מריאנה בלנקאיה, מומחית לענייני ערבים ופרשנית באתר The news of israel, מנתחת את המצב הסבוך ברצועת עזה וניסיונותיה של ישראל למצוא פרטנרים שיוכלו לנהל את ענייני הרצועה וניתן יהיה לסמוך עליהם.
חדשות השבוע הוכיחו כי ישראל ומדינות ערב ממשיכות לקוות להעביר אחריות זו לזו ולצדדים שלישיים לעתיד רצועת עזה. עם זאת, כולם רואים את העתיד הזה אחרת, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אפילו לא רוצה לדון בו.
בינתיים עולה יותר ויותר הרעיון של פריסת כוחות בינלאומיים ברצועת עזה. השאלה היא לא רק מתי זה עלול לקרות אלא גם מי ירצה להשתתף. ארה"ב מקווה למדינות ערב, אשר מצידן הציעו להציב כוחות השלום של האו"ם ברצועה.
זה לא מצא חן בעיני וושינגטון. אף על פי כן, נושא הנוכחות הבינלאומית ברצועת עזה עבר ממשא ומתן מאחורי הקלעים ואף תועד בהכרזה הסופית של פסגת הליגה הערבית.
האסיפה במנאמה
הפסגה ה-33 של ליגת המדינות הערביות (LAS) הייתה אחד האירועים המרכזיים של השבוע החולף במזרח התיכון. אירוע זה הוא שגרתי בפני עצמו אך משמש כמבחן לבדיקת רגשותיהם של המנהיגים ערבים.
הפסגה התקיימה על רקע המלחמה המתמשכת בין ישראל לחמאס, על רקע הפגנות פרו-פלסטיניות בארה"ב ובאירופה, והלחץ המוגבר מאוד מצד מדינות המערב על ממשלת ישראל להכיר במדינת פלסטין ולהגיע איתה להסכם שלום קבוע.
לאיש לא היה ספק שמנהיגים ערבים יגנו את פעילותה של ישראל בעזה, שכן זה נעשה באופן מסורתי, אבל בקרב רבים בעולם הערבי הייתה ציפייה לפעולות קונקרטיות, לא רק למילים.
מה הייתה התוצאה?
הנקודה הבולטת ביותר בהכרזה הסופית של פסגת הליגה הערבית בחריין הייתה הקריאה להצבת כוחות שמירת השלום של האו"ם "בשטח הפלסטיני הכבוש" עד ליישום פתרון שתי המדינות – פלסטין וישראל.
במקביל, הדגישו מנהיגים ערבים את אחריותה של מועצת הביטחון של האו"ם לנקוט "צעדים ברורים" ליישום החלטה זו, לרבות קביעת מסגרות זמן לתהליך השלום, שאמור להביא למדינה פלסטינית בת קיימא בגבולות 1967 עם מזרח ירושלים כבירתה.
על פי ההצהרה הסופית, צעד אחד לקראת זה צריך להיות כינוס ועידת שלום, שבה תומך מחמוד עבאס, ראש הרשות הלאומית הפלסטינית כבר שנים רבות. בנוסף, על שרי החוץ הערבים הוטל ליצור קשר עם עמיתיהם הבינלאומיים כדי לזרז את ההכרה בעצמאות פלסטינית על ידי מדינות רבות ככל האפשר ולהשיג חברות מלאה באו"ם לפלסטין.
זוהי למעשה המשימה הספציפית היחידה שמדינות ערב היו מוכנות לקחת על עצמה בנוגע לפלסטין, מלבד הצהרות כלליות על סיוע הומניטרי ומתן שירותים רפואיים וחינוכיים לנפגעי הסכסוך.
בתוך כך, מחמוד עבאס, הלא הוא אבו מאזן, דחק בהתמדה בידידיו ובאחיו הערבים לשקול מחדש את יחסיהם עם ישראל. עבאס גם הלין על כך שממשלתו לא קיבלה את התמיכה הכספית הצפויה משותפים בינלאומיים ואזוריים. אך למרות זאת, לדבריו לא הייתה השפעה. בהכרזה של פסגת בחריין אין רמז לכך שמדינה ערבית כלשהי עלולה לשקול מחדש את יחסיה עם ישראל אם האחרונה לא תשנה את מדיניותה כלפי הפלסטינים. למרות שקיים איום פוטנציאלי, בעיקר מקהיר, שלפי מקורות שוקלת להוריד את היחסים עם ישראל, איש לא ממהר להתחייב בעניין זה.
