האלונקה הגנובה: האשפוז, התפילות והניתוח באישון לילה

ברשותכם, אני קופצת שנתיים קדימה. מבטיחה להשלים את הפער בשבועות הקרובים:)

•••

בשלב זה, אנחנו הורים לילד בן שנה וחודשיים וכן, עדיין מחזיקים מעמד וגרים בקזחסטן. השלג נערם לגובה שני מטר וחג הפורים הולך ומתקרב…

"השנה", אמרתי לבעלי, "הקהילה צריכה להגיע מוכנה לחג. לא רק להריע עם הרעשנים למשמע שמו של המן הרשע, ולהגיע מחופשים ולשתות וודקה כיד המלך. השנה, הגיעה העת להכיר את סיפור המגילה, ללמוד על מצוות החג ולהשתתף במסיבת הפורים כשהם מבינים את המשמעות ובקיאים במנהגים". 

אז איך נעשה את זה? מצאתי את סיפור המגילה כתוב ברוסית באינטרנט, הטקסט עבר הגהה מחודשת, עיצבנו חוברת מהודרת, הדפסנו וחילקנו למאות אנשי הקהילה. גייסתי את אנה סורנינה, פרופסורית לרוסית וחברה קרובה ונתתי לה משימה: לכתוב לי חידות בחרוזים על דמויות המגילה.

הרמתי טלפון לטניה שהיתה יד ימיני ועבדה אצלנו בארגון השיעור לנשים, היא תכתוב את המבחנים לחידון. הוצאנו הודעה לקהילה שהשנה יש חידון נושא פרסים. ייבגני ליאונוב מצא שם מקורי:"ויקפורימה" שזה שילוב של המילה חידון בשפה הרוסית והמילה "פורים" ויצאנו לדרך…

טניה גם כתבה את השאלות לחידון והמצגת עוצבה בסגנון של השעשועון "מי רוצה להיות מליונר", בליווי אפקטים וסאונד רווי במתח… הפרסים היו מבטיחים: הזוכה במקום הראשון יקבל מחשב מאובזר, השני יקבל מצלמה דיגיטלית והשלישי מכשיר פלאפון משוכלל. 

במהלך חודש אדר אנשים נשים וטף למדו לעומק את סיפור המגילה ומצוות חג הפורים. ההיענות הייתה מדהימה, השתתפו בחידון ילדים מגיל 9 עד 99 והתכנית שהתהוותה בעיר הנידחת אוסט קמינגורסק אומצה בחום על ידי השלוחים בערים אסטנה, פבלדר ואלמטי ובעוד 11 ערים ברחבי רוסיה ואלפי אנשים זכו ללמוד בשנה זו על החג הקרב מתוך חוויה. בכל יום היו מתקשרים לקו בית הכנסת ובמענה הקולי נשמעה חידה בחרוזים,  הפותרים נכונה אספו נקודות, ניגשו למבחני הגמר וכך היתה לנו עשירייה במקום הראשון ונערכנו לשלב הגמר של החידון – ביום הפורים.

ההתרגשות בקהילה היתה בשיאה. סוף סוף הקהילה מבינה לעומק את נושא החג הקרב.

הניתוח והדאגה

כעשרה ימים לפני חג הפורים, התחלתי לחוש ברע. חום גופי עלה ורעדתי בצורה בלתי נשלטת, עד שבאמצע הלילה הבנו שאנחנו חייבים להגיע לבית הרפואה. 

"לא עכשיו, אין לי זמן להיות חולה", אמרתי לבעלי, עד שסוף סוף כל הקהילה לומדת בצורה כזו פעילה, אי אפשר לעצור את כל זה, אבל לא הייתה לנו ברירה.

אנה סורנינה הוזעקה מביתה באישון לילה והגיעה לשמור על התינוק בביתינו ובלווית אחד מחשובי הקהילה הגענו לבית החולים "מספר אחד" בעיר. אך עינינו חשכו… ההזנחה הייתה גדולה. "חדר המיון" היה חדרון קטן כשעליו ספסל מיושן ואבקה לבנה פוזרה עליו (אולי זה חומר חיטוי? ניסיתי לנחש..) בדיקות הדם נעשו באמצעות מבחנה רב פעמית כשרק את המחט מחליפה האחות בין פציינט לפציינט. שימוש במוצרים חד פעמיים לא היה מוכר כלל לצוות הרפואי. 

