ירי דו צדדי
המחלוקת בין גלנט לנתניהו שהייתה עד כה רק בקבינט המלחמה הפכה השבוע לפומבית
כאשר דיברו אתמול בבוקר על "ירי דו צדדי" (דו"צ) התכוונו כמובן לתקרית הקשה והכואבת בג'באליה, בה נהרגו חמישה לוחמים מירי בשוגג של טנקים לתוך מבנה בו הם שהו בצפון הרצועה (הרחבה בכותרות העיתון הבוקר).
אולם ירי דו צדדי נרשם שלשום בלילה גם בהקשרים הפוליטיים בין שר הביטחון גלנט לראש הממשלה נתניהו. מדובר במאבק פומבי סביב שאלת "היום שאחרי" בעזה. חילוקי הדעות בין השניים שהיו עד כה בקבינט המלחמה בלבד, יצאו עתה החוצה לעיני כל. גלנט מחד ונתניהו מאידך.
זה אומר, חייבים כוח פלשתיני אלטרנטיבי ברצועה כדי למנוע ממשל צבאי ישראלי. וזה אומר כי עד שלא יוכרע החמאס, אין אפשרות להכניס שום כוח, לבטח לא את הרשות הפלשתינית (תחת שמות שונים). במילים אחרות: "אין להחליף את חמאסטן בפתחסטאן".
מלמעלה נראה כי שני הצדדים צודקים. אסור לישראל להגיע למצב של ממשל צבאי בעזה, דבר שיחייב אותה לדאוג לעזתים מכל הבחינות – כלכלי והומניטרי. בד בבד זה יגרום גם לאבדות יומיומיות על ידי שאריות הטרור שיוותרו ברצועה. מאידך, החלופה שהרשות הפלשתינית תשלוט בעזה אינה ריאלית לפני שהחמאס יוכרע.
הכתבים הצבאיים רומזים שוב ושוב (בהתאם למגבלות הצנזורה) על הסוף המר של "כוחות חליפיים" פנימיים, שניסו לקחת את המושכות ברצועה. זה נגמר רע מאד. לפיכך אין כל סיכוי שהרש"פ תתנדב לבצע את העבודה עבור ישראל ולהיכנס לרצועה כדי לקחת את השלטון ולהתעמת מול החמאס. מלבד זאת ידועה עמדת הרש"פ בעניין הסיוע הכספי למחבלים רוצחים, כמו גם עמדת רוב הפלשתינים ביו"ש, שצידדו בעד הטבח בשמחת תורה. לפיכך לא ברור על מה מסתמך שר הביטחון, כאשר הוא מדבר על כוח פלשתיני שייכנס לרצועה וייטול לידיו את המושכות.
לזכותו של גלנט אפשר אולי לומר שמבין שלוש החלופות האפשרויות: 1. המשך שלטון החמאס, 2. ממשל צבאי ישראלי, 3. רשות פלשתינית משוכללת, האפשרות השלישית היא הרע במיעוטו. ולמרות כך קשה לקבל הכרעות כה גורליות בנימוקים של "הרע במיעוטו".
כך או כך, גלנט סיפק ליריביו של נתניהו תחמושת נגדו. מבחינתם כל ביקורת על נתניהו, תהא אשר תהא, גורמת להחלשתו וראוי להקדיש לה כותרות ענק, כפי שאכן נהגה התקשורת. הבעיה היא שגם החמאס עוקב אחר הכותרות הללו ושואב מהן עידוד. המחלוקת בצמרת הביטחונית בישראל מחזקת אותו ונותנת לו כוח להמשיך ולהתבצר הלאה. זו האסטרטגיה של סינוואר מתחילת הלחימה ומבחינתו כל מחלוקת ישראלית מנוצלת לצרכיו.
פיטורים במחלוקת
הלקח של גנץ: האם יו"ר המחנה הממלכתי יצרף לשורותיו חבר שעלול לחתור תחתיו?
כבר כאשר נודע שלשום בצהרים, כי גלנט עומד לכנס מסיבת עיתונאים בערבו של יום, היה ברור שהוא עומד להקשות על נתניהו בשתי הסוגיות שבמחלוקת: היום שאחרי בעזה, וחוק הגיוס. בשניהם הוא מציג עמדות שונות מנתניהו. לכולם היה ברור שהמחלוקת הזו אינה נובעת רק ממניעים ביטחוניים אלא גם (ואולי בעיקר) ממניעים פוליטיים.
