מתחברות ביחד

חיים בתחפושת: איך לצאת מהספקות? טור מיוחד לפורים

דקות ארוכות החרשתי, לתת מקום לכאב שלה. שאלתי בשקט לשמה. נעמי ש. ענתה בלחישה, מנגבת דמעות. כל כך הבנתי אותה • הרבנית חדוה לוריא בטור השבועי לגולשות 'המחדש'

היא נכנסה לחדרי לראשונה לפני ארבע שנים. לשאלתי מה הביאה אלי, ענתה בפרץ של בכי. "אני לא יכולה יותר!!! ה' לא אוהב אותי. נכון, לא נולדתי ולא גדלתי בבית דתי. אני בעלת תשובה. למדתי באחד הסמינרים בדרום. מאז, כל השנים היה לי חלום להקים בית של תורה. התחתנתי בשידוך כראוי, עם בעל תשובה שלמד בישיבה נחשבת בדרום. בשיחות בינינו היה ברור שהוא ממשיך ללמוד תורה ואני אפרנס. הרגשתי בעננים. "בית של תורה".

אחרי החתונה עברנו לגור במושב, ליד הוריו. הוא בן ממשיך. אבל מסתבר שלא ממשיך ללמוד. אחרי שבועיים הוא הודיע לי שהוא מפסיק ללמוד . בעלי הצטרף לעסק החקלאות המשפחתי. מאז הוא תופס תפילה, מניח תפילין ורץ לעבודה.

קשה לי. אני מרגישה שהכול נגדי. לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. למה זה מגיע לי. אני עצובה כל הזמן. אין לי חשק ללכת לעבודה. אני מורה באחד מבתי הספר האזוריים. לא מבינה מה בסך הכול ביקשתי מבורא עולם. בית של תורה. היא סיימה את דבריה, והדמעות עדיין בעיניה. "מה אני יכולה לעשות" התפרצה שוב בכאב. איזו דוגמה רואים הילדים. לאן אלך. אין לי כוח יותר".

מגילת הסתר

דקות ארוכות החרשתי, לתת מקום לכאב שלה. שאלתי בשקט לשמה. נעמי ש. ענתה בלחישה, מנגבת דמעות. כל כך הבנתי אותה. השאלות האלו. למה זה מגיע לי. למה לא נולדתי להורים שומרי תורה ומצוות. למה דווקא אתו. מה חטאתי. הרבה שאלות על כאבי החיים מילאו באותם רגעים את חלל החדר שלי. התחושות שהכול נגדה. כאילו חילקו לה את הקלפים הלא נכונים בחיים. תחושת האשמה שממלאות אותה וההלקאה העצמית שהיא מנת חלקה כל יום . סיפור החיים שלה כפי שהיא מספרת אותו לעצמה, ונושאת אותו על ליבה.

מסכות

סיפרתי לה אגדה יפנית עתיקה. המספרת על סמוראי רע מזג שתבע מהמורה שלו להסביר לו את מושגי גן עדן וגיהינום. המורה השיב לו בבוז :"אינך אלא כסיל- לא אבזבז את זמני על שוטים מסוגך!". הסמוראי שכבודו נפגע השתולל מזעם, שלף את חרבו וצרח: "אני אהרוג אותך על חוצפתך". "זה הגיהינום", השיבו המורה בשלווה. הסמוראי המופתע, שקלט את האמת בדברי המורה שלו, נרגע, החזיר את החרב לנדנה, קד עמוקות והודה לנזיר על דברי תורתו. "זה גן עדן", אמר המורה.

גן עדן

ביקשתי מנעמי שנעצור לרגע ונתבונן יחד. אותה סיטואציה. שתי תגובות. הראשונה כעס והשנייה הודיה. ומה ביניהן, ההבנה שיש משמעות עמוקה יותר מעבר למילים הבוטות של המורה. התגובה האוטומטית הראשונה נבעה מפגיעה באגו כתוצאה מהעדר אמון ,שחש הסמוראי כלפי המורה. עצם העדר האמון -זהו הגיהינום. כשהמורה נשאר בשלוותו, התחזק אמונו שוב במורה ,אז נרגע והודה. אמון , זה כל הסיפור. זו נקודה משנת חיים. כשיש אמון יש תחושה פנימית שהכול לטובה. יש עוגן נפשי בתוך כל כאבי החיים- גן עדן עלי אדמות. חוסר אמון ,משמעותו חיים בספק, ספק חיים.

ומרדכי ידע

הפרשנות שלנו על המציאות, היא זו שקובעת איך נרגיש. אם אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה בסיסית של חוסר אמון, תחושה שהדברים נעשים נגדנו, אז אנחנו מגיבים בהתאם. אם נשכיל להפנים שממנו לא תצאנה הרעות ואנחנו מושגחים ומונשמים בתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה וכל מקרה בעולם וכל פגעי העולם , כי כך עלה ברצונו והכל מתוך אהבתו אותנו. הוא שומר עלינו , הוא מוביל אותנו, מחייה אותנו גם בבורות של החיים. חיים בתחושה הזו שאין מקרה בעולם והכל בהשגחה. הם בחינת גן עדן בעולם הזה.

ישנו עם

הדאגות שלך הן תוצאה של חוסר אמון. גם בעצמך, בערכך, בתרומה הערכית שבאת להביא לעולם. גם כשנראה לך שאת צודקת. ולפי החשבונות שלך מותר לך להיות בעצבות כי בטח מגיע לך יותר. אז חשוב שתדעי שלמרות כל החשבונות שלך כשתהיי בשמחה תזכי להרבה יותר. את הכאב שלך בחיים , את הצעקה שלך, אינך צריכה להפנות כנגדך וגם לא נגד בעלך. הכאב הזה שמלווה אותך, זו הקריאה אלייך ממרומים. זו התשובה לשאלתך : "מה אני יכולה לעשות".

