המפגש בשוק: איך בונים ערך עצמי כששום דבר לא מסתדר?

ביום רביעי לקראת שבת קודש פרשת ויקהל. יצאתי מעבר לעצמי. נסעתי ברכבת הקלה. הרכבת עצרה בתחנה של שוק מחנה יהודה. מערכת הכריזה הודיעה בשלוש שפות על ההגעה לתחנה. ירדתי מהרכבת, עצרתי להתבונן בעוברים ושבים. תמונה מוחשית של חיים. של "כולנו" שהוא יותר "מכל אחד מאיתנו".

חשבתי שאין מתאים מזה לקראת שבת פרשת וייקהל. אנחנו בדור של כל כך הרבה מערכות יחסים וירטואליות, ורשתות חברתיות. קוראים לזה קהלי מדיה. אך הקהילות הדיגיטליות חסרות את חווית החיות והקשר פנים אל פנים.

נעים להכיר

ראיתי אותה ליד דוכני הפירות, עם חברה מצלמות את עצמן תמונות סלפי. מצלמה קדמית, יד מושטת קדימה רחוק מהפנים, מורמת בזווית ארבעים וחמש מעלות, צוחקות. זו הייתה רות ש, מרעננה. זכרתי אותה. שנתיים חלפו מאז הגיעה אלי לראשונה.

השוק ההומה הקולות הריחות והצבעים היוו ניגוד לזיכרון מהמפגש הראשון שלנו. היא הייתה שקטה מאד, קולה לוחש, הגדרתי אותה בליבי כ 'פרווה'. מאנשי ה'לא נעים לי'. אלו שקונים את הפריט כי המוכר התלהב. אלו שאוכלים במסעדה גם את המנה שלא ערבה לחיכם, כי התביישו להחזיר.

אנשים מרצים ולא מרוצים. ההתנהגויות המרצות האלו מאד נפוצות והן קיימות במידה מסוימת בכל אחד מאיתנו. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו. החברה מנהלת אותנו, גם את הרצונות שלנו. אנחנו מתרחקים מעצמנו מתחושת השייכות הבסיסית לעצמנו. גם אם בצ'ק ליסט של החיים הכול סומן ב-וי. עבודה, בית, עדיין אנחנו מרגישים שאנו חיים בסרט אבל לא את החיים שלנו. בסרט שמישהו אחר כתב את העלילה.

שאלות ללא מענה

אני זוכרת שכל שאלה ששאלתי אותה נענתה בשאלה. כאילו היא במבחן אמריקאי ומפחדת לטעות. שאלתי אותה אם חם לה, אם תעדיף שאפעיל את המזגן. היא ענתה בשאלה:" ולך חם?". שאלתי אותה איך היא מרגישה. היא ענתה בשאלה: "איך נראה לך".

רות בת שלושים וארבע. מורה לגיל הרך. הייתה רכזת מקצוע. עדיין רווקה. לא הצליחה למצוא את התשובות שלה בתוך עצמה, כאילו הכול ריק בפנים ומכוון החוצה. לשאלתי:" במה אוכל לעזור לך" ענתה " לא יודעת, אמרו לי שאת תגידי לי".

מחלקת אבדות

"שום דבר לא מסתדר. למדתי, השקעתי, קיבלתי ציונים טובים. יש לי שני תארים. חינכתי כיתה. היו לי תוכניות ניהול, התחברתי לילדים, לא הסתדרתי עם ההורים שלהם. המנהלת העבירה אותי מתפקיד הרכזת, והציעה לי להוריד לחץ ולעשות שינוי השנה, להיות מורה מקצועית. נשברתי. זהו, הרמתי ידיים. אין בי כוחות נפש יותר. ההוראה , חינוך כיתה היו הכול עבורי. אני מרגישה שנכשלתי." כך התחלנו את המסע של רות. ציינתי לעצמי כמטרה. לקיים ברות 'השבת אבדה'. לעזור לרות למצוא את עצמה.

מאחורי המסכה

היא יושבת מולי מעט כבויה, אני יודעת שדווקא הירידה הזו היא לטובה. נסדקה המסכה של הפולס סלף- עצמי כוזב, המסכה של 'רות המחנכת הדגולה '. כפי שהגדיר דונלד וינקוט (1896-1971) שהיה רופא ילדים, ואחד התאורטיקנים הגדולים באנגליה. העצמי הכוזב, ניתן לדמות אותו כעטיפה, כמו מסכה, המגוננת על העצמי האמיתי מפני עימותים עם הסביבה. תפקידו החשוב והישרדותי ,של העצמי הכוזב ,הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו. במצב בריא , אצל אדם המחובר לעצמי האמיתי שלו, העצמי הכוזב יתבטא בעיקר בחוויות נימוסיות מקובלות חברתית. למעשה קיימות  חמש רמות 'זיוף פנימי '. במקרה שלך רות, העצמי האמיתי חבוי ממך. כמה שהעצמי האמיתי חבוי יותר, כך תחושת התלות בסביבה, במה שחושבים ובמה שאומרים, גדולה יותר.

זיהיתי ברות את התלות החברתית. היא חיה את העצמי הכוזב באופן כמעט מלא. עושה מה שצריך, אומרת מה שצריך, עסוקה בלרצות את הסביבה, על חשבון העצמי האמיתי שלה.