בפעם הקודמת שגלנט יצא נגד נתניהו בפומבי, זה היה סביב הרפורמה המשפטית. נתניהו הגיב אז בפיטוריו, אולם הדבר לא התממש עקב "ליל גלנט" המפורסם, בו יצאו רבים למחות ברחובות נגד הפיטורים. נתניהו ירד מהעץ, אך מאז יחסיהם לא שבו למסלולם.
נתניהו לא מתכוון הפעם לפטר את גלנט למרות הקריאות בקואליציה ובליכוד לנהוג כך. גם אם היה רוצה לפטרו, הוא אינו יכול, כיון שהוא צריך כל אצבע בקואליציה. גלנט מצדו אינו מתכוון לפרוש מעצמו. השניים יצטרכו להמשיך ולעבוד יחד, תוך שהם מתגברים על המשקעים ביניהם. עם זאת הפעם הוויכוח ביניהם הוא על משהו מהותי המוגדר כ"ליבת המלחמה".
מי שעקבו בעניין רב אחרי התבטאות גלנט, היו השרים גנץ ואיזנקוט. גנץ מיהר כמובן לגבות את גלנט ונראה כי השניים מתואמים על מלא. עם זאת העובדה שגלנט יצא בפומבי נגד נתניהו, מעוררת לבטח מחשבה אצל גנץ, האם לצרפו בעתיד למפלגתו שלו. העבר של גלנט מוכיח כי הוא יוצא נגד מנהיגיו. כך עשה כאשר היה במפלגת "כולנו" של כחלון, וכך עכשיו (וברפורמה) נגד נתניהו. גנץ לא ימהר לצרף אליו חבר שחותר נגדו.
בד בבד גם גדעון סער עקף את גלנט מימין ויצא נגד דבריו על אפשרות הכנסת הרשות הפלשתינית לעזה. מי שעדיין שותק (נכון לאתמול) הוא ליברמן. מבחינה עקרונית הוא נגד הצעת גלנט. אולם ליברמן מתייצב תמיד בכל ויכוח בעד הצד שמתנגד לנתניהו. ולכן עתה הוא צריך להחליט מה יגבר על מה: הפוליטיקה או האידיאולוגיה.
ולפני שנעבור לנושאים האחרים בקטעים הבאים, אי אפשר להתעלם מהכותרת שהייתה אתמול ביתד נאמן: "לא הותר לפרסום: אירוע רב נפגעים". בשעה שהכותרת נכתבה רוב הפרטים היו עדיין אסורים רשמית בפרסום, אף שכל מי שמצוי בעניין ידע הכול. הפליאה לעשות הכתבת הצבאית הוותיקה של "קול ישראל", שפרסמה כבר בשעות הלילה המוקדמות (בטעות, לטענתה) את כל הפרטים כמעט במלואם (מלבד שמות ההרוגים והפצועים). מיד לאחר הפרסום היא מחקה, אך הדברים הפכו לפומביים.
יותר מכך: בשעות הלילה כבר היו שמות של הפצועים עם שמות אימהותיהם לתפילה. במערכת הלילה ביתד נאמן נהגו לפי הנוהל הקבוע ולא פרסמו דבר ללא אישור הצנזורה. רק לאחר ששמעו שהכותרת אינה מהווה עבירת צנזורה, פרסמו אותה מתוך ידיעה ברורה, שבבוקר השכם הדברים יהפכו ממילא לפומביים. אין מנוס מלומר שכל הביקורת על הכותרת בתואנות שונות ומשונות, נובעות מקנאת סופרים שלעיתים מרבה רשעות ואכמ"ל.
"ביבי ברח"
כך פירשו יריביו של נתניהו את החלטתו להעדר השבוע מהטקסים הממלכתיים
הסיסמא "אהוד ברח", מלווה את אהוד ברק שנים ארוכות, מאז אסון צאלים ומאז הנסיגה (בריחה) מלבנון שהייתה בעת כהונתו כראש ממשלה. היה זה צחי הנגבי שהעניק לו את הכינוי הזה לאחר אסון צאלים, אף שהנושא נותר שנוי במחלוקת. כיום משמש הנגבי כראש המל"ל וכמי שמגן בקביעות על מדיניות נתניהו, בעוד אהוד ברק הפך לאחד מראשי המחאה ומהקטגורים הגדולים ביותר של ראש הממשלה.
