וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (ויקרא כג, טו-טז)
מבואר בגמ' מנחות סה, ב שמצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ויש מצוה לספור כל יום ויום
שכח לספור בלילה
בטור סי' תפט "כתב בה"ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום, ואינו נראה לר"י, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה, וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד הימים שלא יברך עוד בימים שאחריו עכ"ל.
ונראה דדעת הבה"ג שאם שכח ולא ספר שיספור ביום עם ברכה והרא"ש חלק וס' דיספור ביום בלא ברכה, וכן בתוס' מנחות סו, א ובר"ן סוף פרק ערבי פסחים, העתיקו דעת הבה"ג ותלו הנידון אם העומר שנקצר ביום כשר, וכן נראה בדברי הב"ח בדעתם אלא שהביא בשם המרדכי שאינו מברך ביום, וכן בתוס' במגילה כ, ב ד"ה כל, הביא בשם בה"ג דשכח לספור בלילה שיכול לספור ביום בלא ברכה, א"כ מצינו שנחלקו הראשונים בשכח לספר בלילה אם יכול לספר ביום עם ברכה.
ויש להקשות על שיטת התוס' במגילה והמרדכי דאם יש דין 'תמימות' שצריך לספור ברצף א"כ מה מועיל לספור בלא ברכה שאם דין 'תמימות' מעכב ולכך צריך שיספור בלילה למה יועיל שיספור ביום ואם הדין לספור בלילה לא מעכב למה לא יוכל לברך כשסופר ביום, ועוד יש להקשות שהרי אם שכח ולא ספר גם ביום דאינו יכול להמשיך לספור עם ברכה כיון שצריך 'תמימות' וכן פסק בטור כן הביא בתוס' במגילה שם בשם בה"ג ואיך יועיל כששכח לספור בלילה שסופר ביום בלא ברכה ובלילה שלאחריו יוכל לספור עם ברכה שלא גרע ממי ששכח לספור לגמרי באותו יום כיון שסו"ס לא בירך על הספירה.
ובשו"ע סי' תפט, ז' פסק בשכח לספור בלילה שיספור ביום בלא ברכה, ובס"ח כ' כששכח לספור יום אחד שסופר בשאר ימים בלא ברכה, וכתב במשנה ברורה ס"ק לד, בשכח לספור בלילה שסופר ביום בלא ברכה ודוקא באותו יום אבל בשאר ימים סופר עם ברכה, ובשר הציון בס"ק מה כ', לדברי התרומת הדשן שכן כתב לדינא, ובי' דהו"ל ספק ספיקא, ספק אם ספירת יום מועילה ואם נאמר שלא יצא בספירת היום ספק אם נפסק כהשיטות שאיןהיום אחד מעכב שכל יום הרי"ז מצוה בפ"ע.
וכ"ז דוקא לדברי הרא"ש שסופר ביום בלא ברכה אבל לשי' בה"ג שסופר ביום מדינא וכן בשאר ימים משמע דאי"ז ס"ס.
וכן משמעות המ"ב תפ"ט סק"ג שהביא מספר שלחן שלמה שנשים לא יברכו על ספירת העומר כיון שמסתמא ישכחו יום אחד דהיינו וממילא כל מה שברכו עד היום זה שלא כדין דהיינו שסתם אדם שיש לו חיוב לספור מסתמא הוא לא ישכח אבל אישה שאין לה חיוב יש סיבה שתשכח ואין לה לברך ולפי"ז מי שיודע בעצמו שמצוי אצלו מאוד ששוכח אין לו לברך [אמנם בספר שלחן שלמה כתב שהחיסרון שתמשיך לברך אם ברכה אמנם המ"ב השמיט תיבות אלו].
בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ג סל"ב ד"ה מיהו וכן בשדי חמד מערכת יוה"כ סימן א' סוף אות ג' הקשו על הבה"ג דאיך חז"ל תיקנו ברכה על ספירת העומר הרי ודאי יתכן שישכח יום אחד ונמצא כל ברכותיו למפרע לבטלה ואין קושייתם מוכרחת דכיון שעל פי רוב אדם זוכר א"כ בשעת ברכתו יש לו הכרעה בדיני התורה שיכול לברך וגם אם אחרי זה יהיה סיבה שזה לא ברכה אבל כיון שהיה לו הכרעה בדיני התורה לברך אין כאן עבירה.
ברכת שהחיינו בספירת העומר
בספר המנהגים (למהרי"א טירנא) הל' פסח ומטה משה סי' תרס"ט הביאו משו"ת מהר"ם מינץ שהקשה למה לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר ותירץ הנ"ל שכיון שאם ישכח יום אחד הוי ברכה לבטלה, ותמה עליו המהרש"ם בעין הרועים דהרי על הספירה בעצמה מברכים ולא חוששים שישכח ולמה לגבי שהחיינו יש לחוש שישכח, ולכאורה יש לומר שחלוק דין ברכת המצות מדין שהחיינו דברכת המצות יסודה על מעשה המצוה, משא"כ שהחיינו יסודו על קיום המצוה [כעין חילוק זה מובא בברכת שמואל קידושין סי"ח] ומקור לזה דהראשונים תמהו למה לא מברכים שהחינו על ספירת העומר, ועיין ר"ן סוף סוכה שכתב שאם נימא שביום אי אפשר לספור א"כ כיון שלא הגיע כל הזמן אי אפשר עדין לברך וצ"ב כוונתו הרי ברכת המצות הרי מברכים, אמנם הביאור כנ"ל שברכת המצות שזה על מעשה המצוה ממילא כיון שכל יום זה מעשה לעצמו ממילא אפשר לברך משא"כ שהחיינו שזה על קיום המצוה וקיום המצוה זה על ידי כל הימים לכן כל שלא הגיע זמן קיום כל המצוה אי אפשר לקיים.
לפ"ז א"ש מה שכתב המהר"ם שביחס לשהחיינו אם לא יגמור הספירה הוי לבטלה משא"כ על ברכת המצות דברכת המצות שזה על מעשה המצוה בזה גם אם ישכח יום אחד לא הוי ברכה לבטלה שחשיב שהיה כאן מעשה מצוה משא"כ שהחינו שזה על קיום המצוה כל שלא יגמור את כל הספירה הוי ברכתו לבטלה [וראיתי לדון לפ"ז דגם לראשונים דמברכים על ספק מצוה בפשוטו הביאור שכיון שמחויב לעשות הפעולה יש כאן מעשה מצוה שהוא סיבה לברך כמבואר בשאגת אריה אבל שהחינו שזה על קיום המצוה באמת לא יברכו.
מצוות צריכות כונה
והקשו האחרונים שהרי בסימן ס' כ' השו"ע יש אומרים שאין מצות צריכות כונה ויש אומרים שצריכות כונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה. וא"כ כשאומר לחברו ואינו מתכוון או אפי' מתכוון שלא לצאת למה לא יוכל לברך אח"כ.
ובפרי מגדים במש"ז סק"ז כ', שנסתפק המחבר אם מצות צריכות כונה ודעתו להחמיר בכל ענין ולהכי נקט להחמיר גבי קריאת שמע שיחזור ויקרא שוב, ולגבי אם מסתפק אם לחזור ולברך כשקיים את המצוה ללא כונה מחמיר שלא יחזור ויברך, ובביאור הלכה דחה את דברי הפרי מגדים דאין ספק כלל אלא אמת מוחלטת דצריכות כונה וכן לשון השו"ע שכתב וכן הלכה.
ובחק יעקב כ' שאפר דזה מקרי כונה כיון שמתכון עכ"פ לומר כמה ימי ספירה ומצותו הוא רק ספירה בעלמא, וצריך לבאר החילוק בין מצוה זו לשאר מצות דהא גם מצות קריאת שמע היא מצות קריאה בעלמא ומ"ש כאן שכבר יצא בספק.
