התקשורת הכריעה: עסקת החטופים חשובה יותר ממיטוט והשמדת החמאס / אריה זיסמן

היפוך משוואה

הקרב על דעת הקהל: החמאס המציא הסכם דמיוני וענה תשובה חיובית על כל תנאיו

שבעה חודשים וחצי לאחר ההפתעה הקשה, שהכין יחיא סינוואר לישראל, והשבוע חזר והפתיע שוב. הפעם יש לקוות שזה ייגמר אחרת.

האיש שמתחבא במנהרות התת קרקעיות מבלי לראות אור יום, האיש שגרם להרס ולחורבן של רצועת עזה, האיש שבגללו נהרגו ונהרגים עשרות אלפי אנשים מבני עמו, לועג באכזריות לכולם, אך נהנה ממעמדו, כמי שקובע את סדר היום האזורי ואולי העולמי. 

בשבוע שעבר המתינה מדינה שלמה למוצא פיו של הרוצח המתועב, כדי לשמוע מהי תשובת חמאס לעסקת החטופים שהוצעה על ידי המדינות המתווכות, מצרים וקטאר. סינוואר עקב מן הסתם אחר הכותרות בישראל ולבטח חייך לעצמו בהנאה, תוך שהוא ממשיך למשוך זמן ולמרוט את העצבים של כולם, בעיקר של משפחות החטופים האומללות.  

לישראל לא הייתה כל ברירה והיא המתינה לו. אם נתניהו היה דוחה מראש את העסקה, היו כמובן מאשימים אותו, כי הוא עושה זאת ממניעים פוליטיים אישיים.

וכך יום אחרי יום המתינו לתשובת החמאס. השיא היה ביום שישי שעבר, כאשר מצרים העניקה את התחושה שהחמאס עומד לתת תשובה חיובית. הקבינט התכנס ביום חמישי בלילה, אך לא היו עדיין פרטים על השולחן והוא התפזר ללא החלטה.

ההערכה בישראל הייתה, שהתשובה של החמאס תהיה בנוסח  של "כן, אבל". תשובה כזו עלולה הייתה לסבך את נתניהו מול שותפיו הקואליציוניים מכאן ומכאן. אלא שסינוואר הצליח שוב להפתיע וביום שני, חצי שעה לפני שמהדורות החדשות המרכזיות שידרו את הכותרות שלהן, הוא ענה תשובה חיובית, ללא שום "אבל". הניסיון היה ברור: לגלגל את האחריות לממשלת ישראל עם היפוך משוואה, כדי שהיא זו שתדחה את העסקה. 

ואכן עד מהרה התברר כי אין שום קשר בין התשובה של סינוואר להצעה שהייתה על השולחן. החמאס בעצם ניסח הסכם דמיוני עם פרטים שהמציא ו"ניאות" להסכים לכל תנאיו. הדבר התבטא בשינוי כל הסעיפים כשהדרמטי ביניהם קובע, שהחמאס ישחרר 33 חטופים "חיים או מתים", לבחירתם. פירוש: אין דבר שימנע מרוצחי החמאס לירות בחטופים, רגע לפני השחרור ולהחזירם מתים, ועדיין סינוואר יעמוד בתנאי העסקה כפי שהוא ניסח אותה.

כל זה לא מנע (כצפוי) ממתנגדיו הקיצוניים של נתניהו, לצייר את התשובה של החמאס כחיובית ומעשית. כבר באותו ערב, הסתערו אנשי קפלן על הכבישים ודרשו לקבל את העסקה של החמאס, עוד לפני ששמעו בכלל על תוכנה.  לצורך כך עשו שימוש נקלה במצבן העגום של משפחות חטופים ועודדו אותן להצטרף להפגנות. חלק (קטן ביותר) של המשפחות הצטרפו בייאושן להפגנות הללו, מבלי להבין עד כמה תשובת החמאס תלושה מהמציאות, הזויה ובעיקר מסוכנת ליקיריהן. 

סלע המחלוקת

הלחץ הצבאי גרם לחמאס להגיב: אפילו בני גנץ וגדי איזנקוט הסכימו הפעם עם נתניהו

בתחילת השבוע, עוד טרם פורסמה תשובת החמאס, פרסם ה"ניו יורק טיימס" ציטוט מפי "בכיר ישראלי", שטען כי המשא ומתן בין ישראל לחמאס בעסקת החטופים היה קרוב, אך הצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו בשם "גורם מדיני בכיר" (להלן בהרחבה), גרמו לחמאס להקשיח את עמדותיו.