בשמאל, בתקשורת ובמחאה, התקנאו בהצלחת הסיסמא של הימין נגד ברק, והם מנסים עתה לפעול באופן דומה תוך הצמדת התואר לנתניהו: "ביבי ברח". העיתוי: נתניהו בחר שלא להשתתף בטקסים הממלכתיים שנערכו השבוע, כאשר מחלקן נעדר כליל ולחלק אחר שיגר ברכה מצולמת. הסיבה נעוצה לטענתם, מחששו מפני קריאות מחאה נגדו, דבר שהביא להחלטתו מראש להיעדר מאותם טקסים. "ביבי ברח", הם ציווחו בתרועת ניצחון בכל כלי התקשורת.
לפני שניכנס (עד כמה שאפשר) לעצם העניין, מיותר לומר, שאם נתניהו היה בוחר להשתתף כמידי שנה בטקסים, להופיע בהם, לנאום בשידור חי ולהצטלם בעודו לוחץ ידיים למשתתפים האחרים, ואפילו (חס וחלילה) להפגין פה ושם חיוכים (מאולצים), הוא היה זוכה לביקורת קטלנית מאותם אנשים, שמבקרים אותו כעת על היעדרותו (ו"בריחתו").
"כיצד הוא לא מתבייש להשתתף באירועים הללו", "כיצד הוא מרשה לעצמו להגיע לטקסים וללחוץ ידיים", "כיצד הוא מתיר לעצמו להצטלם, כאשר החטופים טרם שוחררו", הם לבטח היו ממטירים בשאלותיהם ומוסיפים כהנה וכהנה בסגנון הזה.
רבות נכתב ונאמר (כפי שגם כתבנו כאן), שאין זה משנה, מה נתניהו יעשה, תמיד הוא יספוג ביקורת, מיניה וביה. אם יעשה משהו – "למה עשית". אם ימנע מלעשות, "מדוע לא עשית". הביקורת קבועה, רק התוכן משתנה. ובכל זאת, נראה שהשבוע הגיעו הדברים לשיא.
התקשורת קיוותה וייחלה, שנתניהו יגיע לטקסים, ולו כדי שתוכל לצלם ולדווח על קריאות ומחאות נגדו. ואכן בטקס היחיד בו השתתף דווח בזו הלשון: "צעקות לעבר נתניהו בסוף הטקס לזכר חללי האיבה". הקוראים התמימים, שאינם מכירים את המניפולציות התקשורתיות, יכלו לכאורה להתרשם כי מדובר בצעקות נגד נתניהו. אולם מי שחידד את אוזנו, והתעמק באירוע, שמע צעקות שונות לחלוטין.
היה זה אחד האבות השכולים, שקרא לעברו של ראש הממשלה: "תמוטט את כל החמאס. אל תעצור! אל תשמע לאחרים. תמוטט עד הסוף אחרי כל מה שעשו לנו"! מדובר כמובן בקריאות עידוד המחזקות את התזה של נתניהו, הדורש ניצחון מלא על החמאס. קריאה נוספת לעברו דווחה על ידי הכתבים כקריאה שלילית: "זבל". אולם בשמיעה נוספת של האירוע התברר כי הקורא צעק את המילה "מלך". יחי ההבדל.
ביח"צ ננצח
למד מבוגי יעלון: הפרופסור שהמציא "גל שמועות" ולאחר מכן עבר לשאול שאלות
חלק מכלי התקשורת היו בוטים ביותר נגד נתניהו עם תיאורים שפלים בהם השוו את המסתור של מנהיג החמאס, יחיא סינואר במחילות בעזה, את המחבוא של נסראללה בבונקר ברובע דאחייה בביירות ואת המחסה שמצא נתניהו בביתו, במקום להגיע לטקסים. כל אחד והמחבוא שלו.
"אם מנהיגים מתחבאים ביום בו צריכים כולם לראות אותם, זה מוכיח שהם צריכים ללכת הביתה", כתב "בגאוניות" "איש זמר" מהשמאל.
הגדיל לעשות פרופ' חגי לוין, שרץ בבחירות בעבר עם בוגי יעלון (וכנראה נדבק ממנו) כאשר כתב כך: "נתניהו נעדר מאירועי יום העצמאות הממלכתיים. היעדרותו מעוררת גל שמועות לגבי כשירותו הבריאותית. מגיע לציבור בישראל דיווח אמת על מצבו הרפואי של ראש הממשלה ועל הסיבות היעדרותו".
