בבית החיים "סגולה" התאספו מאות תלמידי ישיבת קריית מלאכי ובוגריה, רבנן ותלמידיהון, שהגיעו להלוויית אמו של רבי יהודה עמית שליט"א, ראש הישיבה. עוד ועוד אברכים ובחורים נהרו למקום. פתאום ניגש ראש ה"חברה קדישא" אל הרב עמית, ואמר לו במבוכה גדולה, "תשמע, אני מאד מצטער, ואני לא מבין איך קרתה לנו תקלה כזאת. כבר עשרות שנים אני פה, בסגולה, ומעולם לא קרה לי דבר כזה". מה קרה? "אין קבר בשביל אמא שלך! היא היתה אמורה להיקבר ליד אביך, אבל אין שם קבר. משום מה, הבן אדם שהיה צריך לחפור את הקבר שלה, קפץ שורה, ובמקום בשורה 12 חפר בשורה .13 אני לא מבין איך זה קרה, אבל תכל'ס אין בשבילה קבר. אי אפשר לקבור אותה". "אין קבר?" שאל הרב עמית ההמום.
"מה יהיה? חייבים למצוא מהר פתרון!" "אין ברירה", אמר ראש ה"חברה קדישא", "חייבים לחפור קבר חדש, אבל זה לוקח הרבה זמן, בין שלושת רבעי שעה לשעה". כל הציבור הגדול כבר עמד שם וחיכה, אבל באמת לא היתה ברירה. ההלוויה נדחתה בשעה. חמש דקות אחר כך נשמע כרוז ב"סגולה": "מבקשים שיבואו עשרה גברים לשורה ,27 מת מצווה!" כל הרבנים והאברכים, תלמידי הישיבה וקרובי המשפחה, כולם נהרו לכיוון שורה ,27 לעשות חסד של אמת עם מת מצווה. יהודי בודד שכב שם, עטוף בטלית. רק שניים עמדו להשתתף בהלווייתו – הקברן והוא עצמו. זהו. אין נפש חיה נוספת. ופתאום הגיעו ובאו עשרות-עשרות יהודים וניצבו בסמוך לנפטר.
אמר אחד מרבני הישיבה, "בואו נגיד הספד". הוא אפילו לא ידע מי הנפטר, אבל השכיל לומר דברי הספד אמיתיים, שחדרו אל הלבבות, וכך אמר: "אנחנו אומרים בתהילים 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'. לפעמים, אדם נמצא בתוך ניסיון גדול, קשיים ובעיות מקיפים אותו מכל עבר. הוא במצוקה, הוא לחוץ ודואג. והוא עלול להרגיש בודד, לבד מול כל הבעיות והקשיים. מחשבות של ייאוש עלולות להתגנב אל לבו. "בא דוד המלך ואומר לו: אתה לא לבד, גם אם תלך בגיא צלמוות – אבא איתך. תפנה אליו, תתפלל אליו. הוא אוהב אותך, והוא כל יכול. תדע שהוא תמיד איתך, הוא לא משאיר אותך אף פעם לבד. תמיד 'אתה עמדי'". והוסיף הרב וסיפר: "בחור אחד שלח לי מכתב, ובו סיפר שהוא עבר טיפולי כימותרפיה לפני שלוש שנים. והוא כותב: 'ברוך ה', יצאתי מהמחלה. אני מודה לקב"ה תודה גדולה ועצומה. ועם כל זאת, אני מתגעגע לתפילות השמונה-עשרה ולדמעות בתהלים של לפני שלוש שנים, ולקרבת אלוקים שהיתה לי אז. הרגשתי במוחש, שגם כשהלכתי בגיא צלמוות לא הייתי לבד. הקב"ה היה ממש עמדי'.
"יש כאן, לפנינו, יהודי גלמוד, שבהלוויה שלו עמד להיות רק הקברן. אבל הקב"ה אומר לו: אני איתך, זימנתי לך הלוויה כזו שאנשים חשובים ונכבדים היו שמחים אם הייתה להם כמותה. מאות אנשים מלווים אותך. וכולנו צריכים ללמוד מכאן, שהקב"ה שהוא כל יכול, לא עוזב אותנו אף פעם". אחרי דברי החיזוק האלו, הרב עמית אמר קדיש. הנפטר נקבר בכבוד גדול, וכולם חזרו אל חלקת הקבר של אמו של הרב. כולם, מלבד בחור אחד. אותו בחור החליט, שהוא חייב לדעת מיהו היהודי שמתחת לטלית. מיהו זה שזכה, באופן מפתיע כל כך, להלוויה כל כך מכובדת? הבחור יצא לחניון של סגולה, וחיכה בחוץ. אחרי רבע שעה הגיעה מונית, ויצאה משם אשה חילונית. "תגיד לי", היא שאלה, "הייתה כבר הלוויה של קוליגוס בן בנימין וותר?" "הרגע סיימו לקבור אותו". "אוי", אמרה האשה, "איזה ביש מזל. לא היה לו מזל, לא בחיים ולא במוות". אמר לה הבחור, "אני לא יודע מה לגבי החיים שלו, כי לא הכרתי אותו בכלל, אבל על המוות – בהחלט אי אפשר להגיד שלא היה לו "מזל". משמיים ארגנו לו הלוויה כזאת מכובדת, שהרבה אנשים חשובים היו שמחים אם היה להם חצי מהלוויה הזאת. את יודעת איזו לוויה הייתה לו? השתתפו בה מאות אנשים, רבנים ותלמידי חכמים ובחורי ישיבה! אמרו הספד ודברי התעוררות, ו'אמן יהא שמיה רבא'.