ובגר"א סק"ב כ' ודוקא בלשון שמבין ואם אנו מבין בלשון הקודש וספר בלשון הקודש לא יצא עכ"ל והקשה ע"ד במור וקציעה דמ"ש מכל מצות שבדיבור שכ' בתוס' בסוטה לב, א שאם אומר בלשון הקודש אע"פ שאינו מבין שיצא, ובמה שונה דין ספירת העומר.
והנה בדין שומע כעונה (סוכה לח) ובמגן אברהם סק"ב הסתפק אם מועיל דין שומע כעונה בספירת העומר דשמא אי"ז נחשב לכל אחד ואחד כפי שמבוא בגמ' במנחות, וצ"ב בזה מ"ש מכל המצות שבדיבור שמועיל בהם דין שומע כעונה.
ובשו"ת הגרעק"א סי' כט, הסתפק אם מועיל דין כתיבה כדיבור לגבי ספירת העומר והק' הערוך השולחן דלא מצינו בכל המצות כתיבה כדיבור ואיך יש צד שמועיל בספירת העומר, ובשבות יעקב ח"א סי' לא ובכף החיים הביאו מכמה פוסקים דמהני.
יסוד גדר 'תמימות'
ואפשר לייסד ע"פ דברי התרומת הדשן בסי' לז, לגבי מי שהיה מסופק אם החסיר יום אחד, שאם מסופק רק על הלילה שיספור ביום בלא ברכה דהכי נהגינן אפי' בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה (בשאר ימים) דמקרי שפיר 'תמימות' הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי עכ"ל, ומוכח שמה שספר באותו יום הרי"ז מועיל גם לדין 'תמימות' ומשום כך סופר בשאר הימים עם ברכה כיון דבדיעבד אפשר לקיים המצוה גם ביום, וא"כ יקשה דאם מהני בדיעבד גם ביום שיוכל גם לברך ביום שהרי כל המצות שמקיימים בדיעבד שמברכים בהם.
מצווה בכל יום ומצוה כללית
אלא מוכח מכ"ז שהתחדש שני דינים במצות ספירת העומר של 'תמימות' מצוה אחת היא ספירה בכל יום ויום וכדילפי' בגמ' שצריך לספור בלילה שהוא תחילת היום, ועוד דין 'תמימות' על כל המ"ט ימים ולכן אם שכח יום אחד לספור שוב אינו מברך בשאר ימים שאי"ז בדין 'תמימות', ובזה חילק הבה"ג דמה שצריך לסופר בכל יום ויום הוא דווקא כשסופר בלילה וצריך לספור על כל היום וכששכח לספור בלילה וסופר ביום לא יועיל לדין זה כיון שהמצוה לדין זה היא בלילה, אמנם לגבי ה'תמימות' של שאר הימים הרי זה נחשב שכבר ספר כיון שלא נחשב שדילג שהרי באותו יום נחשב שספר כבר, יוצא א"כ שלעניין דין 'תמימות' של אותו היום הוא לא קיים את המצוה ולכך אין יכול לברך בברכה ביום, משא"כ לדין 'תמימות' הכללי הרי נחשב שכבר ספר ויכול להמשיך ולספור בברכה.
שכל מטרת ומהות הספירה אינו מצוה בעצם אלא כאמצעי לדעת מה סופרים שבשאר מצות שבדיבור יש ענין לדעת מה אומרים משא"כ בספירה (וכן בשאר ספירות כגון ספירת העומר, שמיטה ויובלות, ספירת שבעה נקיים דזבה וספירת מעשר בהמה) דכל המהות בתוצאת הספירה.
וכעין זה כתב בחינוך מצוה שו, שהביא את דברי הבה"ג כששכח יום אחד וכ' וז"ל ולא הורו מורינו שבדורינו לסברא זו אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה ומונה האחרים עם כל ישראל עכ"ל, ומשמע שאפי' שחלק ע"ד הבה"ג בשכח יום שלם ולא בירך מ"מ אם רוצה להמשיך ולספור בברכה צריך למנות קודם את הימים שעברו ששכח ונראה כדברינו שאם לא יספור את אותו היום ששכח שוב אאניו יוצא בדין 'תמימות' שחסר לו יום אחד, ומה שסופר את של אתמול ודאי שאין מקיים הבזה מצוה אלא זה בשביל להשלים את הספירה הכללית של כל הימים, שהרי לא שייך בדין ספירה שידלג על כמה ימים שכל הדין 'תמימות' הו ברציפות.
