בדיוק לפני 30 שנה, בחג הפסח, בשנת היובל להסתלקותו של הגאון החסיד והמקובל – רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, ששימש כרבה האחרון של העיר אלמא אטא, הגיע הרב ישעיהו אלעזר הכהן למדינת גלותו, קזחסטן ופתח את בית חב"ד הראשון במדינה.
קזחסטן של הימים ההם הייתה מדבר שממה יהודית וגשמית לכל דבר ועניין, ויציאה לשליחות במקום הנידח הזה דרשה ניתוק כמעט מוחלט מהמשפחה ומהקהילה החב"דית. עד אז, בכל רחבי המדינה הענקית הזאת, שהיא התשיעית בגודלה בעולם, טרם נפתח בית חב"ד אחד. ודווקא משום כך החליט הרב כהן לנסוע לקזחסטן!
הרב ישעי' כהן מספר, כי בשנת תשנ"ד, כאשר חסידים בכל רחבי תבל חרדו לבריאותו של הרבי, ניגש אליו ידידו הרה"ח ר' יעקב קובעטשעק, ואמר לו שחייבים לעשות משהו מיוחד בשביל הרבי, לפתוח בית חב"ד במדינה חדשה, שאין בה שום פעילות חב"דית. הוא בדק ומצא, שבמדינת קזחסטן, היכן שאביו של הרבי חי ופעל בשנותיו האחרונות, ובה נמצא ציונו הקדוש – אין עדיין שליח של הרבי. 'מה דעתך לנסוע לשם, ולהישאר שם עד שמשיח מגיע?', הוא שאל, והרב כהן השיב בהסכמה ללא היסוס. "בתחושה של הימים ההם, היה ברור שמשיח ממש 'מעבר לפינה', לא חלמנו כמובן שיעברו שלושים שנה ועדיין נהיה כאן"…
הרב כהן תכנן להגיע לקזחסטן ממש לפני חג הפסח, בטיסה מפטרבורג לעיר טשקנט שבאוזבקיסטן השכנה, עם כל המצות והיין עבור ה'סדר', "מרחק שעה וחצי מהעיר אלמא אטא", כך אמרו לו. רק לאחר שהגיע הסתבר שהמרחק הוא שעה וחצי טיסה… וכך נאלץ צמד הבחורים לחגוג את ליל הסדר בבית חב"ד בטשקנט.
מייד בצאת היום טוב הראשון של פסח, יצאו לעיר אלמא אטא ובי"ח ניסן, בדיוק ביום הולדתו של החסיד, הגאון והמקובל רבי לוי יצחק הטמון בעיר הם הגיעו למחוז חפצם. "היישר משדה התעופה נסענו לאוהל הקדוש״ מספר הרב כהן.
מים שלנו ב…אמבטיה
את ההלם הראשון ממצבה הרוחני של הקהילה, קיבלו השלוחים הצעירים כששמעו מהיכן יש ליהודי המקום מצות.
בעיר אלמא אטא היה אז בית כנסת קטן ובשטחו ארגנו מאפית מצות קטנה, ואת הקמח המיועד למצות אכסנו היהודים המקומיים בחדר האמבטיה, ממש ליד ברז המים. בעזרת ארגון הג'וינט רכשה הקהילה תנור אפיה ומרדד חשמלי מיוחד כדי שיוכלו להכין כמויות יותר גדולות ממרדד ידני. את המכשיר הזה לא היה ניתן לנקות ופירורי החמץ נכלאו בתוכו, מובן שהמצות שנאפו היו חמץ גמור.
אכילת מצה בפסח נשמרה בקרב יהודים מרחבי ברית המועצות גם במהלך שבעים שנות הקומוניזם. יהודים רבים שהיו רחוקים מאוד מקיום תורה ומצוות הקפידו להשיג חתיכת מצה לחג הפסח. הם היו אופים את המצה במטבח או בחצר הבית, בערים גדולות התאספו בסתר קבוצות יהודים ואלתרו מאפיה ופעמים רבות זה היה מגיע עד סכנת נפשות, העיקר שלא ישארו בלי מצה לפסח.
