האם דווקא האיום של גלנט יביא לפתרון בנושא חוק הגיוס?

שר הביטחון יואב גלנט, הטיל בשבוע החולף פצצה פוליטית: חוק גיוס רק בהסכמה של כל חלקי הקואליציה. זה לא פשוט כי זה אומר שגם לרשימת המחנה הממלכתי ותקווה חדשה יש אמירה בנושא ובעצם זכות וטו. זה גם אומר שחייבים להשיג את הסכמתן של המפלגות החרדיות – יהדות התורה וש"ס.

בימים "רגילים" ניתן היה לגלגל את הסוגיה עוד ועוד כפי שעושים כבר עשרות שנים, אבל הפעם אי אפשר יותר לשחק על זמן, כך לפחות נדמה, כי בג"ץ נושף בעורפה של הממשלה והכנסת לטפל בסוגיית גיוס חרדים פה ועכשיו. רבים חושדים במניע לכוונותיו של גלנט. בצדק. רוב הפוליטיקאים שמעלים הצעות, בעיקר כאלו השנויות במחלוקת, עושים זאת כדי לקדם את עצמם. אגב, זה לא אומר בהכרח שכל הצעה המועלית על ידי פוליטיקאי היא מראש הצעה רעה…

ולעצם העניין. אם נצטרך לנתח זאת ומבלי להביע דעה, כבר שנים רבות קיימת אי נחת, בלשון המעטה, בקרב הציבורים הלא חרדיים בישראל (חילוניים וכיפות סרוגות) מכך שעשרות אלפי חרדים אינם מתגייסים לצה"ל. נכון, יאמר החילוני השכיח, החרדים במלחמה תרמו רבות למאמץ הלאומי, כולל התגייסות מופלאה לסוגיית זיהוי החללים, אבל אנחנו לא מסתפקים בכך, אנחנו רוצים גיוס שלהם לצה"ל.

אני מעריך שרבים בציבור החילוני מבין שכמובן יש צרכים מיוחדים לחייל חרדי ושיש להתחשב בו ולהתאים את צה"ל לחרדים, אבל להתגייס צריך. העמדה הזאת התחזקה עשרת מונים במלחמה, ועוד יותר לאחרונה כאשר קיימת כוונה לחוקק את חוק הגיוס החדש שיאריך את משך השירות בצה"ל וגם לדחות את גיל סיום שירות המילואים וגם את מספר ימי המילואים המותר על פי החוק. כל אלה הביאו לתרעומת, שלא לומר כעס, של החילוניים והדתיים הלאומיים כנגד החרדים.

אבל יתכן ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, יתכן שדווקא הלחץ של בג"ץ מצד אחד ושל גלנט מהצד הפוליטי יכפו על הפוליטיקאים שלנו להגיע סוף סוף לפתרון מניח את הדעת בתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא "גיוס חרדים". יתכן שאי אפשר יהיה יותר לדחות את ההחלטות וכולם יצטרכו להתכנס ולקבל החלטות.

ומילה למפלגות החרדיות. אני שומע קולות המשערים שהמצב החדש יגרום לחרדים לפרוש מהממשלה ולכפות בחירות. האם זה חכם? בואו נחשוב: מה ישיגו המפלגות החרדיות אם יפילו את הממשלה? אולי דחיה קטנה בהכרח לחוקק חוק גיוס שיכלול גם חרדים, אבל זה קונה אולי חודשים בודדים, אם בכלל. ונניח שיתקיימו בחירות ונניח שתוקם ממשלה שונה מהקיימת, כזו שמתבססת על מפלגות המרכז שמאל, כמו ממשלת בנט-לפיד – האם אז החרדים יוכלו להעביר את מה שהם רוצים? האם אז הם יוכלו לשמר את המצב הקיים? תשובה: ברור שלא.

האם יאיר לפיד, או גנץ, או נפתלי בנט, יתנו לחרדים דבר מה נוסף על זה שהליכוד נותן? אני בספק. יתרה מזאת – לקואליציה הנוכחית אין שום טעם לפרק את עצמה, משום שחלקיה לא יוכלו לחזור בעתיד הנראה לעין לעמדות השפעה בממשלה ובציבוריות כפי שיש להן כיום. לכן, ההיגיון אומר שאחרי הכעסים והטרוניות מוטב שבאמת כל חלקי הקואליציה, כולל החרדים, יתכנסו וישברו את הראש ויגיעו למסקנה שיש לחוקק חוק סביר והגיוני שיוכל להתקבל על דעת כל חלקי הקואליציה והעם – חוק שיפתור את הסוגיה. זה אפשרי.

ומילה על הבחירות שהתקיימו ברשויות המקומיות. ראינו שכל מפלגה ארצית מנסה לנכס לעצמה הישגים במישור המקומי. בעיני, אין לרוב קשר בין הפוליטיקה הארצית לזו המקומית. זו הסיבה שגם מועמדים המזוהים עם מפלגה ארצית – מנסים להצניע, לרוב את הקשר, כדי לא להבריח מצביעים הנמנים עם מחנה פוליטי אחר. והבחירה בסוף היום הייתה במרבית הערים והישובים על פי שיקולים של מהות: טוב לי עם ראש העיר, או האם אני רוצה להחליף אותו, ולא מעניין אותי מאיזה  מפלגה הוא.

הציבור היחיד שלגביו הקביעה הזאת אינה נכונה הוא הציבור החרדי. ראינו הצבעות על פי הנחיות של רבנים ושל ראשי מפלגות וסיעות חרדיות. החרדים גם מצביעים באחוז גבוה יותר מזה של החילוניים והדתיים ולכן הם גם הגיעו להישגים יפים כמפלגות. אגב, אם המפלגות החרדיות היו משכילות להתגבר על המחלוקות הפנימיות שלהן – זה בכלל היה יום חג…