תגידי לי, מי הנפטר הזה, שזיכו אותו באופן מפליא כל כך בכזאת הלוויה?" אמרה לו האשה, "אני ואמי מארצות הברית, והגענו לכאן לחופשה קצרה. אנחנו שוהות בבית מלון בערד. היום בבוקר התקשרו אלינו והודיעו שהדוד, אח של אבא, נפטר. אין לו אף אחד בעולם, רק אני ואמא שלי. לקחתי מונית מערד, אבל הגעתי חמש דקות אחרי הלוויה. ואם אתה מתפלא למה הוא זכה לכזאת לוויה חשובה, כמו שאתה מתאר, אני יכולה לספר לך. "כשהגרמנים ימ"ש נכנסו לפולין, הוא היה בן שנתיים ואבא שלי בן שש. רגע לפני שהובלו ההורים שלהם למחנות המוות, הם ביקשו מהשכנים הגויים להחביא אותם אצלם עד יעבור זעם. השכן פחד מאד. הוא ידע שאם הגרמנים יגלו שהוא מחביא ילד יהודי, הם יירו בראשו ויהרגו גם את אשתו ואת ילדיו. באישון לילה לקח אותם השכן למנזר, והשאיר אותם שם. אבא שלי, שהיה בן שש, שרד. הוא נכנס ילד בריא ושמח, ויצא חלוש ומדוכא, אבל במשך הזמן הצליח להתאושש, פחות או יותר.
"האח הקטן יצא מעורער בנפשו. הוא סבל הצקות והתעללויות. כל החיים שלו הוא התגלגל בין מוסדות, מפה לשם ומשם לפה, ולא מצא מנוח. אנחנו אפילו לא יודעים את השם היהודי שלו. שם אביו היה בנימין וותר, אבל קוליגוס זה שם נוצרי שנתנו לו". "אבל", וכאן היא פרצה בבכי נורא, "אני מבינה למה אלוקים שלח לו כזאת לוויה. הראש שלו אמנם היה לא לגמרי תקין, אבל הלב היה לב זהב. בכל מוסד שבו הוא שהה ידעו שקוליגוס הוא הכתובת לכל דבר. הוא היה עוזר לזה ותומך בזה, מילה טובה פה, ומילה טובה שם. לפי היכולות שלו. הוא נתן את עצמו לכל החלשים והמסכנים בכל מוסד שבו היה. הוא היה הלב והמרכז של כל מקום. אלוקים לא נשאר חייב, מי שעושה לאחרים – הקב"ה עושה לו. הוא שמע את הזולת, והקב"ה שמע אותו". ב"שבעה" הגיעו האשה ואמה מערד לישיבת קרית מלאכי, ולאות תודה על ההלוויה שעשו רבני הישיבה ותלמידיה לדוד, הם תרמו ש"סים לישיבה, לעילוי נשמתו
בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ: [יג, מו]
מסר ששמעתי בשם רבי חיים שמואלביץ זצ"ל
"ארבעה חשובין כמת", אומרים חז"ל [נדרים סד ע"ב], "עני ומצורע וסומא, ומי שאין לו בנים". הקשה על כך רבי חיים שמואלביץ: וכי אין עוד מסכנים בעולם ? והרי כל כך הרבה בעיות וצרות יש לבני אדם, ולמה דווקא על אותם ארבעה נאמר שהם נחשבים כמת?
וענה: יסוד אחד הוא שגורם לאותם ארבעה להיחשב כמתים. חז"ל מלמדים אותנו, שאדם חי הוא לא סתם בן אדם שהלב שלו פועם והדם שלו זורם בוורידים. "חי" הוא מי שיכול לסייע לזולת. אדם שאינו יכול לתת, חייו אינם חיים. אדם עני – אין לו מה לתת. מצורע – אין לו למי לתת, "בדד ישב". סומא לא יכול לראות מי זקוק לעזרה, מי עצוב ומי בוכה. הוא חי, מבחינות מסוימות, בתוך עצמו. אדם שאין לו בנים – נמנעת ממנו הנתינה העצומה שנותן אדם לילדיו. מי שאין לו יכולת לתת – "חשוב כמת". אדם שנותן ומיטיב לזולת הוא האדם החי. מי שנותן לאחרים – הקב"ה נותן לו
"די הרבה שנים כבר עברו מאז",
"אבל בקרית מלאכי עד היום ממשיכים להגיד ביום הזיכרון שלו משניות לעילוי נשמתו. ובכל שנה, כשהרב עמית עולה לקבר של אמו להגיד קדיש, הוא אומר קדיש גם על קברו של אותו יהודי". מי שנותן לזולת – הקב"ה נותן לו "
אנו בימים גדולים ועצומים של נתינה לזולת נפסק בשו"ע או"ח הלכות פסח סימן תכט
" ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח " הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי פ"ק דב"ב .
כוח הנתינה נותן לנו את החיים תזכרו תמיד לתת, לתת, ולתת. כי יש אנשים שאין להם את הזכות לתת. ואין להם את מה לתת . וזה הזמן לתת .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
השיבה הגדולה תל ציון