אמנם "מצה" היתה להם, אך אין זה אומר שהם לא אכלו לחם במהלך החג. לא היה להם צל של מושג במה כרוכה אפיית מצות כשרות למהדרין ובוודאי שלא היו בקיאים בהלכות ובדקדוקים הרבים. הם לא ידעו שיש להפריד לחלוטין בין הקמח והמים החל משעת קצירת החיטים ולא היה להם מושג שכל תהליך הכנת הבצק והאפיה צריך להיעשות במהירות ותוך 18 דקות, כדי שחלילה הבצק לא יחמיץ.
הבורות הייתה עצומה, אך התשוקה ללמוד ולדעת בערה בנפשותיהם של יהודי קזחסטן.
על קוצו של יוד
כשהרב כהן מדבר על הצדיק המקובל רבי לוי יצחק, הוא מקפיד לכנות אותו בכינוי "המרא דאתרא". בסוף ימיו רבי לוי יצחק היה רבם ומנהיגם הרוחני של הגולים היהודים בקזחסטן ולמרות בריאותו הרופפת, הוא לימד אותם תורה וחסידות, ועשה כל שביכולתו לשמר את גחלת היהדות בעמק הבכא.
טרם הוגלה לקזחסטן כעונש על הפצת היהדות בידי השלטונות הסובייטי, כיהן כרבה של העיר יקטרינוסלב שבאוקראינה, שם עמד בעוז מול לוחמי הדת היהודית ולמרות סכנת המוות המרחפת עליו המשיך להנהיג בגלוי וללא חת את קהילתו. במיוחד ידועה היתה הקפדתו על קוצו של יוד במתן חותמת הכשרות למצות לחג הפסח והוא פיקח באופן אישי על תהליך אפיית המצות מתחילתו ועד סופו.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, טחנת הקמח הגדולה ביותר בעירו עמדה תחת פיקוחו הישיר. אך בשל המלחמה היה מחסור אדיר במוצרים רבים ולא ניתן היה להשיג כלים חדשים. אמרו לו בעלי הטחנה כי היות שאין להשיג נפה חדשה אלא תמורת הון רב, ברצונם להכשיר השנה את הנפה הישנה.
רבי לוי יצחק לא הסכים לכך בשום פנים ואופן ועמד על שלו כי לא ייתן הכשר אם לא יקנו נפה חדשה. כל בקשותיהם לא עזרו והרב לא שינה את דעתו, בלית ברירה הם רכשו נפה חדשה במחיר עצום. כאשר שאל אותם הרב על מה ולמה התחרטו ומי הכריחם לכך – השיבו כי קיבלו מברק מרבני ורשא ובו הודעה חד-משמעית, כי אם הרב שניאורסון לא יחתום על ההכשר, לא ירכשו אף לא שק אחד של קמח!
מצות ברוסיה הסובייטית
כשפרצה המהפכה הבולשביקית, עוד היה ניתן לאפות מצות, אך המשימה הייתה כרוכה בקשיים עצומים ובמגבלות רבות, ולפי התנאים והנסיבות ששררו באותם הימים, היה הדבר היה כרוך בסכנת חיים ממשית.
פעם העבירו ברכבת משלוח גדול של קמח. בדרכה עברה הרכבת מתחת לגשר שנטפו ממנו טיפות מים לתוך אחד הקרונות, כאשר נודע הדבר לרבי לוי יצחק, ביקש לפסול את כל הקמח שהועבר בקרון זה. כמובן שבעל הקמח התנגד בתוקף מחשש להפסד כספי גדול, רק לאחר שהרב איים כי יפסול את הקמח שבכל הקרונות, הוא נכנע לדרישתו, ומשאלתו של הרב בוצעה במלואה.