לוין הוא רופא, שכנראה אינו מתמחה במדעי המוח הקונספירטיביים. אחרת הוא לא היה מגיב באופן כה אווילי תוך המצאת "שמועות" ומיד לאחר מכן הצגת שאלות ותהיות. בוגי לא היה עושה את זה טוב יותר.
כלי תקשורת נוסף ("הארץ") התקשה עם העובדה שבטקס בו השתתף נתניהו (לזכר נפגעי פעולות האיבה) נרשם שקט יחסי. זאת בניגוד לעבר, כאשר הופיע באותו טקס ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שנתקל בצעקות ומחאות נגדו מצד הורים שכולים. ב"הארץ" מיהרו להסביר כי השקט נבע מהעובדה שבאירוע השתתף קהל גדול של חובשי כיפה סרוגה, ולכן לא היו התפרעויות נגד נתניהו…
חשוב לציין שאין אנו באים כאן להגן על נתניהו ושיקוליו. מבחינתנו, אם היה משתתף או לא משתתף בטקסים ובאירועים, זה אותו דבר. אולם קשה להשלים עם הצביעות ועם האופן בו מתייחסת התקשורת ומתייחסים יריביו, להחלטתו הלגיטימית להיעדר מהטקסים, ככל הנראה כדי לא לתת נשק מילולי ליריביו.
מסתבר שמאחורי הקלעים נרשם ויכוח בין יועציו, האם עליו להשתתף בטקסים או להיעדר מהם. חלקם אמרו שעליו להימנע מלהגיע כדי למנוע קריאות נגדו, וגם בגלל שלא ראוי לחגוג בפומבי בעת הזו. אחרים חשבו ההפך. נתניהו בחר לקבל את העצה הראשונה, ככל הנראה כדי למנוע קריאות נגדו, שהיו מסיטות את כל הכותרות מהאירועים המרכזיים לשוליים הצרים.
תחת זאת בחר לבקר פצועי מלחמה, תוך שלשכתו מפיצה תמונות יח"צ של הביקורים יחד עם הדיווח כי "נתניהו מעדיף להתרכז במלחמה ובאתגריה, פחות בחידונים ובטקסים. אם היה הולך לחידון התנ"ך, היו מבקרים אותו. כשהוא לא הולך – גם מבקרים אותו".
משואות ומחאות
טקס מול טקס: מתנגדי הממשלה ערכו טקס אלטרנטיבי של "כיבוי משואות" במסווה של דאגה לחטופים
החלטתו של נתניהו להעדר מהטקסים נחשבת בהחלט לחריגה. לאורך כל כהונותיו התעקש לקחת חלק פעיל באירועים ובטקסים הממלכתיים, אף שלעיתים הדבר היה כרוך בסערות פוליטיות ובמריבות על אורך נאומיו. בעבר השתתף נתניהו בטקסים הללו אף כאשר ידע שהדבר יעורר מחאות, כפי שהיה בתקופת הרפורמה המשפטית, או כאשר התעקש לנאום תוך עקיפת "כללי הפרוטוקול".
הדברים אמורים באשר לטקס הנוסף, "טקס המשואות", שמתקיים מידי שנה ואינו שייך כמובן לציבור החרדי. בעבר, כאשר ח"כ יולי אדלשטיין, שימש כיו"ר הכנסת, נרשמו סביב הטקס הזה מחלוקות רבות באשר לזהות הנואמים, כאשר נתניהו ביקש לנאום ואדלשטיין הביע מורת רוח, כיון שהטקס מאורגן על ידי משמר הכנסת.
גם השנה נרשמה מחלוקת סביב הטקס עצמו, כאשר הוחלט להקליטו מראש, כדי למנוע השתתפות קהל מחשש לאזעקות במהלכו. עובדה זו עמדה כמובן לצנינים בעיני מבקריו של נתניהו, שרצו מאד לראות את הטקס בשידור חי, ולו כדי שמישהו יזעק לעבר נתניהו ויסיט את כל הכותרות לעברו. למרבה אכזבתם הטקס כאמור הוקלט מראש, מה שגרם להם למתוח ביקורת נגדו על היותו "מלאכותי ומדומה" כיון שאין בו קהל.
מדובר כמובן בביקורת מגמתית. הקהל לא היה חסר ליריביו של נתניהו, אלא קולות הפרובוקטורים, שהתכוונו להגיע לטקס. אם כך היה קורה, היינו שומעים דיווחים על "קריאות כאב של 'משפחות החטופים' נגד נתניהו".