נעמי יקרה, לימוד התורה היא המצווה היקרה המוטלת על אישך. תפקידך במערכה לזרזו אך לא להכריחו. עצתי שתתפללי מעומק הלב עם דמעות לאבא שבשמים. התפללי עד שתיוושעי. תפילה לא מתוך ייאוש אלא מתוך תקווה.

נהפוך הוא

השבוע הגיע זוג חרדי לפגישה, להתייעץ בקשר לחינוך הילדים. כשנכנסו לחדרי, נדהמתי. זכרתי אותה. נעמי מלפני ארבע שנים. היא חייכה כשהבחינה בפליאתי. והסבירה. ביקשת שאחזור לביתי ואשמח בחלקי. שאתפלל ושאבקש ולא אתייאש, שאם כל כך כואב לי, זה חלק חשוב בשליחותי בחיים. התפללתי, ביקשתי ועדיין. כל יום, ובנרות שבת. התפילות נשאו פרי. אחרי תשעה חודשים הוא ביקש ללכת בערב לשיעורי תורה, וללמוד עם אברך. לפני שנה חזר לכולל. יש לנו בית של תורה.

משהו לנשמה מהפרשה

פרשת ויקרא פותחת בקריאה האלוקית למשה. "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". החיים שלנו נראים מורכבים מחלקים שונים. בית ילדים חינוך עבודה פרנסה, שאלתם את עצמכם מה מאחד את חלקי החיים. אני מניחה שהתשובה הראשונה שלכם תהיה:" הקושי". אתם צודקים. אבל, הקושי,הכאב הזה הוא משמעותי ביותר. הוא המסמן לנו את נתיב השליחות שלנו. בתוך כל חלקי החיים, יש תפקיד ייחודי לכל אחד מאיתנו. תפקיד שתלוי זמן, תלוי מקום, ותלוי ביכולת שלנו האישית לראות מעבר לעצמנו. להתחבר למשמעות העמוקה הפנימית שמסתתרת בתוך פאזל החיים. אנחנו יכולים להיות מוכשרים בתחומים רבים בחיים. לחלום את החלומות הכי כשרים כמו להקים בית של תורה. אך את הכיוון בחיים ואת המשמעות בחיים נותנת לנו הקריאה האלוקית. נותנים לנו את הכאבים של החיים. לא כדי לייאש אותנו. אלא כדי לקדם אותנו ולהוביל אותנו באופן נכון להגשמת החלומות שלנו.

זכור את

אנחנו צריכים לזכור, שכולנו משמעותיים מאד. העובדה שאני נמצאת כאן, במקום הזה, בזמן הזה, ויש לי את הקשיים הייחודיים שלי בחיי , ואת היכולות המיוחדות לי, אינה מקרית. יש לי ולכל אחד מאיתנו משימה למלא. גילוי המשימות האלו, הוא השליחות הייחודית שלנו. , המשמעות שאנחנו יוצקים לתוכן החיים שלנו ,מרוממת אותנו לחיות מעבר לעצמי שלנו,מעבר לאגו שלנו. ככתוב במגילת אסתר:" כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד יד) .פרשת זכור נקראת לעולם סמוך לפורים, כדי "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן". עמלק אינו אויב היסטורי ועניין מחייתו לפני פורים. הוא משום שעמלק הוא, "אשר קרך" – מלשון קרירות. לעורר בנו גם היום ספקות, לגרום לעצבות ולחיות חיים נטולי חיות.

אורה ושמחה

בדורותינו, האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להחזיר את רעיון השליחות למודעות היה ויקטור פרנקל. בספרו, "האדם מחפש משמעות תיעד פרנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז. בור החשוך חיפש קרן אור שתתן משמעות לחיו. ומצא את המשמעות בלהפיח תקווה בלבבות השבורים של חבריו האסירים. נטע בהם את הרצון לחיות , ושעדיין יש להם משימה לבצע, שחייהם אינם גמורים, יש להם אופק לחתור אליו וסיבה להחזיק את עצמם ככל האפשר בחיים. לשיטתו השאלה הנכונה היא לא מה אני רוצה בחיים אלא מה החיים רוצים ממני. מחיית עמלק היא מחיית הספק. לדעת מי מנהל לנו את החיים, וידוע שאין שמחה כהתרת הספקות. ויהי-רצון שעל-ידי מחיית עמלק כראוי נזכה לגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

מה עושים

יש ביטוי בעולם "לא כל יום פורים" והאמת שזה נאמר על התפילה הזו של ליל פורים. זו עת רצון עצומה. בפורים "כל הפושט יד נותנים לו " נתפלל כל אחד על הישועה שנצרכת לנו. נכין את עצמנו בתפילות כבר מהיום. ככה בין הצלופנים הממתקים ובקבוקיי היין , נכוון את ליבנו שנזכה לקבל את מציאות החיים באהבה ולא מתוך תחושת כפייה. רבי נחמן אומר שהשמחה והריקודים של פורים מבטלים את כל הגזרות הקשות וממתקים את כל הדינים .כמה אנחנו זקוקים לזה. כמה כולנו זקוקים לישועות. כמו שאומר המלך שהוא מלכו של עולם, לאסתר המלכה, שזו כל נשמה מישראל, במשתה היין :" מה שאלתך ויינתן לך…".