אין לדעת מיהו "הבכיר הישראלי" שצוטט בניו יורק טיימס, אך על פי הניסיון מהעבר, נראה כי מדובר ב"בכיר באופוזיציה" שאינו נמנע מלמתוח ביקורת גם בחו"ל נגד הממשלה והעומד בראשה.

נתניהו התייחס לפרסום הזה ותקף את הטענות נגדו, באומרו כי החמאס הוא זה שמציב דרישות ששום ממשלה בישראל לא הייתה מסכימה להן. גם מספר כתבים מדינים (הוגנים) הצטרפו ואמרו כי אין להאשים את נתניהו בכישלון העסקה, אלא רק את החמאס.

ואכן חייבים לומר שהעסקה לשחרור חטופים לא נדחית כרגע בגלל סרבנות של נתניהו, אלא בגלל שההצעה של החמאס בלתי מתקבלת גם על ידי שותפיו (הלעומתיים) של נתניהו בקבינט המלחמה, גנץ ואיזנקוט. כמו כן גם בכירי מערכת הביטחון וצוות המו"מ מתנגדים לה.

ההצעה של החמאס אינה זהה להצעה המצרית שישראל נטתה להסכים לה ולקבלה (בניגוד לדעתם של בן גביר וסמוטריץ', שהיו בכל מקרה מתנגדים לה). מדובר בהצעה שונה בשלוש נקודות קריטיות. אחת כבר הוזכרה לעיל: שחרור 33 חטופים "חיים או מתים" כאשר ישראל דורשת 33 חטופים חיים.

סעיף שני: החמאס ביטל את הווטו הישראלי על זהות האסירים הכבדים שישראל אמורה לשחרר. "לא נשחרר עוד סינווארים, שישובו וירצחו עשרות ישראלים. למדנו את הלקח" ציינו בצד הישראלי. מכשול נוסף קשור למפתח השחרורים. ישראל הסכימה לשחרר 40 מחבלים תמורת כל חייל, חמאס דורש 50. ישראל הסכימה לשחרר 20 מחבלים תמורת כל אזרח, חמאס דורש 30.

בכל מקרה, אם על ההבדלים האחרונים ניתן היה לדון ולהתגמש, הרי שהסעיף השלישי מהווה את המכשול העיקרי: דרישת החמאס להפסיק כליל את הלחימה. הדבר אינו מקובל על שום גורם ישראלי ועל כך תקום או תיפול העסקה, כפי שכבר הובהר חזור והלוך.

כך או כך, מרבית שרי הממשלה פירשו את תשובת חמאס שהגיעה במפתיע ביום שני, כהוכחה לטענה שרק הלחץ הצבאי עם ההכנות לכניסה לרפיח גרם להם להגיב. אפילו בני גנץ התבטא באומרו כי הכניסה לרפיח היא חלק מהמאמץ להחזרת החטופים. בלשכת ראש הממשלה חיזקו את הדברים והבהירו כי ההחלטה על הכניסה לרפיח התקבלה על-ידי קבינט המלחמה "כדי להפעיל לחץ צבאי על החמאס במטרה לקדם את שחרור חטופינו ושאר מטרות המלחמה".

בשורה התחתונה נראה כי עסקת חטופים עדיין על הפרק, רק בתנאי שהלחימה לא תופסק. זהו סלע המחלוקת. אם סינוואר יסכים לכך, תהיה עסקה. על כל השאר ישראל תתפשר עם ויתורים קשים וכבדים. גבולות הגזרה מוכרים. המהלך הישראלי ברפיח מחזיר את הלחץ לחמאס, אלא אם האמריקאים יצליחו למנוע מישראל את המשך הלחימה, כפי שיובהר בהמשך.  

תמונת הניצחון

התקשורת הכריעה: עסקת החטופים חשובה יותר ממיטוט והשמדת החמאס

אם התקשורת הישראלית הייתה צריכה להכריע בין שתי מטרות המלחמה: מיטוט החמאס או ביצוע עסקת החטופים, היא הייתה מכריעה בוודאות לטובת ביצוע העסקה והפסקת המלחמה. זאת בניגוד לעמדה השלטת במערכת הביטחון, כי ללא לחץ צבאי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשחרר את כל החטופים בהסכם סביר ללא כניעה. אולם התקשורת הישראלית אימצה את הסיסמא של רונן צור "עסקה עכשיו", קרי בכל מחיר, ואת זה היא מטפטפת הלוך ושוב.

לא מדובר רק בערוצים המסחריים, שאימצו כליל את הדעה ששחרור החטופים קודם לכל. מדובר גם ב"תאגיד השידור הציבורי" הנתמך על ידי המדינה, שעושה שימוש בכלי שבידו כדי להשליט את דעת עורכיו ופרשניו. וכך כמעט כל מהדורות החדשות נפתחות עם אזכור מספר החטופים וראיונות עם בני משפחותיהם.