כדי להשלים את הביקורת, ערכו מתנגדי הממשלה (במסווה דאגה לחטופים), טקס אלטרנטיבי של "כיבוי משואות". אף שהיה מדובר בטקס דל משתתפים, העניקה לו התקשורת תשומת לב רבה וכמובן הבליטה אותו כמשוואת נגד לטקס הממלכתי.
חשוב שוב לציין, כי אין אנו באים בשורות אלו להזדהות עם הטקס הזה או השני. אין לנו ולא היה גם בעבר שום חלק בשניהם. המשוואה היחידה אותה אנו מוקירים היא משוואת אור היקרות אותה מדליקים ילדינו בני הישיבות בלימודם הרצוף בכל עת ובכל זמן.
שורות אלו נועדו רק להבליט את היחס המעוות של התקשורת שכאמור העניקה סיקור שווה לשני האירועים גם יחד תוך פרשנות מטעה ומגמתית על "תנועת מחאה רבתי". הכל מגמתי.
סחיטה בוטה
האם האמריקאים יודעים היכן מסתתר מנהיג חמאס ומסתירים את המידע מישראל?
קשרי המודיעין של ישראל וארה"ב ידעו עליות ומורדות. פרשת פולארד העיבה בזמנו על הקשרים הללו, אך מאז שוקמו היחסים והמידע המודיעיני זרם באופן דו כיווני, כיאה לשתי מדינות ידידותיות. לאחרונה קיים אמנם משבר מדיני סביב הכניסה לרפיח בין הממשל האמריקאי לממשלה, אך נדמה היה שהקשרים המודיעיניים לא נפגעו.
מה רבה הייתה ההפתעה לנוכח הפרסומים ב"וושינגטון פוסט", לפיהם המודיעין האמריקאי מחזיק במידע מודיעיני באשר למקום הימצאותם של בכירי חמאס ובראשם יחיא סינואר בעזה, אך נמנע מלשחרר את המידע לישראל, אלא אם היא תימנע מפעולה ברפיח. הדיווחים הללו שהסתמכו על ארבע מקורות שונים, לא הוכחשו על ידי ממשל ביידן והם מעלים תהיות רבות.
הדבר מתפרש כרצון של ממשל ביידן ללחוץ על ישראל באמצעות מסחר במידע מודיעיני רגיש, שיכול היה להביא לסיום המלחמה, אם ישראל הייתה מחסלת את סינואר. מדובר לכאורה גם באינטרס אמריקאי, לפיכך לא ברור מדוע הם הסתירו (ומסתירים) את המידע מישראל.
אחת מהטענות שעלו קובעת, שהממשל חושש מניצחונה של ישראל במלחמה, דבר שיחזק את נתניהו ובעיקר את הגישה שלו על "היום שאחרי" בעזה. נתניהו כידוע מתנגד לשלטון הרש"פ ברצועה בעוד האמריקאים בעד. המשמעות: ביידן רוצה לכאורה להשאיר את החמאס בעזה ולכן לא מסר עד כה את מיקומו של סינואר. אולם הוא היה מוכן לשנות את דעתו, אם ישראל לא הייתה נכנסת לרפיח.
כך או כך, על פי גורמי מודיעין בישראל, ההערכה היא שסינואר, אינו מסתתר באזור רפיח אלא במנהרות באזור ח’אן יונס, משם נסוגו כוחות הצבא לפני יותר מחודש. ראש המל”ל צחי הנגבי, התייחס בסוף שבוע שעבר לכך ואמר כי "אין לנו מידע אם יחיא סינואר מוקף בחטופים".
אין זה סוד שהמודיעין הישראלי ספג מכה קשה בשבעה באוקטובר, ממנה טרם התאושש. עצם העובדה שהמודיעין האמריקאי מצליח להשיג מידע מתוך עזה, למרות שצה"ל שולט ברוב הרצועה, מצביעה על הבעיה.
אפשר היה להתנחם בהסברים, לפיהם למודיעין האמריקאי יש מערכות מידע משוכללות ביותר עם יכולת לפענח ולפצח את התקשורת המוצפנת של מנהיגי חמאס, כמו גם לווייני ריגול משוכללים ביותר שיכולים לאתר מנהרות. אולם לכל אורך המלחמה, התפארה ישראל בהשגת "אוצרות מודיעיניים" שנתפסו במנהרות בח’אן יונס ובבית החולים שיפא. כמו כן דובר רבות על המידע המודיעיני רב החשיבות, שהגיע מחקירת המחבלים שנתפסו. לפיכך לא ברור מדוע המידע הזה לא הוביל לסינואר, בעוד לאמריקאים יש (לכאורה) מידע כזה.