אבל בדעת הבה"ג אפ"ל שכיון שספר ביום אפי' שספר בלא ברכה ולא קיים את המצוה אבל בדין 'תמימות' הכללי הוא יוצא.
שיטת הרא"ש
וברא"ש בסו"פ ערבי פסחים הביא את דברי הבה"ג וכ' ואינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא, ומבואר דסבר הרא"ש בשי' הבה"ג ד"מ שאינו יכול לברך יותר כיון שכל הספירה מצוה אחת היא ואם החסיר שוב חסר לו חלק במצוה ואינו יכול להמשיך בספירה, וע"ז חלק וסבר דכל יום מצוה בפני עצמה היא, ולכאורה כ"מ שכ' הרא"ש בשיטת הבה"ג משום שסבר בשיטתו שסופר ביום עם ברכה ולכך חלק וס' שאין אפשרות לספור לברך ביום, אמנם לפי מה שנתבאר בדברי התוס' במגילה וכן במרדכי שסופר ביום בלא ברכה ובשאר ימים סופר בברכה כיון שלא נחשב שדילג א"כ אי"ז משום שכל מנין הספירה היא מצוה אחת אלא שצריך שיספור בלא ברכה בשביל דין 'תמימות' הכללי שצריך רציפות, וכן מבואר בתוס' במנחות ובתרומת הדשן שחסר בתמימות ולא משום שזה מצוה אחת דא"כ הרי לא קיים את המצוה, אלא מוכח שאם לא ספר יום אחד שוב אינו סופר כיון שחסר ברציפות ולא משום שזה מצוה אחת אלא שכל לילה זה מצוה בפ"ע וצריך שיהיה מנין שלם בלי שיחסיר וכשופר ביום אפי' שאי"ז מצוה מ"מ נחשב אותו היום כספור.
ולפי"ז היה מקום לבאר נ"מ בכמה נידונים:
קטן שהגדיל בספיה"ע
בקטן שהגדיל בימי הספירה שיש לדון כיון שכל מה שספר עד עתה הוא לא היה בר חיובא וא"כ אינו יכול להמשיך לברך עם ברכה כשיגדיל, אמנם לפי מה שנתבאר בשיטת התוס' במגילה וכן במרדכי שדין 'תמימות' הכללי הוא שיהיה רציפות בספירה א"כ נוכל לצרף גם את מה שספר בקטנותו לדין ה'תמימות' הכללי וכשסופר מכאן ואילך הרי יש לו כל לילה מצוה בפני עמה וממשיך עם המניין שספר בקטנותו.
מצות צריכות כונה
והנה בשו"ע תפט, ד' כתב מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יוכל לחזור ולמנות בברכה.
שמצד אותו היום נחשב שכבר ספר ולגבי שאר הימים יכול להמשיך לספור עם ברכה וכדברינו שהרי זה לא נחשב שהחסיר יום אחד אלא שכבר יצא ונכלל במנין ה'תמימות' הכללי.
וא"כ כל מה שצריך מצות צריכות כונה זה רק כשעצם עשית המצוה היא התכלית הנרצית כגון קר"ש ברכות ושופר וכו' אבל מצות שתכליתן היא התוצאה כגון מעקה וברית וכדו' אין מעכב הכונה בזה כמו שמצינו בגמ' בע"ז כא,א אם גוי כשר למלילה ואפי' למ"ד שפסול כותי מהני, וזה מה שכ' בחק יעקב דשאני ספירת העומר דאינו אלא ספירה בעלמא ולפי"ז כיון שכל הענין כדי לספור את הימים לא יצא א לא יבין את לשון הספירה.
