמא לשלושה ילדים, עובדת במשרד עורכי דין. מרוויחה טוב, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, אבל אני לא".

המילים יצאו מפיה בשקט ולאט, כאילו הן חוששות לתפוס מקום בחדר. ארשת פניה נראתה לי קפואה במקצת. שמתי לב  שנשימותיה מהירות, ושטוחות, כל גופה משדר מן התנצלות סמויה ו"סליחה שאני קיימת". אני מתבוננת בה עמוקות וכשסיימה את המונולוג, ביקשתי ממנה לתת דוגמה והיא סיפרה על אחת הדרמות שלה בחיים.

ההצגה הכי טובה בעיר

בעלי אומר שאי אפשר להגיד לי כלום, כי מכל דבר אני נעלבת. שבוע שעבר רציתי לקנות מוצר חדש לבית , והוא לא הסכים. נעלבתי.

לא הגבתי, לא הסברתי, וגם לא ציפיתי שיסכים או יבין.

כל  מילה נשמעת לי כביקורת. אני נעלבת גם מהילדים, שאומרים לי לפעמים: " את לא אמא טובה". אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם – ובצדק. והכי כואב שאני מאכזבת בעיקר את עצמי. אני מרחמת על עצמי. מנסה להיאבק במרירות שמציפה אותי. עוצרת לנשום, מנסה לחשוב מחשבות טובות, אבל בסוף הכאב שוב חוזר.

לספר את הסיפור מחדש

הסברתי לחיה איך לספר לעצמה את סיפור הפגיעה, אבל הפעם באור חדש. בעלך מסרב,  ואת את מחפשת בין המילים שלו אישור של  "אני בסדר", אבל כל מה שהוא אומר נשמע לך כביקורת ואת בוחרת לשתוק ולהסתגר כדי להימנע מעימות. מוותרת מרצון על עצמך. כל אפיזודה כזו, כל אמירה שלו, מציפה אותך באכזבה ומחזקת אצלך סיפור חיים  של "אני לא בסדר". את זו שמשלמת את מחיר הפגיעה, כואב לך ואת מרגישה אבודה. אין לך שמחה, את לא מאושרת.

את מחפשת אישורים , כי את זו שלא מאשרת את עצמך. המציאות הציבה בפנייך מראה בדמות 'בעלך' – הוא משקף לך בתגובותיו בכל פעם התנהגות כזו או אחרת, משמים, לטובתך. בדומה להתבוננות במראה. כשתראי כתם על השמלה אני בטוחה שתנהגי באחריות ובמחשבה ותנקי את הכתם ולא תנסי לנקות את המראה.  לא תחפשי  אשמים ולא תרגישי אשמה. גם כאן מול בעלך מול הילדים, גם בעבודה יש לך הרבה מראות,   להשתקף , ללמוד את עצמך , לתת לעצמך הזדמנות להאמין בעצמך, במה שאת  חושבת, במה שאת רוצה, ולגדול לעצמאות רגשית .לחזק בעצמך את חוויית " אני בסדר".

שליח עד הבית

אנחנו בורחים מהכאבים של החיים. אבל הכאבים הם שליחים, הרגשות הם שליחים. פעם כעס, פעם אשמה, פעם חרדה, פעם אהבה. כל הרגשות נועדו לקרב אותנו לעצמנו, לבנות בנו את האמון הבסיסי בעצמנו. בקיומנו. בכאבים נועדו לחזק את שריר האמון שלי בי. בכל פעם שאנחנו מתגברים על הרצון לשקוע עמוק בביצת הריגשי, ומתמודדים באופן בוגר ואחראי עם הפגיעה- אנחנו מחזקים את שריר האמון שלנו בעצמנו. ובונים שמחה פנימית. מכאן- כמה שווה להתגבר- ככה אנחנו בונים את שריר האמון בעצמנו.