לא ברור גם מדוע האמריקאים לא מעבירים את המידע הזה, אף שבין החטופים יש גם כאלו עם אזרחות אמריקאית. אין מנוס מלקבוע, שהממשל הנוכחי מתנהג כלפי ממשלת ישראל באופן של סחיטה בוטה: "קבלו את סינואר, ותנו את רפיח". שיח כזה לא תורם לסיום המלחמה ולבטח לא מתאים לארה"ב, ביחסה למדינה הקרובה אליה ביותר במזרח התיכון.
וינטר לא נוטר
מאחורי ההדחה ממניעים זרים של הקצין המוכשר: שלושה מקרים ועוד סיפור הקלטה אחד
הדי הדחתו של תא"ל עופר וינטר מהצבא טרם שככו. נדמה שזו ההחמצה הגדולה ביותר של המטה הכללי, שפלט החוצה איש שיכול היה לסייע להם רבות בהמשך הפעילות והלחימה בעזה.
מי שאחראי על הדחתו הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי, שמיום ליום מתברר כי הוא הרמטכ"ל הכושל ביותר שידע הצבא מעודו (מתחרה על התואר רק עם דן חלוץ). ההדחה גרמה להרמת גבות רבות בצבא, בפרט לאור העובדה שאין כיום מפקד בתוך עזה שמכיר את הרצועה כמו וינטר. התחושה היא שהלוי, רמטכ"ל שאמור ללכת הביתה עקב כישלונו, מנע מוינטר להתקדם רק בגלל שיקולים זרים. וינטר עצמו לא נוטר על אי קידומו, אף שמי שמשוחח עמו מאז ההדחה, חש שהוא טעון מאד ומרגיש שנהגו עמו שלא כצדק.
בסביבתו של וינטר מציינים שלושה אירועים שמנעו את קידומו. הראשון היה בימי הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר שבדף המפקד שהפיץ ללוחמיו ערב יציאה לקרב, "העז" להזכיר שם שמיים ודברי אמונה. וינטר ננזף על כך וכבר אז סומן כמי שאין לקדם אותו. כיום זה לא היה קורה, משום שכל יציאה לקרב מאופיינת עם אזכור תפילה, דבר שמעורר פלצות בשמאל. "הצבא הפך לחרד"לי", נכתב בטורי הפרשנויות ב"הארץ".
האירוע שני התרחש בחזור מאחת הפעולות המוצלחות בראשות וינטר, ששוב "העז" ולקח את חייליו לכותל המערבי שם התפלל והודה לקב"ה על חזרת כל החיילים בשלום מאותה פעולה. "מדוע אתה מסתבך עם זה", שאל אותו מיד לאחר מכן אחד המפקדים הבכירים (היו שאמרו כי זה היה הרצי הלוי). "למי זה מפריע"? השיב וינטר בשאלה. "יש לך כאן חיילים דרוזים וצ'רקסים", ענה לו אותו מפקד. "תאמין לי שלהם זה לא מפריע. רק לך"!, ענה וינטר ושוב סומן כ"בעייתי".
האירוע השלישי התרחש במהלך "צוק איתן" כאשר השר דאז נפתלי בנט, התריע בקבינט מפני מנהרות הטרור. התקשורת פירשה אז שהמידע הגיע לבנט מתוך הצבא. שמו של וינטר הוזכר כמדליף, דבר שלא הוכח עד היום, אך שוב היה מי שסימן אותו.
לכל זה מצטרפת פרשת ההקלטות בהם דווקא יצא כשידו על העליונה. היה זה ב- 2012 כאשר ג' לוחם גבעתי לשעבר יצר קשר עם מפקדו, עופר וינטר, כדי לדון עמו על מקרה שהתרחש בתקופת השירות המשותף של השניים, בו נהרג נער פלשתיני בן 12. "אין לי מנוחה מהנושא" התלונן החייל וביקש פגישה עם וינטר. זה מצדו חס על החייל והזמינו ללשכתו כדי לעודדו.