רופא קזחי הגיע ולאחר בדיקה מהירה פסק שזה נראה כמו אפנדיציט וחייבים לבצע ניתוח עוד הלילה. כל כך נבהלתי מהרעיון להיכנס לחדר הניתוח בעיר הנידחת הזו, שמעתי סיפורי בלהות על גניבת איברים במהלך ניתוחים שבוצעו בתיירים במדינות חבר העמים לשעבר, ממש ראיתי את המוות מול העיניים… "אקח מטוס פרטי על הבוקר ואבצע את הניתוח בעיר אלמטי", אמרתי לרופאים בפסקנות. "בשום פנים ואופן לא!, ענו לי, "את עלולה למות במהלך הלילה."

בעלי התקשר בבהילות לאמו שעובדת במרפאה בניו יורק ובהתייעצות רופא המשפחה הבנו שאין ברירה, ואם זה אכן אפנדיציט, חייבים להיכנס לניתוח. "אל תדאגי," הרגיע אותנו הרופא מניו יורק, "זה ניתוח מוכר וקל גם במדינות עולם שלישי". 

האחים מהעיר אלמטי נסעו ישירות לאוהל המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל, אביו של הרבי וקרעו את השמים בתפילות. וכך, הועמסתי על אלונקה והתגלגלתי לחדר הניתוח, חרדה ומבוהלת. להפתעתי, חדר הניתוח היה נראה חדיש יותר מ"חדר המיון", הורדמתי.

לאחר כמה שעות יצאתי מחדר הניתוח, ההתאוששות היתה מאוד איטית וכל הגוף שלי מאוד כאב, וגם יום למחרת עדיין קדחתי מחום. בבדיקות נוספות התברר שהאבחנה היתה מוטעית ובכלל סבלתי מדלקת כליות… בבית הרפואה שם לא ידעו מה זו אינפוזיה, ובכל פעם שהייתי צריכה לקבל עירוי, דקרו אותי מחדש.

ומהיכן האנטיביוטיקה לעירוי? האחות הגיעה עם מרשם וביקש מבעלי לרכוש בעצמו את התרופות בבית המרקחת…

אחרי יומיים, הגיעה האחות וביקשה ממני להביא איתי מגבת. צריך לעשות בדיקת אולטרסאונד. למה צריך מגבת? לא הבנתי. המתנתי בתור לבדיקה, כל אחד וסמרטוטו בחדר ההמתנה. כשהגיע תורי, הסתבר לי שאין נייר מגבת לנקות את הג׳ל, והנה נפתרה לה התעלומה.

לא האמנתי ברופאים שם, הייתי כאובה ובוכייה, מבוהלת ומודאגת כשההחלמה לא נראתה באופק.. בעלי התרוצץ מבית הרפואה לבית, לטפל בתינוק שנאלץ להיגמל מחלב אימו, לא היה לו יום ולא לילה. נשות הקהילה המסורות התגייסו וערכו משמרות, הן ולא השאירו אותי רגע אחד לבד, וכל כך התאמצו לשמח אותי ולהרגיע. 

הנגיד שלמה גלר שבינתיים הגיע לעיר דאג מייד להעביר אותי לבית רפואה אחר עם חדר VIP , שם אקבל טיפול מסור מראש המחלקה.  התכוננו למעבר, בעלי אורז, ואז גילינו שאם כל זה לא הספיק, המגפיים החמות שלי נגנבו… מי גונב חפצים אישיים מחולים אחרי ניתוח???

השיחות שאחרי הניתוח

העמיסו אותי על אלונקה, הרגשתי כמו שק תפוח אדמה והועליתי על "אמבולנס", שהיה דומה יותר לרכב של חברא קדישא ל"ע, וכל הדרך הרכב מקרטע והכאבים היו פשוט בלתי נסבלים. סוף סוף הגענו לשטח בית הרפואה החדש. ואז אומר לי הפרמדיק: "צריך להעביר אותך לאלונקה אחרת, של בית החולים".

מה זאת אומרת? תהיתי, מינוס ארבעים עכשיו ואני רק עם בגד דק לגופי, איך בדיוק אעבור לאלונקה השנייה בקור הזה? והפרמדיק מסתכל עליי במבט שהוא פשוט לא מבין מה הבעיה שלי, "הם יגנבו לנו את האלונקה", הוא מסביר. פה כבר לא יכולתי לעצור את עצמי והודעתי בנחרצות שבשום אופן לא, נכנסים עכשיו עם האלונקה הזו.