מראה

תתרגלי לספר לעצמך את סיפור החיים באור חדש. מראת המציאות משקפת אותי. כל מה שקורה זה  כדי לגדל אותי לחזק את שריר האמון שלי בעצמי. לחזק את תחושת "אני בסדר". לא להיות זקוקה בכל פעם לאישורים מהסביבה כדי להרגיש שאני טובה .לטובתי. נפגעתי, האדם הזה הציב בפני מראה לפנימיות שלי. צילום רנטגן לשריר האמון שלי בעצמי. אם אני שומעת רק ביקורת בכל מה שאומרים, סימן שעדיין יש עבודה על השריר הזה אצלי. אני צריכה לחזור  ולחזק את העצמאות הרגשית שלי, את האדם האחראי והבוגר שאני רוצה להיות.

 בכל פעם שתצליחי לרתום את תחושת הכאב למחשבה מעצימה- יוצא לי מזה משהו, אני גדלה ,ולא לתחושת אשמה וחוסר אונים, תחזירי לעצמך את האמון  בעצמך, ובכל פעם שתתגברי ותבחרי במקום לשקוע בהצפה הרגשית, להסביר את עצמך ולתת מקום גם לבעלך להביא את האמת שלו, תוכלו יחד לבנות את הקשר.

את תהיי עצמאית יותר. תחזירי לעצמך את שליטה על הבחירות שלך ותצליחי להשפיע לטובה גם על הסביבה. הפגיעה היא פגיעה, והכאב אכן כואב. תזכרי בזמן הכאב, שזהו גשר צר אומנם, אבל כזה שמקרב ומקדם  אותך יותר לעצמך. והתחושות וההצפה הרגשית יש להן מטרה, לעורר אותך בכל פעם, להקשיב לרגשות שלך, לתת להם מקום, לא להתעלם ממך. לספר לעצמך את הסיפור מחדש, לשתף גם את בעלך ברגשות מתוך רצון לגדול ולצמוח- במקום להתחפר בפגיעה, ולברוח לשתיקה.

סוף טוב

חיה הסכימה לעבור את התהליך. ניתחנו ביחד כמה אירועים. היא למדה לעצור את התגובה האוטומטית, ואיך להשתמש בתחושת הפגיעה, הכאב , לצמיחה. להרגיש אהובה יותר רצויה יותר מוערכת יותר, ולא מאכזבת קודם כל את עצמה.

הפסיכולוגיה של "אני לא בסדר"

עצרו לביקורת. תסכימו איתי, שכולנו רוצים  לשמוע  פירגונים, והרבה. כולנו רוצים להרגיש אהובים, ורצויים. מה לעשות שקשה לנו להשיג את תחושת האהבה העצמית הזו לבד. לכן אנחנו תמיד מחפשים מישהו או משהו שיאשר אותנו כדי שנרגיש מאושרים. המנהלת דורשת  מאיתנו להישאר שעות נוספות, ואנחנו נעלבים. הכביסה לא מקופלת ואנחנו כועסים. מתקשים להמשיך הלאה, מסתגרים . חווים את עצמנו, כלא שווים. זה ההרגל שלנו- ואנחנו  הרגלנו את עצמנו לחשוב שאנחנו "לא מספיק טובים". וכתוצאה מזה אנחנו מתרגמים את המציאות שהיא נגדנו, ומתחברים לרגשות שלנו באופן שלילי. לא אפקטיבי, ולא מקדם. "עשו לי" "לקחו לי"  מחשבות של קורבנות .נכון, אין לנו יכולת לשלוט בכל המצבים, ולפעמים נראה שהכול או כולם או לפחות חלק ממה שקורה- בטוח נגדי.

יש דרך לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו שהוא גם " אזור הנכות שלנו"– ארץ ההרגלים הלא יציבים- של תחושות אשמה, שסיגלנו לעצמנו. יש אופציה אחרת, והיא לקבל אחריות על הדרך בה נבחר להגיב.  

רגיש ומרגיש

הרגשות תפקידם לאותת לנו, להזהיר אותנו שמשהו לא בסדר. כשאנחנו מתעלמים מהרגשות, שותקים, ממשיכים לרצות, כדי להימנע מעימות, אנחנו פוגעים בעצמנו . להדחיק את הרגשות זה לוותר על עצמנו. הרגשות המודחקים לא יוותרו לנו ,וישובו וינסו לפרוץ בעוצמה גדולה יותר. ועם הזמן נהיה פגיעים יותר.

תעודת אחריות

אנחנו יכולים לעזור לעצמנו בזה שנלמד לקבל אחריות על הרגשות שלנו .לשאול את עצמנו אילו רגשות היו יכולים לדבר מה הם היו אומרים? מה אנחנו רוצים באמת?

מה עושים

עוצרים לחשוב. גם אם לא באותו רגע בו העלבון צורב, ומחפשים את גרעין האמת אצלנו. נפגענו, נעלבנו, האשמנו את עצמנו ואולי גם את האחרים. עכשיו כשאנחנו מודעים שאפשר גם אחרת, במקום להמשיך את המעגל הזה, נבחר לצמוח ממנו. לברר את הרגשות שלנו ולעבור דרכם ולגדול באמצעותם , להסביר את עצמנו, לקבל אחריות גם אם יסתבר שטעינו. אם נמשיך להתגונן ולהתחפר בתחושות אשמה ו" אני לא בסדר" לא נצא מהלופ.

משהו לנשמה מהפרשה

השבוע פרשת תרומה. "ושכנתי בתוכם". -חידוש עצום התחולל בנו לאחר מתן-תורה. במעמד הר-סיני הפכנו ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מאז לכל אחד מאיתנו יש את הזכות לתת את הלב ולהשתתף בבניין המשכן שבלב. כשם שהמשכן נבנה בשעתו מחומרים גשמיים.  זהב, כסף, נחושת, עצי-שיטים, עורות-אילים וכו' –כך גם אנחנו יכולים לעשות משכן בלב שלנו מתוך חומרי החיים שלנו.

מטבע של אש

"…מאת כל איש אשר ידבנו ליבו .." מאיפה יש לנו נדבת לב.  מתי  אנחנו נקראים לתרום כדי להתרומם. דווקא מהכאבים. כל כאב הוא גשר לגדילה בתחושת הערך הבסיסית.

כל כאב הוא – דורש מאיתנו מסירות נפש כדי להתגבר. להמשיך לכאוב אך בה בעת להבין שהכאב הזה מרומם אותנו, ועוד מעט נחווה תחושת עונג של חיזוק האמון העצמי, שעולה דווקא מתוך ההתגברות. "מטבע אש"- אנחנו רותמים את האש של הפגיעה את התחושות להתחברות עמוקה יותר עם עצמנו. לשלום גדול יותר בתוכנו, וזה שווה. אנחנו נפגעים אנחנו כואבים, הפגיעה מעוררת בנו אש . אש של עלבון, של מרירות, של כעסים, של קנאה, של פחד וייאוש. אש שאוכלת אותנו מבפנים, ולפעמים גם פורצת החוצה 'ואוכלת אחרים'. האש הזו של הכאבים ושל המשברים ,היא הדלק לרתום אותנו לעשות שינוי בתודעה שלנו, לצאת מתחושת הקורבנות והתלות לעצמאות רגשית.  להיות טובים יותר. טובים יותר , מתחשבים יותר, קודם בעצמנו.

בכל פעם שנצליח לתת לכאב משמעות של צמיחה ,להתגבר על התחושה של "אני לא בסדר"- נבחר להקשיב לרגשות שלנו ,נתגבר, נזכה להתחבר יותר ויותר לתחושה של "אני בסדר"  ונחזק את האמון בעצמנו . כך נבנה את המשכן הלב שלנו. וזו ההכנה הראויה של כולנו להקמת בית המקדש השלישי במהרה בימנו אמן.

הזמנה אישית

אני מזמינה אתכם להתחיל להשתמש בכלי 'כאב הוא ההזדמנות'. תתחילו להקשיב לרגשות שלכם, חפשו את גרעין האמת שלכם, שתפו אותי בחוויה שלכם. מה למדתם על עצמכם. אשמח לקרוא את התובנות שלכם.

mhithabrut@gmail.com