בכניסה ללשכה הניח הצעיר את הטלפון שלו כנהוג ונכנס פנימה. במהלך כל הפגישה ניסה לדחוק בוינטר להודות, שהוא זה ששלח אותו להרוג את הנער. תוך כדי הדברים, נכנסה מזכירתו של וינטר לחדר והניחה לפניו פתק, כי היא חושדת בבחור שהוא מנסה להקליט אותו. וינטר פנה בתקיפות לצעיר ודרש ממנו להוציא את מכשירי ההקלטה. בתגובה הוציא הצעיר 4 מכשירים זעירים שהוטמנו על גופו. המשטרה הצבאית הוזעקה למקום והתברר כי הבחור מקליט עבור תכנית תקשורת ("המקור" של העיתונאי רביב דרוקר). הצעיר שוחרר לדרכו וכעבור שלוש שנים התקשר לוינטר להתנצל על האירוע תוך שהוא מודה שהשתמשו בו על מנת להפילו.
וינטר כמובן יצא נקי מהדברים, אך גם הסיפור הזה הוכיח כי היו מי שסימנו אותו כבר אז וניסו למנוע את קידומו. במשך תקופה שמר וינטר על שתיקה כל זמן שישב בבית והמתין לקריאה. עתה לאחר שהודח סופית, צוטט השבוע מדבר בפני הורים שכולים על החמאס: "אפשר לפרק להם את הצורה, צריך רק להחליט".
והיו כבר מי שהציעו את שמו של וינטר כמי שיעמוד בראש ועדת החקירה הצבאית לבדיקות כשלי הצבא בשבעה באוקטובר. הלוי שלא רצה אותו במטכ"ל, עוד יקבל אותו כשופט חוקר שיבדוק את כשליו שלו.
בגידה לא אחידה
לראשונה: איש שמאל מוכר טוען ל"בגידה פנימית" סביב הטבח בשמחת תורה
בין אם יהיה זה וינטר או כל קצין אחר, ועדת החקירה הצבאית תצטרך לחקור היטב את מה שארע בשבעה באוקטובר. בעבר כבר כתבנו כאן על כל הקונספירציות שמתרוצצות סביב האירועים הקשים שאירעו בעיקר בשעות הראשונות של פלישת מחבלי הנובחה לקיבוצי העוטף. שתי המילים שנשמעו יותר מכל בקרב הנצורים בממ"דים היו: "איפה הצבא", מה שהוליד גל שמועות (בלתי מבוססות) שונות על מניעה מכוונת של כניסה צבאית פנימה.
תחילה היו אלו אנשי ימין, שהוגדרו על ידי התקשורת כ"הזויים", שדיברו על בגידה מכוונת של גורמי הפיקוד, בכך שהכשילו במכוון את הצבא כדי לגרום בסופו של דבר לנזק פוליטי לנתניהו ולהביא להדחתו. באופן זה ניסו להסביר את שורת המחדלים הארוכה – מחדל אחר מחדל, בכך שאי אפשר היה להסביר אותם כיד המקרה.
השבוע הצטרף לרשימת טועני "הבגידה" גם איש שמאל בדעותיו, מוזיקאי ידוען, שהצית מחדש את השמועות והתיאוריות על הבוגדים מבפנים.
תחת הכותרת "דברים שמעיקים לי על הלב", כתב אותו מוזיקאי, כי "בכל פעם שמחסלים בכיר בחמאס, התקשורת מציינת שהחיסול נעשה בהכוונת השב"כ והמוסד, שידעו לעקוב אחרי הבכיר ולתת מידע מדויק על הבניין אליו הוא נכנס, לאיזו קומה עלה ולאיזה חלון לשגר את הטיל. לעובדות האלה אני מאמין".
"אבל אני לא מאמין שהשב"כ והמוסד לא ידעו לעקוב אחרי טרקטור שופל-דוזר ענק שנסע לאט, במהירות של אולי 10 קמ"ש, בליווי מאות מחבלים ואזרחים, כדי לפרוץ את הגדר הכי משוכללת בעולם, ולבצע טבח ב 1,500 אזרחים במשך שעות ארוכות, ללא התערבות צה"ל על כל חילותיו. ואחר כך מפמפמים למחוברים באדיקות לתקשורת את המשפט 'כשל או מחדל בטחוני'… כל מי שלא מחובר יודע שזאת בגידה".
תגובתו של איש השמאל, שמעז לדבר על "בגידה" הפכה עד מהרה לויראלית בכל הרשתות החברתיות והיא הופצה במהירות שיא. למרבה הפלא, מרבית המגיבים הביעו תמיכה בדבריו וציינו כי הם מאמינים לתיאוריה כי היו שהעלימו עין במכוון מ"מתקפת הפתע" של החמאס.
