דאגה לכבודו וטובתו של כל יהודי
"לא תעבוד בו עבודת עבד" (כה, לט)
בזמן שכל ישראל היו שרויים על אדמתם, היו נהוגות הלכות עבד עברי, דהיינו שיהודי היה מוכר את עצמו לעבוד כעבד.
ואמרה תורה (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך", חייב האדון להשוות את תנאי חייו של העבד אל עצמו בכל דבר, אם האדון אוכל פת נקיה ויין ישן, וישן ע"ג מיטת מוכין, כך צריך לנהוג גם עם עבדו, להאכיל אותו מעדנים, ולתת לו מיטה ומצעים לא פחות נוחים משלו.
וכך לעניין העבודה שהוא עובד, "לא תעבוד בו עבודת עבד", אסור להעבידו במלאכות בזויות, כגון לחלוץ לו מנעליו או שאר עבודות שיש בזיון ורגילים להעביד בהן את העבדים.
מציוויים אלו נוכל ללמוד כמה הלכות חשובות הנוגעות בין אדם לחברו.
שכן, המצוות הללו, אף שהן מיוחדות לעבד עברי מפני החשש שיבוא להשפילו יותר מידיי, מ"מ למדנו מהן עד כמה חששה התורה לכבודו של כל יהודי ואפילו כשנופל למצב שפל שנזקק למכור את עצמו לעבד.
מכאן נלמד עד כמה צריכים אנו לדאוג לכבודו ולטובתו של כל איש מישראל, כל יהודי הוא בן מלך וצריך לכבדו כמו שמכבדים נסיך.
כאשר משה רבנו הכריז "כה אמר ה' בני בכורי ישראל", הייתה זו הכרזה לא רק לפרעה מלך מצרים, אלא לכל אחד ואחד מאתנו לדעת איך להתייחס לכל בר ישראל, הרחוקים וגם הקרובים, ואפילו הקרובים ביותר, כגון האישה והבנים בבית.
וכך כותב רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג) על הפסוק "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", שבא להזהיר כל יהודי "שלא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצווה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ולתועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או בשליחות אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם".
קורה הרבה שנכשלים בזה, לדוגמא, כאשר מבקשים מהילד של השכן לבצע איזו שליחות, אם הילד עושה זאת באמת מרצונו הטוב – ניחא, אבל לפעמים באמת אינו רוצה, ורק מחמת הבושה אינו יכול לסרב, או לחילופין, מעסיק הדורש מאדם העובד תחתיו לבצע פעולה כלשהיא עבורו, פעולה שאינה בתחום עיסוקו או אחריותו, ואותו עובד לא באמת מוכן לבצע זאת אלא שאין לו ברירה וחושש לסרב פן יבולע לו, יוצא שניצלנו את בניו אהוביו של הקב"ה.
כמו כן עלינו לחוש לכבודו ולטובתו של כל יהודי הנמצא בצרה או שמנצלים אותו לרעה, ולדאוג ולרחם עליו, וכל המרחם מרחמים עליו מן השמים, כדכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".
בברכת שבת שלום ומבורך
צוריאל קריספל