הגעתי לחדר הפרטי, יחידה מעוצבת, עם חדר אמבטיה צמוד וחדר אורחים קטן. מר גלר ושותפו הקזחי שייחמטוב הגיעו לבקר ווידאו שהצוות מעניק לי את הטיפול הטוב ביותר. טיפלו בי בכפפות של משי, והתאוששתי מיום ליום.

מסתבר שראש המחלקה הסמוכה הוא יהודי, כששמע שהרבנית מקבלת כבוד מלכים, הוא הגיע לבקר מדי יום ביומו וכך גם לו נודע על החג הקרב ובא. היו לנו שיחות מעמיקות, הוא סיפר לי על אימו ועל משפחתו, שלמה בעלי הניח לו תפילין ומאוחר יותר הגיע לבית הכנסת והיה לחלק מהקהילה שעוד ועוד צעירים הצטרפו אליה.

הרב הראשי לקזחסטן, הרב ישעיה אלעזר הכהן, הגיע מיידית בטיסה לאוסט קמינגורסק בכדי לסייע בהכנות לחג הפורים וכשהקהילה חשבה שכל המסיבה בוטלה, פתחתי משרד קטן בחדר וערכתי סבב טלפונים למתמודדים בחידון ולאלה שזקוקים לתמריץ להגיע כשאני מודיעה: החגיגה ממשיכה. האנשים היו בהלם, מי מתקשר אחרי ניתוח?

מהר מאוד הידיעה פרשה כנפיים: המסיבה תתקיים כמתוכנן והחידון הגדול ייערך בעיתו ובזמנו. בלהט ההכנות, נשכחו הכאבים וזרם המבקרים התחיל להגיע, היה נעים וחמים לקבל עידוד וחיזוק אחרי החוויה הטראומטית שלי בימים האחרונים.

יום אחד, הגיעה רעיה, אישה צעירה מהקהילה לבקר אותי, היא סיפרה לי בהתרגשות שהיא לומדת לחידון הגדול ומקוה לזכות במקום הראשון והיא נתנה לי בטקס רב וופלים מתוצרת מקומית. אמרתי לה בעדינות: רעיה, ממש תודה! אני מאוד מעריכה את הכוונה הטובה, אבל הוופלים לא כשרים ולא אוכל לאכול מזה. "לא נורא, הרב שלמה יבוא, יעשה ברכה, וזה יהיה כשר!" איזו נשמה טהורה ותמימה.

השחרור והביקור בישראל

בבוקר חג הפורים, שוחררתי ישירות לבית הכנסת, לא היה זמן להוציא את התפרים. הרב הראשי ניהל את האירוע ביד רמה, הוא קרא את המגילה ושימח את המשתתפים בנוכחותו. הגיעו הרבה פנים חדשות שלא ראינו קודם, ייבגני הנחה בכישרון רב את החידון וכשהוכרזו שמות הזוכים לא הייתה מאושרת ממני. 

במקום הראשון זכתה סאשה, במקום השני רעיה ובמקום השלישי אניה.  וכל אלה שהגיעו לגמר והשקיעו ולמדו קיבלו מתנה ותעודת הערכה מעוצבת. 

השנה, המשתתפים ידעו היטב על מצוות החג, על סיפור המגילה ועל משמעות החג שנחגג בשמחה גדולה. משלוחי מנות חולקו לכולם ודמי פורים הוענקו לילדים המאושרים, וודקה נשפכה כיד המלך והריקודים והשירה – נמשכו עד לשעות הערב המאוחרות. והעיר אוסט קמינגורסק צהלה ושמחה..

מיד אחרי המסיבה, מותשת,  חזרנו לבית הרפואה ושם הוציאו לי את התפרים, הודיתי לצוות הרפואי על הטיפול המסור ומיד בבוקר שלמחרת חג הפורים, עלינו על מטוס לישראל, רק כדי לוודא שכל האיברים עדיין במקום… 

——————————-

סקרנית לשמוע איך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך בונים קהילה מאפס ומה אסור בתכלית האיסור לומר ולעשות בקזחסטן? ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק? מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסי.

לקבלת הטור החדש, ישר אצלך במייל, הירשמי כעת לרשימת התפוצה.

————

ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים, מתגוררת בניו יורק, פעילה להעצמה נשית, אסטרטגית שיווקית ומנטורית לחברות ולעמותות בארה״ב וברחבי העולם.