 על הרצף

האמת שרובנו  אפילו לא מודעים עד כמה אנחנו לא חיים את חיינו. כולנו על הרצף של לגלות את העצמי האמיתי. כולנו מחזיקים סוג של עצמי כוזב, המנומס, וטוב שכך. אבל יש מאיתנו ,כמו רות ,שאפילו לא מכירים את האני העצמי שלהם. החדשות הטובות  הסברתי לרות ,הן, שדווקא ברגעי משבר, כשהעצמי הכוזב נשבר לרסיסים, יש לנו הזדמנות לפגוש את העצמי האמיתי. כידוע "השלם גדול מסך חלקיו."

חלקי החיים, מקבלים משמעות אחרת כשהם חלק ממכלול. המשבר שאת חווה, הוא חלק מתהליך גדול יותר. חלק מתהליך של חיים להקהיל את כוחות הנפש שלך ולחזור לעצמך. כדברי וינקוט :"אני חותר להיות עצמי ולהתנהג כעצמי".

סולו

שייכות והשתייכות. לפי ההגדרה ההיפך משייכות היא השתייכות. השתייכות היא התנהגות של הערכת מצב, בדרך כלל חברתי והתאמה אישית למצב ולתנאים. שייכות היא לעצמי. לבטא את האמת שלי, להיות מי שאני.  לימדתי את רות לחיות בתחושת שייכות לעצמה. להיות נוכחת בחייה. לא להעלים את עצמה על רקע הסביבה. להעריך את עצמה, כדי שתוכל להשפיע. להיות נאמנה לעצמה. ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלה. לא לחשוש לא להיות הרמונית עם הסביבה.

רות התחילה לנהל יומן מסע. היא התבקשה לציין בכל יום לפחות אירוע אחד בו הרגישה שהיא מרצה את הסביבה, ולא נותנת ביטוי לקולה.  המשימה הראשונה שנתתי לה. דמייני אם העצמי האמיתי היה דמות, איך היא הייתה נראית, איזה רצונות, אילו ערכים היו לה. בתום המסע, רות שבה לחנך כיתה, ולתפקידה כרכזת. שורה אחת הזכורה לי ממכתב התודה שלה." תודה שלימדת אותי שיש בי אהבה-לי."

על שייכות והשתייכות

השתייכות חברתית היא צורך בסיסי בקרב כל בני האדם. חוסר בתחושת השתייכות גורם לירידה בתחושת הבטחון והערך העצמי. התא המשפחתי, המשפחה המורחבת, הקהילה, מציעים  מענה משמעותי לתחושת השתייכות. זה גם האתגר הגדול: לבנות כפרט תחושת שייכות עצמית. וכחברה תחושת השתייכות חברתית. מחנכים אותנו להעצמה אישית לתחושת שייכות. הדרכות, תאוריות, ספרים בנושא הערכה עצמית ואיך נוכל לעזור לעצמנו. מחנכים לסטואיות – מן עמידה איתנה בפני תהפוכות החיים, ושמירה על יציבות נפשית גם במשברים.

האמת, שכאן בדיוק הבעיה. בעייתה של 'דת הסלפי'. במציאות הדברים שמשנים באמת את חיינו באים כמעט תמיד מבחוץ. כתוב בתורה " לא טוב היות האדם לבדו", אושר, אהבה, מימוש, הן מתנות חיים שמזומנות לנו רק אם נשכיל לצאת מ'דת הסלפי'. ללמוד גם לצאת מהעצמי ולהשתייך לחברה, מבלי לאבד את הייחודיות שלנו. עלינו לזכור כל אחד מאיתנו  הוא  'מחצית', כדי להיות במצב של 'שקל-הקודש', מחובתנו ללמוד לצאת מעבר לעצמנו. לקיים "ואהבת לרעך כמוך". להיות אהובים זה חשוב, אבל לא בכל מחיר. לעבור משייכות להשתייכות.

משהו לנשמה מהפרשה

פרשת וייקהל נקראת השנה עם פרשת שקלים. בשתי הפרשיות הללו בא לידי ביטוי רעיון האחדות בתוך עם-ישראל עצמו ובין עם-ישראל לה' .פרשת וייקהל נפתחת בכך שמשה רבנו הקהיל וכינס יחד את כל עם-ישראל, וציווה אותם על (השבת ועל) מלאכת המשכן. מכאן יכולים אנו ללמוד, שכדי שנזכה להשראת השכינה צריך להגיע תחילה לאחדות ולתחושה של 'קהל' אחד, כפי שאנו אומרים בתפילה "ברכנו אבינו (ומתי? כאשר) כולנו כאחד.

מה עושים

בונים מסלול הצלחה אישי. לומדים להסתכל על החיים בזום- אאוט. כמכלול, תהליך שבנוי גם מהצלחות וגם ממשברים. תשאלו גם אתם את עצמכם, אם העצמי האמיתי היה משמיע קולו, מה הוא היה אומר. נסו לזהות עד כמה אתם מרצים במקום מרוצים. אל תוותרו על הקול הייחודי שלכם. הוא משמעותי מאד בבחירות, לא רק בקלפי, אלא בחיים.

אני מזמינה אתכם ללמוד להכיר את עצמכם. שתפו אותי בחוויה שלכם. מה למדתם על עצמכם. אשמח לקרוא את התובנות שלכם. רוצות לכתוב לי? mhithabrut@gmail.com