ספירת העומר ע"י כתיבה
וכן מובן איך יש צד שמועיל בכתיבה כיון שמ"מ נחשב שהוא סופר, דאי"ז מצוה שבדיבור אלא מצוה שמקיימים אותה ע"י עשה של דיבור ואם כתיבה ג"כ נחשב מעשה יועיל, משא"כ שמיעה שאינה מעשה כמו שכ' הרא"ש בנדרים עב, דל"מ שליחות בשמיעה וכמבואר בקצוה"ח קפב,א.
ובשערי תשובה סק"א כתב שאם כותב מכתב לחברו שלא יכתוב איזה יום לעומר אם עדין לא ספר כי יש דעות שיוצא בזה ידי חובה ובפשוטו אם לא התכוין שיחשב כדיבור ודאי לא יוצא וכמבואר בשו"ת רעק"א אמנם אם רוצה לספור בכתב יש אומרים שכתיבה כדיבור ונפק"מ לאלם לצד שלא יוצאים בשומע כעונה ולהלכה זה ודאי שגם אם כתב יכול עדין לספור בברכה.
אונן שלא יוכל לספור
עוד יש לדון לגבי אונן שכתב בביאור הלכה שאם יהיה אונן עד סוף היום שיוכל לספור למרות שלא מקיים את המצוה באותו יום אבל לא יצא מכלל הספירה של שאר הימים שהרי לא דילג יום אחד בלי ספירה.
ש"צ ששכח
וכן דן בפרי חדש גבי ש"צ אם יכול להוציא את הציבור וכ' בשערי תשובה ס"ק כח שאינו יכול להוציא מדין ערבות כיון שלא קיים את הדין הכללי של הספירה.
מי שיאנס ולא יוכל לספור
וכן נ"מ לגבי אדם שיודע מראש שלא יוכל לספור באחד מן הימים שאם זה מצוה אחת כללית שוב אין יכול להתחיל לספור מתחילה כיון שלא יוכל לקיים את המצוה משא"כ אם יש מצוה בכל יום שיכול להתחיל לספור בברכה כיון שמקיים לכל הפחות את המצוה של אותו היום, אמנם יש הסוברים דגם אם זה מצוה אחת כיון שעכשיו יכול לספור א"כ מה שלא יוכל לספור ביום אחר לא צריך לחשוש דשמא הוא בסוף יוכל לספור.
וכל זה רק לשיטות שיש מוצה בכל יום ויום לשיטות שיש מצוה אחת א"כ בכל דינים אלו לא יוכל לספור בברכ כיום של קיים את המצוה או שלא יקיים.
ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן
ובמשנה ברורה פסק דבספר ביום סופר אח"כ עם ברכה ולא משום ספק ספיקא, ומה שכתב השו"ע דאם הסתפק אם ספר שסופר עם ברכה וכ' בזה המ"ב דהוה ס"ס, והרי בתרומת הדשן משמע שאם ספית העומר דאורייתא כשי' הראבי"ה בזמן הזה הרי"ז ספק דאורייתא ומברך ואם ספירת העומר דרבנן בזמן הזה כהרא"ש א"כ אין הימים מעכבים ומשמע דאי"ז משום ס"ס, וכן הוכיח בחיי אדם בכלל ה' אות ו' בננשמת אדם דלא מברכים בס"ס ולא רצה לסמוך על שי' הראב"ד שמברכים בספק דאורייתא, וצ"ב שהרי ספק ברכות להקל, והגר"א תלה את דברי התרומת הדשן בשיטות שמברכים על ספק דאורייתא, וכיון שזה ספק התלוי במחלוקת לא מברכים בזמן הזה.
בטעם מצות ספירת העומר
כ' בספר החינוך מצוה שו, וז"ל משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב"אם לא בריתי יומם ולילה וגו והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" פירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלוקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו, עכ"ל.
ובזה מתבאר העניין של 'תמימות' ברציפות בספירת העומר כדי לחבר בין זמן יציאת מצרים לשאוף ליום קבלת התורה.