בשנה אחרת, תוך כדי העברת משלוח של שקי קמח, נפלה טיפת מים על אחד השקים. מי שטיפל בזה לא שם לבו לכך במיוחד והכניס את הקמח למאפייה, שם התחילו כבר בהכנות לאפייה. בצורה כלשהי נודע על כך לרבי לוי יצחק. הוא עצמו הופיע במאפייה, חתך את כל השקים מאותו משלוח, ואף קרע וזרק את הנפות; הוא פסל כל מה שנשאר מאותו משלוח, ואיש לא ההין להעיר לו על כך!
ופעם אחת אף הגיע רבי לוי יצחק עד לנשיא קלינין עצמו בהשתדלותו העצומה לספק מצות כשרות ליהודי ברית המועצות, וכך בנו הרבי מספר: ״העיר דנייפרו, אחת הערים הגדולות באוקראינה סיפקה גרעיני חיטה וקמח לחלקים גדולים ברוסיה וכשהגיע הזמן להכין קמח למצות, הגיעו מכל ברית המועצות לאוקראינה לקנות חיטה. וכיון שהקמח נועד לפסח הם רצו הכשר מהרב הראשי ויאשר שזה כשר לפסח.
כשפנו אליו לגבי זה, אבא השיב שיקבל את החובה הזו בשמחה אבל בתנאי אחד שמובן מאליו, שאם הוא אכן מאשר שזה כשר לפסח הוא צריך לוודא על ידי המשגיחים שלו שיבטיחו שהחיטה שנטחנת לקמח לא באה במגע עם מים וכך כל התהליך. ולמרות שכשלא מערבים מים יוצא פחות קמח והתהליך מורכב יותר ויקר יותר.
הגיעו אליו מרשיויות העיר ואמרו לו שהוא מחבל שרוצה לגרום לרשויות להפסיד מאות אלפי רובלים רק בשביל שזה יהיה כשר. הוא ענה שבהתאם לחוקה ובהתאם למצפונו האישי ומצפונו של כל אדם נורמלי אם הוא אמור לאשר שהקמח כשר הוא צריך לוודא שאכן כך ואף אחד לא יכול להכריח אותו לכתוב דבר שהוא בניגוד למצפונו והוא לא נכון ב100 אחוז.
הם הציעו לאבא ליסוע למוסקבה ולדבר עם הנשיא קלינין או עם מי מנציגיו ולהסביר להם באופן ישיר שלמרות העובדה שלמטחנות שהיו בשליטה מלאה של הרשויות יעלה להם מאות אלפי רובלים, אי אפשר להכריח יהודי לאכול מצה שהיא לא כשרה בטענה שהרשויות הורו לשקר ולומר שזה כשר למרות שהרשויות עצמם יודעים שזה לא כשר וכאשר הוא השמיע את טענותיו במוסקבה הוא קיבל אישור רשמי, ויותר מזה יצאה הוראה שבאוקראינה, בכל מקום שהרב שניאורסון ישלח את נציגיו לתת אודאסטאבירניה (תעודה) שהקמח כשר, צריך להיענות לדרישות שלהם ולעזור להם גם אם הדבר יגרום להוצאות נוספות, ואפילו הוצאות גדולות״.
הקפדתו הרבה הגיעה לידי כך, שעיסות ששהו על השולחן אפילו דקה אחת מעל לזמן הקצוב – נזרקו ולא השתמשו בהן למצות. זאת בזמן שבו קיבל האזרח הפשוט לא יותר משלושים גרם של לחם שחור ליום תמורת כרטיסים מיוחדים! ואילו לפי הוראותיו סיפקו השלטונות קמח לבן בשקים חדשים דווקא…
אולי יישמע הדבר כחלום, אך באותה השנה הייתה דנייפרופטרובסק (יקטרינוסלב) העיר היחידה ברחבי ברית המועצות שבה נאפו המצות בריש גלי, ובכל ההידורים, ומעיר זו הסדירו אספקה ומשלוחי מצות לפסח לכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, בפיקוחו הקפדני של רבי לוי יצחק.
מאורע זה היכה גלים למרחקים, ואיש לא יכול היה להאמין לאירוע כזה ברוסיה הסובייטית, כשכל פעולה הכרוכה בשמירת הדת, עלולה הייתה לגרום לשנות מאסר רבות.
סידור פסח כהלכתו
שלוחי הרבי בקזחסטן מרגישים זכות גדולה ומחוייבות עצומה להמשיך ללא פשרות וללא חת בדרכו של הצדיק הטמון בעיר אלמא אטא ועושים כל שבידם כדי שכל יהודי, גם במקומות הנידחים ביותר, יקבל מצות כשרות ויזכה להשתתף בליל הסדר כהלכתו כבן חורין.
"בשנים הראשונות", מספר הרב אלחנן כהן, רבה של העיר אלמא אטא ומנהל הפעילות בקזחסטן, "ייבאנו 12 טון מצות, כל שנה מחדש במבצע מדהים. איזו שמחה ואושר היו ליהודי קזחסטן לקבל מצות כשרות, כולן בגודל אחיד, ארוזות בקופסא מהודרת עם חותמת כשרות מארץ הקודש.
הקונטיינרים עם המצות היו מגיעים באנית מסע שעשתה דרכה מארץ ישראל לחופי קזחסטן. באחת השנים היה קצת מקום פנוי, ובהזדמנות זו הוספנו מוצרים כשרים לפסח וביניהם כמות גדולה של סוכר. כשהקונטיינר עם המצות יקרות הערך היה בעיצומו של המסע, יצא לפתע חוק חדש – "קווטה". ולפי ההוראה החדשה, הוגבל יבוא הסוכר למדינה ורק חברות מסוימות הורשו לייבא סוכר לקזחסטן באישור מיוחד.
וכך, נתקע הקונטיינר הרחק מהעיר אלמא אטא, באחד הנמלים בקצה אחר של קזחסטן.
בשל המטען האסור, הורד הקונטיינר אחר כבוד והוחרם. כל תחנונינו לא הועילו, הצענו לאנשי המכס לקחת את הסוכר ולשחרר את המצות. אך אי אפשר היה על פי חוק לפתוח את המטען ללא נוכחות השולח או הנמען. לא רק שלא אישרו לנו לקבל את המטען, אף חייבו אותנו לשלם על כל יום נוסף שהמשלוח מתעכב במחסן המכס!
בצר לנו, ניסינו להפעיל קשרים כדי לגאול את המשלוח, עד שהקונסוליה הישראלית התערבה והביאה עורך דין מומחה. הוא חיפש ומצא שמאחר שפרסום החוק החדש היה רק בשפה הרוסית ועדיין לא התפרסם גם בקזחית, האיסור עדיין לא בתוקף. וכך יצאו המצות לחרות ויהודי קזחסטן חגגו את הפסח בהידור…
ברוך השם בשנה זו היו לנו מצות כשרות, אך מי יודע מה יקרה בשנה הבאה? מאז, אנחנו שומרים כ- 500 ק"ג מצות במחסן, שמא מאיזושהי סיבה לא יגיע המשלוח וניתקע ללא מצות, כשמגיע המשלוח החדש אנחנו מכינים מהמצות הישנות קמח מצה".
ארגון משלוח המצות הוא מבצע לוגיסטי שלם והעלויות עצומות, מהעיר אלמא אטא, יש לשלוח לכל ערי קזחסטן ארגזים רבים של מצות ויהודי קזחסטן מחכים למשלוח השנתי בכליון עיניים.
"בפעם הראשונה", משתף הרב אלחנן כהן, "הגענו לחברת המשלוחים והם הסכימו לשלוח רק חבילות גדולות מאוד, כשבכל חבילה לפחות 30 ק"ג. לא היו בנמצא שקים כל כך גדולים, מצאנו פתרון: הלכנו לשוק וקנינו שקים חדשים, פירקנו אותם וכל הלילה ישבנו ותפרנו עם מכונות תפירה שקים גדולים יותר".
מאז ועד היום, יהודי קזחסטן כבר יודעים את הלכות הפסח, הם מקבלים גם מארז אישי של מצה שמורה כשקערת הסדר מודפסת על הקופסא ומדריך מפורט לעריכת ליל הסדר המוצמד לכל ערכה.
לא רק מצות, אלא גם יין, מיץ ענבים, בשר ועופות, עוגיות כשרות לפסח ומוצרים רבים נוספים ניתן לרכוש בשוק הפסח בעיר אלמא אטא ויהודים שידם אינה משגת, מקבלים תלושי קניה במסגרת מבצע "קמחא דפסחא". יש גם עמדה מיוחדת להגעלת כלים והתעוררות עצומה לחגוג את חג הפסח כהלכתו.
לילות הסדר נחגגים ברוב פאר והדר בכל רחבי קזחסטן. בשבעת המרכזים היהודיים בערים אלמא אטא, אסטנה, פבלדר, אוסט קמינגורסק, שימקנט וקוסטנאי נערכים הסדרים בניצוחם של צבא שלוחי הרבי המתגוררים שם בדרך קבע. ולערים הנידחות, שעדיין אין שליח קבוע, מגיעים מהארץ זוגות צעירים ובחורי ישיבה. הם שוכרים מסעדה או בית פרטי, מכשירים את המטבח ודואגים שכל יהודי יחגוג את חג הפסח כהלכתו כבן חורין.
מסירות נפשו של רבי לוי יצחק השאירה את חותמה בקזחסטן עד היום – 80 שנה לאחר הסתלקותו, והיום, במדינת גלותו, במקום שזרע בדמעות, חוגגים יהודי קזחסטן את חג הפסח בגלוי ובגאון. אם גם אתם רוצים לעזור להם לחגוג את פסח כהלכתו, זאת ההזדמנות שלכם. הקליקו כאן והיו שותפים.
____________
סקרנית לשמוע איך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך בונים קהילה מאפס ומה אסור בתכלית האיסור לומר ולעשות בקזחסטן? ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק? מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.
לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסי.
לקבלת הטור החדש, ישר אצלך במייל, הירשמי כעת לרשימת התפוצה.
————
ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים, מתגוררת בניו יורק, פעילה להעצמה נשית, אסטרטגית שיווקית ומנטורית לחברות ולעמותות בארה״ב וברחבי העולם.
אין בפינו מילים להודות לשלוחי חב"ד. יחד עם זאת יהודי קזחסטן לא אכלו חמץ. 1. קמח לא שמור לא הופך לחמץ כ"כ מהר )יעוין בדין לתיבה בשוע, אמנם אנו לא נעז לאכול אך בוודאי אין להגדיר חמץ מה שהם אכלו, השוע מתיר לקנות קמח מן השוק בשעת הדחק). 2. מים שלנו באמבטיה לא פוסל, מים שלנו באופן כללי לא מעכב ובוודאי שלא בשעת הדחק. 3. הפירורים שעליהם מדובר ככתבה בטלים בשישים, כל דין ביטול שאנו מחמירים חל רק בפסח, אך מה שנתערב קודם פסח בטל בשישים. באופן כללי כתבה החוגגת בורותה של קהילה שלמה שמסרה נפש על קיום מצוות, לא… להמשך קריאה »
חס ושלום! אנחנו לא חוגגים את בורותם. שוב ושוב בכל טור אנחנו מדגישים את העובדה שיהודי קזחסטן אולצו להתרחק מקיום מצוות ובשל השלטון הקומוניסטי לא ידעו כמעט דבר ובכל זאת מה שכן ידעו שמרו וזה הגיע אף למסירות נפש. במקרה הנ״ל, גם פירטתי שהם לא ידעו שיש לסיים את תהליך האפייה תוך 18 דקות. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים ואני בטוחה שמצות מסירות הנפש שלהם חביבות על הקודש ברוך הוא אף מהמצות הכשרות שיש לנו היום בקלות. אם חס ושלום הובן שאני מזלזלת בבורותם, צר לי על כך. בעיניי כל יהודי הוא יהלום. אני ממליצה לקרוא את הטורים הקודמים שמסבירים… להמשך קריאה »
אבל כתוב להדיא שלא ידעו על 18 דק…. כול החושד בבורים לוקה בבור