מדובר כמובן בנושא חשוב שראוי לסיקור יומיומי כדי לבטא את כאב המשפחות, שהוא כאב כלל ציבורי. אין על כך חולק. אולם התקשורת עושה זאת באמצעות הבלטת שאלות מגמתיות, שמטרתן ליצור סתירה בין שתי מטרות המלחמה, וכדי לפרוט על המצפון של אלו שחושבים שמיטוט החמאס הוא עדיין מטרה חשובה יותר (או לא פחות) מהחזרת החטופים. 

גם הרטוריקה הבוטה של חלק מהמפגינים (לרבות בני משפחות החטופים) נגד נתניהו והממשלה מובלטת באופן מופגן. אפשר היה להתעלם לדוגמא מהקריאה של אם אחד החטופים, שזעקה בכאב "נתניהו סייען טרור" בהפגנה בתל אביב. אפשר להבין לליבה בכך שהיא חושבת שכך תוכל להחזיר את בנה הביתה. אולם אין צורך לשדר את זה, כמו גם את הקריאות כלפי שרי הממשלה: "הדם על הידיים שלכם".

מנגד, אם התקשורת הייתה הוגנת ומקצועית, היא הייתה צריכה לראיין בני משפחות שכולות, שיקיריהם נרצחו על ידי מחבלים משוחררים מעסקאות קודמות. יש לצערנו מאות ואלפים כאלו. באופן זה הייתה מציגה גם את הצד השני המתנגד לעסקה, בה ישוחררו רוצחים כבדים עם דם על הידיים, שישובו לבצע מעשי רצח וטרור.

מיותר לומר שהקמפיין הנוכחי בעד החטופים ונגד המשך הלחימה, לא קירב במאומה את החזרתם הביתה. להיפך. סינוואר רק מקשיח את עמדותיו לנוכח ההפגנות נגד נתניהו והממשלה.

העניין כולו הפך לפוליטי: סקר שבוצע לפני שבוע על ידי "מאגר מוחות" ביקש לבחון מהי תמונת הניצחון לה מצפים הישראלים בתום המלחמה. רוב תומכי הימין צידדו בתמונה שתשקף את מיטוט החמאס, לעומת רוב תומכי השמאל שתמכו בתמונה של החזרת החטופים. אמור לי היכן אתה ממוקם בצד הפוליטי, ואומר לך מה דעתך על מטרות המלחמה.

ממצא מעניין נוסף: קיימת ירידה באמפטיה כלפי משפחות החטופים, כאשר רק 28% מכלל הציבור מצדדים בתמונת ניצחון של החזרת החטופים. בסקרים הקודמים הנתונים לטובת החטופים היו גבוהים יותר. ההסבר נעוץ בהשתלטות אנשי קפלן על המאבק ועל חסימת הצירים, שאינה לרוחו של רוב הציבור.

עיכוב מסוכן  

בעקבות עצירת משלוחי הנשק: האם ממשל בידן החליף צד במלחמה בין ישראל לחמאס? 

אם מישהו היה אומר שהנשיא בידן, יעצור את ישראל מלהכניע את החמאס, היינו חושבים שהוא טועה. לא יתכן שהנשיא האמריקאי המחשיב את עצמו כ"ידיד ישראל", שהיה כאן בארץ מיד לאחר הטבח והביע אהדה גדולה לישראל, תוך אזהרה לכל מדינות האויב מסביב, ישנה את מדיניותו, בדיוק ברגע בו הצבא נדרש לעזרתה של ארה"ב. לא יתכן שהוא יעצור את אמצעי הלחימה המיוחדים, שנועדו להתגבר על 4 גדודי החמאס שנותרו ברפיח.

במערכת המדינית בישראל לא הופתעו מהמהלך של בידן. המסרים האמריקאים הועברו קודם ואפילו מומשו בחלקם בפועל. ההחלטה שלו מעכבת בפועל משלוח נשק הכולל  1,800 פצצות במשקל טון ועוד 1,700 פצצות במשקל 250 ק"ג.

בישראל מיהרו להבהיר לאמריקאים שהאכזבה היא לא רק מההקפאה, אלא גם מהדלפת הדברים לתקשורת. ברקע ניצבת איראן שמייחסת את כל כוחה של ישראל לברית עם ארה"ב. אם הברית הזו נפגעת, איראן רק תעצים את פעולות הטרור שלה באזור. 