ההד שיצרו הדברים, הביאו את התקשורת לבדוק שוב האם אכן אותו מוזיקאי, הוא שכתב את הדברים, או מישהו שהתחזה בשמו. "אני אומר את דברי פעם אחת וזה מספיק", הדגיש האיש. "זה עשה את ההד שלו וזהו. אני לא איש פוליטי, אני לא שייך לשמאל או לימין, יש לי מגוון דעות שאפשר לפרש אותם לכל כיוון, את שלי אמרתי ואת הרעש שביקשתי לעשות עשיתי וטוב שזה עשה רעש".
מעניין כמה זמן יעבור עד שגם המוזיקאי הזה יהפוך מטרה לחיצי השמאל.
הטענה וההקצנה
הקמפיין החדש: נתניהו לא משחרר את החטופים, רק בגלל שהם שייכים לשמאל
זה היה כה צפוי והנה זה מגיע: התיזה החדשה של המחאה והשמאל המגובה על ידי התקשורת קובעת, כי רק בגלל שמדובר בחטופים קיבוצניקים המשויכים בעיקר לשמאל, מאלו שלא תומכים בנתניהו, אין עסקה לשחרורם. אולם אם היו חוטפים סרוגים דתיים וימניים, הייתה כבר עסקה מזמן. סביב הטענה הזו נכתבו כבר מאמרים ארוכים, נעשו סרטונים ובוצעו פארודיות.
"אז הפקרנו כמה קיבוצניקים, למי אכפת"?, נכתב בכותרת אחד המאמרים הללו. כותבו מציין כי התחושה שמלווה את משפחות החטופים מהיום הראשון של המלחמה, רק מתגברת ככל שהיא מתמשכת. "אנחנו לא חשובים. אנחנו קיבוצניקים, "שמאלנים", "פריווילגים", אבל יותר מהכל: אנחנו מתויגים כאויבי שלטון בנימין נתניהו".
התחושה הזו מנסה להסתמך על העובדות לפיהן קיבוצי עוטף עזה ספגו מכה אנושה בטבח הנורא. מאות נרצחו ונחטפו, מעל ל-50 מהם עדיין בשבי חמאס, כ-60 קיבוצים בצפון ובדרום פונו מבתיהם, חלקם עדיין מתקשים לראות מתי ישובו הביתה. שבעה חודשים ויותר חלפו והם בתחושה שהופקרו לגורלם. לדבריהם, בכל הזמן הזה ראש הממשלה נמנע כמעט לחלוטין מלבטא את המילה "קיבוץ".
כראייה, הם אומרים, שנתניהו לא הגיע למלונות המפונים בהם שהו חברי הקיבוצים הפגועים, לא השתתף בהלוויות, לא הגיע לניחומים בשבעה ולא הרים טלפון לרוב החטופים והחטופות ששוחררו או לבני המשפחה של מי שעדיין נמקים בכלאם.
לאחרונה הותר לפרסום שם נוסף של בן קיבוץ שנרצח, דרור אור הי"ד מקיבוץ בארי, שהותיר אחריו שלושה ילדים יתומים מאם ומאב, שניים מהם נחטפו וחזרו בעסקה הראשונה, אך גם הם לא קיבלו התייחסות מראש הממשלה.
"צבר המקרים הזה מוכיח שזה לא במקרה" אומרים הקיבוצניקים. "אנחנו לא נמנים על מצביעיו הפוטנציאליים של נתניהו, ולכן הוא לא מרגיש מחויב אלינו. כפי שלא הגיע לביקור אף פעם לאחר שהופגזנו מעזה, הוא לא הגיע גם לאחר האסון הגדול".
עתה הם מאשימים אותו, שהוא גם לא פועל דיו לשחרור החטופים, כיון שרובם נמנים כאמור על השמאל. "בשבוע שעבר הרגשנו את העסקה קרובה. הידיעות על הסכמת חמאס כבר הציפו את הרשתות, ואז החלו לצאת הודעות מטעם 'גורם מדיני בכיר' נגד העסקה. האם היה נוהג כך אם 132 החטופים והחטופות לא היו חילוניים וקיבוצניקים?"
התקשורת כאמור מהדהדת את הטענה הזו, ובקרוב מן הסתם נוכל לראות אותה גם בקמפיינים ובשלטים ברחובות: "נתניהו לא משחרר את החטופים, רק בגלל שהם שמאלנים".
הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן
