וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (ויקרא טז, פסו' כט, לא)
א . במשנה במסכת יומא דף עד, א מצינו יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ובגמרא שם עו, א אמרי' הני חמשה עינויים כנגד מי אמר רב חסדא כנגד חמשה עינויים שבתורה [בפסוק: ובעשור (במדבר כט, ז), ואך בעשור (ויקרא כג, כז), שבת שבתון (ויקרא כג, לב), ושבת שבתון (ויקרא טז, לא) והיתה לכם (ויקרא טז, כט)]. והיינו שיש מצוה להתענות ביום הכיפורים חמשה עינויים, כנגד חמשה פסוקים שנאמרו בלשון "עינוי". (ובגמרא דף עד, א אמרי' דמה שהתנא נקט אסור אע"ג שבאכילה ובשתיה דינו כרת משום דבעי למתני שאר עינויים דלית בהו כרת, תנא אסור). ובהמשך דברי הגמרא עז, א הובאו מקורות נוספים לאיסור נעילת הסנדל.
ויש לדון האם איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא מדאורייתא או מדרבנן וכן יש לדון אם דין מנעל האסור הוא לפי החומר ממנו עשויה הנמעל ולכן רק מנעל של עור אסור או שהדבר תלוי בצורת מנעל וכל שהוא בצורת מנעל אסור ולא מדין עור אלא שסתם מנעל הוא מעור, ויאסר אע"פ שאי"ז מעור.
ב. הרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות שביתת עשור הלכה ה' וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה וכו' ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. ובכסף משנה (שם) הביא דכתב הרא"ש בשם ר"י וריב"א דהני ענויים אע"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר"א ובגמרא (דף ע"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו.
והביא דהר"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב"ם דכלהו מדאורייתא נינהו.
אמנם הק' הרא"ש מהברייתא לקמן התינוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ולא היו מסתכנים בזה שלא היו רוחצים אותם יום אחד ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל.
והק' דלא נראה דלדעתו אפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם, איכא למימר דלא קשה מידי דאע"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ"ש שאר דברים ואע"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן.
ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך עכ"ד הכס"מ.
ובמגיד משנה כ' דע שזה אינה מצוה מיוחדת מן התורה שא"כ היה ראוי לימנות במנין המצות ואין לומר שהוא בכלל להתענות לפי שאין דעת רבינו להוכיחה אלא משבת שבתון אבל זה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו וזהו דעתו בסה"מ ודברים ארוכים הם אבל העירותי על דעתו ז"ל והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יע"ש
וכ"כ בלחם משנה לבאר דברי המ"מ דאע"פ שמן הראוי היה למנותו מצות עשה שהרי קרא דשבתון רבה שעינוי הכתוב הוא בה מ"מ לא מנאו רבינו ז"ל מצות עשה מפני שהוא ענין מיוחד וכו' כלומר שאין זה במשמעות ענוי הכתוב אבל זה הוא דבר אחר מיוחד בפני עצמו שרבה אותו הכתוב מקרא דשבתון ולא שגלה לנו הכתוב שאלו הענויים נכנסים בכלל הענוי שאין זה ענוי הנזכר בכתוב אלא הוא ענין מיוחד שרבה הכתוב מחדש.
וכן נראה מדברי המשנה ברורה סי' תריד סוף ס"ק טו שכתב בשם האחרונים דאם צריך לילך לבין הנכרים אע"פ כן אסור לנעול סנדל אף דאיכא למיחש שמא ילעיגו עליו כיון דיש אומרים שהוא דאורייתא.
ג. והנה בגדר איסור נעילת הסנדל מצינו בגמרא ביומא עח שהסתפקו אם מותר לצאת בסנדל של שעם הכיפורים דאי"ז מעור אבל עשוי כמנעל ביום עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ ואמינא ליה בתענית צבור מאי א"ל לא שנא אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא ליה ביום הכפורים מאי א"ל לא שנא רב יהודה נפיק בדהיטני אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק (בדיבלי) רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק, ומבואר בדברי הגמרא שהיו אמוראים שהלכו עם מנעלים שלא עשויים מעור אבל היו כמנעלים, והקשו בגמ' מדין קב הקיטע שאינו מנעל רגיל אלא צורה מיוחדת שלתוכה מכניס הקיטע את רגלו, ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם מותר לצאת בו בשבת, אך לכולי עלמא אסור לנועלו ביום הכיפורים. משמע שאף דבר שאינו מנעל גמור, אסור ללובשו ביום הכיפורים. ותירץ אביי שהאיסור ביום הכיפורים הוא משום שהיו בו כתיתים ומשום תענוג שהיה לו נוח ומשום תענוג, ורבא תי' דלעולם לכולי עלמא מנעל הוא ואסור ביום הכיפורים, ולענין הוצאה בשבת נחלקו אם גוזרים שמא ישמט הקב מעל רגלו. ופירש רש"י מנעל הוא, הלכך ביוה"כ אסור, אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל הוא.
ד. ומצינו בראשונים שנחלקו מה הגדר המבואר בגמ' בדין 'נעל' האסור.
שי' הרי"ף והרא"ש דרק מנעל של עור נאסר. ובר"ן בי' את שיטתם דמה שהגמ' הסתפקה לגבי סנדל שעם אם חשיב מנעל, ואפילו אם תמצי לומר דלאו מנעל הוא, אי אמרינן כיון דמגין אסור, או לא. ופשטינן דלאו מנעל הוא, ולא אמרינן כיון דמגין אסור, דהא כל הני ביה. הלכך בכל מנעל שאינו של עור יוצאים בו ביום הכיפורים, זהו דעת הרי"ף.
הר"ן דף ב,ב מדפי הרי"ף הקשה היכי נפקי רבנן במנעל של שעם וכל כהאי גוונא, כיון דסברי דלא חשיב מנעל אם כן משוי הוא, ואסור לצאת בו ביום הכיפורים דקיימא לן דיש עירוב והוצאה ליום הכיפורים, כמבואר בכריתות יד,א וכן הקשה הרמב"ן בחידושיו לשבת דף סו ותירץ הרמב"ן דבאמת לא יצאו בסנדל של שעם ביום הכיפורים, והתירו לנעול אותו בבית,
ולשון לצאת לאו דוקא אלא לפי שתפסו לשון זה בתענית ציבור, אמרו כן ביום הכיפורים. אי נמי, לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים, דלא באו אלא להתיר איסור נעילה.
והר"ן תירץ, דהא דאמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת דכיון שהמנעל מותר בו, אם כן כל מה דלא חשיב מנעל הוי ליה משוי ואסור לצאת בו. מה שאין כן ביום הכיפורים שהמנעל אסור, ודרכן של בני אדם לצאת בסנדל של שעם ושל עץ, לא חשיב משוי אלא כמנעל, ליום הכיפורים. ואין להקשות מקב הקיטע דאסור ביום הכיפורים, דלאו אורחייהו דשאר אינשי לילך בו.
עוד כתב בשם איכא מאן דאמר, דמה שהתירו רבנן לצאת בהם ביום הכיפורים לרשות הרבים, היינו דווקא הני שאינם דומים למנעל בצורתן. אבל מנעל גמור אף על פי שהוא של בגד מותר רק בתוך ביתו. והוכיח כן מיבמות (קב:) וכן הביא הרא"ש סי' ז' והקרבן נתנאל כתב, דהטעם דלא ליתי לאחלופי במנעל גמור.
ובגמרא ביבמות דף קג הקשו סתירה האם מותר ללבוש אנפיליא [גרביים] ביום הכיפורים, או אסור. ותירצו שאסור ללבוש דוקא אנפיליא של עור אבל באנפיליא של בגד אין איסור, משמע שאיסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא רק במנעל מעור.
שיטת בעל המאור שכל מנעל המגן על הרגל אסור והוכיח מהסוגיא ביומא דכל מידי דמגן אסור, דמקרי מנעל אע"פ שאינה של עור, וכן הביאו הר"ן.
שיטת רש"י ותוספות ביומא שכל מנעל של עור ושל עץ אסור, ובי' בר"ן דלרש"י דוקא מנעל של עץ, מנעל מקרי, ואין יוצאים בו ביוה"כ, אבל מידי אחריני לאו מנעל נינהו, ויוצאים בהם, וכן מבואר בתוס' ביומא ד"ה הקיטע שהרי מסיק רבא שם כי ביום הכיפורים אסור לקיטע לצאת בקב שלו דלכולי עלמא מקרי מנעל, ואסור לצאת בו, אבל של גמי ושל שעם ושאר מינים מותר, והיינו כשיטת רש"י.
שיטת הב"ח להחמיר ללכת יחף ובביאור הלכה (שם בד"ה או של בגד) הביא את שי' הב"ח שמחמיר ללכת יחף, וכתב שלא העתיק את דעתו כוון דדעת המג"א והט"ז להקל בזה, אמנם יש אחרונים שכתבו דאין כוונו של הב"ח לילך יחף ממש אלא בלא מנעלים, ושיטת הפנים מאירות שצריך להרגיש את קושי הארץ.
ואפשר לבאר דיסוד המחלוקת מה נכלל באיסור נעילת הסנדל תלוי בגדר איסור נעילת הסנדל, וכפי שחקר ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות יבמות סי' ע"ג האם ביטול העינוי ע"י המנעל הוא גוף האיסור או שעצם נעילת הסנדל הוא איסור מצד עצמו ולא מפני ביטול העינוי [עי"ש שביאר בזה את מח' אביי ורבא בגמרא]
דמי שסבר שהאיסור הוא רק במנעל של עור [רי"ף] או במנעל של עור ועץ [רש"י ותוספות] נקטו שנעילת הסנדל הוא איסור מצד עצמו ולא מפני ביטול העינוי, ועל כן רק מה שהוא מנעל נאסר. אך לדעת בעל המאור ביטול העינוי הוא גוף האיסור ולכן גם במנעל שאינו של עור אך מגן על הרגל, יש איסור, כי מבטל את העינוי. וכן לדעת הפנים מאירות, מכיון שביטול העינוי הוא גוף האיסור אסור לנעול מנעל שאינו מרגיש בו את קושי הארץ, כי מבטל בזה את העינוי.
ה. ובשו"ע סי' תריד סע' ב פסק כשיטת הרי"ף, שאיסור נעילת הסנדל הוא רק במנעל של עור, וביאר המשנ"ב (ס"ק ה) דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש. אמנם לדינא נקט המשנה ברורה שנכון להחמיר שלא לצאת במנעל שעשוי מלבדים ועשוי כמנעל שלנו והוא מגן על הרגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף, אלא שאין למחות ביד המקילין, מכוון שהשו"ע ורוב האחרונים מקילים בזה. ומכל מקום מי שאפשר לו, נכון להחמיר בזה ולילך באנפילאות של בגד כנהוג.
והנה ברמ"א סי' תריד סע' ב הביא את דברי תרומת הדשן להתיר לעמוד ביום הכיפורים על כרים וכסתות מעור אך המחמיר תבוא עליו ברכה ובמשנ"ב ס"ק ט הביא מדברי האחרונים שאין להחמיר בזה כלל, ואולי כוון שגם לדעת האוסרים במנעלים שאינם של עור כוון שכאן אי"ז מנעלים זה לא נכלל בגדר האיסור של מנעל דהרי אין איסור להינות מעור באופן כללי כי אם בצורת מנעל. ובהליכות שלמה כתב לבאר על פי מש"כ השל"ה כי לבישת המנעלים מראה על שלטון האדם על הבריאה ולכך אסור נעילת הסנדל ביום כיפור ותשעה באב ובמקום קדוש.
ישר כח!!
חזקו ואמצו חבורה יפה מאוד