בשיחות שקיימו בכירים ישראלים עם עמיתיהם האמריקאים הם הבהירו את כל ההשלכות הצפויות מהמהלך וציינו גם כי המהלך יחבל במאמצים להשיג עסקה לשחרור החטופים. הדבר יגרום להקשחה נוספת בעמדותיו של סינוואר, שמבחין במשבר בין הממשל לישראל. המסר הישראלי היה שהממשל צריך להפעיל לחץ על החמאס ולא על ישראל.

כך או אחרת העמדה האמריקאית זכתה לגינויים גם בתוך ארה"ב, בעיקר בקרב ברפובליקנים. התחושה היא שבידן במאבק הבחירות שלו משליך את ישראל תחת גלגלי רכבת הטרור, כאשר הוא מזהירה שלא להרחיב את הפעולה ברפיח. ככל שהבחירות לנשיאות ארה"ב יתקרבו, ההחלטות של בידן נגד ישראל יוחמרו.

ישראל בכל מקרה מתכוונת להמשיך במערכה ברפיח, ובאופן אירוני אפשר לומר שאם האמריקאים לא ישגרו לישראל את אמל"ח הטילים המדויקים, זה יגרום יותר נזק לעזתים, שיספגו טילים פחות מדויקים.

הביקורת על בידן גוברת גם בקרב עיתונאים הנחשבים כמזוהים עם הימין. אחד מהם (יהודה שלזינגר) כתב כי "בידן בחר בחמאס". לא נותר לנו אלא להוסיף, שלא נופתע אם בקרוב ביידן יקרא לסינואר "שלום, חבר". ישראל תהיה מוכנה להשלים עם זה ובלבד שהדברים ייאמרו באותו מצב בדיוק בו נאמר "שלום חבר" המקורי על ידי הנשיא קלינטון (בהלויית יצחק רבין)

וכדי להשלים את הפאזל בעניין המשבר המדיני עם ארה"ב ועל מעמדה הכללי של ישראל בעולם, נוסיף ונחדד כאן נקודה נוספת: צריך להיות עיוור מלהבחין שמיד לאחר שהבג"ץ ביטל את הלגיטימיות של תלמידי הישיבה והפך את לומדי התורה לעריקים, בוטלה הלגיטימיות של מדינת ישראל והנרדפים הפכו לפושעי מלחמה. כמו כן מהרגע שניסו לאיים במעצר על לומדי התורה, נמצאים ראשי המדינה והצבא תחת איום מעצר משפטי בביה"ד בבאג. נקודה למחשבה.

על כיסאו

האם נתניהו החליט סופית להתמודד בבחירות הבאות ומדוע הוא חושב שינצח בהן?

הסיפור המשעשע הבא שארע השבוע בלשכת ראש הממשלה, מעיד לדעת יריביו של נתניהו על הלך מחשבתו של האיש. היה זה כאשר נתניהו מצא זמן בין עיסוקיו הרבים והדוחקים כדי לארח בלשכתו קבוצת ילדים, בנים להורים שכולים. ראש הממשלה עשה זאת בחן רב והציג להם את חדרו ואת התמונות התלויות על הקיר. לאחר מכן הראה להם "דלת סודית" מלשכתו הישר לחדר הקבינט, תוך שהוא מסביר להם מה תפקיד קבינט המלחמה בימים אלו. גם כאן הציג את התמונות, הצביע על מפת רצועת עזה, ועל מפת העולם.

בסיום הסיור, הצביע על כיסאו במרכז שולחן הקבינט, ושאל את הילדים: "מי רוצה להגיע לפה ולשבת על הכיסא הזה". אחד הילדים הקטנים, קפץ ואמר, אני. נתניהו לא היסס ומיהר להשיב לו לקול צחוקם של הנוכחים: "תחשוב על זה פעמיים". עד כאן הסיפור מלשכת ראה"מ, ויהיו (מאנשי האובססיה) שלבטח יאמרו שאפילו לילד קטן, הוא לא מאפשר לשבת על כיסאו.

ללא קשר לסיפור המשעשע, המשיכו גם השבוע הפרשנים הפוליטיים לעסוק בשאלת המשך כהונתו של נתניהו. כזכור מיד לאחר הטבח הערכנו כאן שנתניהו לא יתמודד בבחירות הבאות ויפרוש מיד לאחר המלחמה. אולם ההתקפות של השמאל, המחאה והתקשורת נגדו, מאחדות את הבייס שלו לטובתו ומעודדות אותו להמשיך.

נתניהו התלבט בכך ממושכות, ולאחרונה החל להשמיע אמירות, שמתפרשות כי הוא רואה צורך חשוב ודרמטי להמשיך ולהוביל את המדינה גם בבחירות הבאות. זאת משום שהמלחמה לא עומדת להסתיים והיא תימשך עוד זמן רב. כמו כן אם בסופו של דבר החמאס יגמיש את עמדותיו ותתבצע עסקה, היא תגיע לשולחן הממשלה ותזכה בה לרוב. במקרה כזה יפרשו סמוטריץ' ובן גביר והבחירות יוקדמו. נתניהו לא חושש מכך ומשוכנע שהוא יכול לנצח כל מועמד מולו. ברקע ניצבת גם תכנית השלום עם סעודיה, שיכולה לדעת נתניהו לסייע לו גם במישור הפוליטי. 

בסביבתו של ראה"מ מודעים לעובדה, שהנושא המרכזי בבחירות יהיה האסון הגדול שארע במשמרת שלו. אולם לדבריהם, הבוחרים יבחינו בין האלטרנטיבות השונות ויבינו שנתניהו הוא הטוב ביותר מבין המועמדים האחרים. 

ההערכה זו נשענת על כך, שמאז הטבח נע רוב הציבור ימינה, לפיכך אם יהיו שלושה מועמדים: נתניהו, גנץ ולפיד, הרי שגנץ מצטייר כמועמד מרכז-שמאל, לפיד חסר יכולת ניהול ולכן נשאר רק נתניהו. לכל זה מצטרפת האפשרות של הקמת מפלגת ימין חדשה בראשות יוסי כהן, נפתלי בנט וגדעון סער. מפלגה כזו תזכה בקולות רבים ולא תפסול את נתניהו, כפי שהמרכז-שמאל פוסל אותו. כל זה אמור לפעול לטובתו, ובלבד שמפלגת הימין הזו לא תקבל יותר קולות מהליכוד.  

בין בינדר לוינטר

הראשון שהיה שותף למחדל, קודם לתפקיד בכיר; השני שישב בבית והמתין לקריאה, הודח

שתי החלטות שנויות במחלוקת אפיינו השבוע את הרמטכ"ל הרצי הלוי. החלטות אלו סותרות זו את זו ומעלות בין היתר את השאלה: מדוע הרמטכ"ל שנכשל במניעת הטבח הנורא, והוא בדרכו הביתה, מוסמך למנות אנשי מפתח במטכ"ל הבא, בראשו יעמוד רמטכ"ל אחר.

ההחלטה הראשונה (משבוע שעבר) הייתה למנות את תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן במקומו של אהרון חליוה המתפטר. בינדר נחשב אמנם לקצין מוכשר, אולם הוא כשל במשימתו כראש חטיבת אגף מבצעים, ביום הטבח, כאשר הצבא הגיע מאוחר לזירה, בעוד הנצורים בממדי"ם תהו וזעקו: "איפה הצבא". האחריות הישירה היא שלו ושל חטיבת המבצעים. ספק רב אם הוא האיש שיוכל לשקם את אגף המודיעין הרעוע שהותיר חליוה.

ההחלטה השנייה והבעייתית (עוד יותר מהראשונה) היא להדיח את תא"ל עופר וינטר מהצבא. מדובר לכל הדעות בקצין בכיר, עליו מעידים הכתבים הצבאיים, שאין היום שום קצין לובש מדים אחר, שמכיר את עזה טוב ממנו. מפקדי האוגדות כיום בעזה, הם פקודיו בכל במבצעים ברצועה ב-20 השנים האחרונות.

וינטר (חובש כיפה) ששימש כמפקד גבעתי במבצע צוק איתן "יובש" על ידי הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, שלא קידם אותו ארבע שנים, כאשר כל חבריו של וינטר התקדמו, חלקם הגיעו בסבב הנוכחי למטכ"ל. כל "חטאו" היה המכתב המפורסם ששיגר לחייליו טרם הקרב, בו נכללה תפילה ואזכור שם שמיים. המכתב הזה עורר מהומה בשמאל ובתקשורת וקידומו של וינטר התעכב מאז. גם עובדת היותו קצין נועז בעל דעה שונה, לא תרמה לקידומו. ראשי הצבא מעדיפים שדרה פיקודית חד גונית. 

בשבוע שעבר מינה הרמטכ"ל הלוי מספר אלופים חדשים. שמו של וינטר נעדר. עתידו לפניו. "הוא עוד ישוב", משוכנעים מכיריו, אם לא למערכת הצבאית אז לפוליטיקה. מי שלא רצה בו כאלוף במטכ"ל, עשוי לקבל אותו בעתיד כרמטכ"ל (היו לכך תקדימים) או כשר ביטחון.