למעשה, הם כל כך לא ממהרים, עד שהתקשורת הערבית מציינת שכמה מנהיגים ערבים מחכים בקוצר רוח להפסקת אש ברצועת עזה כדי להמשיך בתהליך של נורמליזציה של היחסים עם ישראל.
יחד עם זאת, ההכרזה הסופית מכילה את כל הביטויים הרגילים — על "הצורך בהפסקה מיידית של התוקפנות הישראלית ברצועת עזה" והסרת המצור. באופן כללי, הדגישה ההכרזה כי הנושא הפלסטיני נותר מרכזי להשגת שלום ויציבות במזרח התיכון. עם זאת, מנהיגים ערבים לא לקחו אחריות על פתרון הסוגייה הפלסטינית.
המונח "אחריות" התייחס למאמצים של הקהילה הבינלאומית, בראש ובראשונה האו"ם, וישראל, שחייבות לתת מענה ל"הרס ערים וחפצים אזרחיים ברצועת עזה". בהצהרתם הביעו מנהיגים ערבים גם את דעתם בפני הפלגים הפלסטיניים, על הצורך "להתאחד בחסות הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, ולתאם פרויקט לאומי מקיף ואסטרטגיה מאוחדת. חָזוֹן." בכך הם מתייחסים כמובן, במונחים רכים מאוד, לפיוס של חמאס ופת"ח. כשמאחורי הקלעים, גם זה היה בוטה הרבה יותר.
לדברי העיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, איחוד האמירויות מתחה פעם נוספת ביקורת על הרשות הפלסטינית בדרישה שההחלטות בדבר תמיכה כספית ברשויות הפלסטיניות יכללו התחייבויות מצד רמאללה ליצור "ממשלה של מומחים מוסמכים ובלתי תלויים" שתפעל בשקיפות מלאה.
הדרישה הזו מגיעה למרות שהממשלה הפלסטינית הנוכחית, הושבעה רק לפני חודש כחלק מהרפורמות שדרשו המערב ומדינות ערב מרמאללה. עם זאת, איחוד האמירויות משמיעה בישיבות סגורות את מה שאחרים לא אומרים – לאורך השנים: הרשות הפלסטינית לא השיגה שום הצלחה משמעותית, והממשלה החדשה לא שינתה את המצב.
עמדת איחוד האמירויות העליבה עמוקות את הפלסטינים, שתפסו זאת כפלישה לענייניהם הפנימיים. לא הושגה פשרה. כתוצאה מכך, המסמכים של פסגת בחריין אינם מספקים כל התייחסות רצינית לגבי מימון הממשלה הפלסטינית וכל מדינה ערבית תחליט בעניין זה באופן עצמאי, במיוחד מכיוון שהפלסטינים אינם מסוגלים כיום אפילו לעמוד בבקשות המינימליות שהופנו אליהם בנוגע לאחדות.
המצב בפסגה שנערכה במנאמה הוכיח זאת שוב. במהלך נאומו מתח מחמוד עבאס לא רק ביקורת על ישראל אלא גם על חמאס. הוא הזכיר כי ההחלטה לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר התקבלה על ידי הנהגת חמאס, מה שגרם לישראל לפתוח במלחמה שתביא לכיבוש עזה.
עבאס הדגיש כי ממשלת ישראל פועלת "לחזק את ההפרדה של עזה מהגדה המערבית ומירושלים, למנוע הקמת מדינה פלסטינית ולהחליש את המינהל הלאומי וארגון השחרור של פלסטין". הוא הדגיש כי "עמדת חמאס, הכוללת סירוב להפסיק את הפילוג וחזרה להגנה על הלגיטימיות הפלסטינית, שירתה את התוכנית הישראלית".
נקודות אלו הועלו בעבר על ידי עבאס ונציגים נוספים מרמאללה, אך בחודשים האחרונים נעשו לפחות שני ניסיונות פיוס בין פתח לחמאס (במוסקבה ובבייג'ינג), וכל זאת ללא הועיל. מעל דוכן הליגה הערבית, עבאס ממשיך למצוא סיבות מדוע רמאללה נאבקת: כולם מפריעים להם – ישראל, חמאס, בתוספת חוסר תמיכה חיצונית.
חמאס מצדו, מתח ביקורת על דבריו של עבאס, ורמז כי מעשיהם החזירו את הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום הבינלאומי, אשר רמאללה לא הצליחה להשיג במשך שנים. בינתיים, מנהיגים ערבים נמנעו בכוונה מכל אזכור פומבי של חמאס בפסגה בבחריין כדי להימנע מזריעת מחלוקת נוספת בשורותיהם.
שליטה על התלונות של רפיח וקהיר
מוקד הדיון הסופי של פסגת הליגה הערבית, עסק במצב סביב רפיח בדרום עזה, שם ישראל, לאחר חודשים של היסוס, החלה סוף סוף במבצע צבאי. כצפוי, ישראל נידונה בהאג בשל השתלטות על מעבר גבול רפיח, מה שהוביל, לדברי מנהיגים ערבים, להפסקת הזרמת הסיוע ההומניטרי לעזה.
יש לציין כי האמירה האחרונה אינה נכונה, שכן משלוחים הומניטריים נמשכים דרך מעברים אחרים. עם זאת, הנושא כאן הוא עקרוני – אף אחד מהשחקנים הערבים לא רוצה לשתף פעולה בגלוי עם ישראל בזמן שהיא ממשיכה בפעילותה הצבאית בעזה ומסרבת לדון בעתיד בפתרון הסוגיה הפלסטינית. המצב סביב רפיח הוא רק דוגמה חיה לכך.
בתקשורת דווח לאחרונה כי מצרים דחתה את הצעת ישראל לניהול משותף של מעבר רפיח. הצעה זו הועלתה בתחילת השבוע במהלך ביקור של משלחת מהשב"כ בקהיר. שר החוץ המצרי, סאמח שוקרי, מסר בתגובה כי אין להעביר את האחריות על ארצו, שכן רק ישראל אשמה באסון ההומניטרי הנוכחי בעזה.
"ישראל חייבת למלא את התחייבויותיה ככוח הכובש ולאפשר העברת סיוע דרך המעברים הקרקעיים שבשליטתה", הדגיש. בסך הכל, המצרים רוצים שניהול המעבר וגזרת עזה יעברו לרשות הפלסטינית. עד אז האחריות היא על ישראל.
עם זאת, ישראל לא ויתרה על הרעיון ולפי מספר כלי תקשורת, לקהיר הוצעה תוכנית חדשה: להעביר את השליטה במעבר לפלסטינים מקומיים מרצועת עזה בשיתוף האו"ם, בפיקוח ישראלי. מוצע כי המעבר יתפקד כנקודת כניסה ויציאה לאנשים אל רצועת עזה וממנה וישמש להעברת דלק ממצרים. במקביל, כל מעבר המטענים יועבר במלואו למעבר הגבול כרם שלום בין ישראל לרצועת עזה.
ישראל מוכנה לדון עם קהיר ברשימת הפלסטינים שינהלו את המעבר. אם יושג הסכם, הצבא הישראלי ייסוג מהמעבר אך יישאר בקרבת מקום כדי למנוע את לכידתו על ידי חמאס ולבלום חמושים מלצאת או לחזור לגזרה.
ההצעה הזאת, הינה מפוקפקת, שכן מעטים הפלסטינים שיעזו לשתף פעולה עם ישראל בענייני ביטחון, כל זמן שחמאס נותר חזק ברצועת עזה. עם זאת, השב"כ עדיין מאמין בסיכוי שכזה, ככל הנראה בהתבסס על חוויות אחרונות כאשר כמה פלסטינים אכן הסכימו לעבוד עם ישראל בחלוקת סיוע במגזר.
באשר למצרים, כלי תקשורת ערביים מזכירים בקביעות שקהיר מתאמת את ענייני הביטחון עם ישראל. אם המבצע ברפיח יתרחב, מצרים תצטרך לטפל בסוגיות מורכבות הקשורות להגנה על פלסטינים. רק שהסיוט החמור ביותר של קהיר הוא הצורך לעצור המונים שעלולים להחליט להסתער על הגדר המפרידה בין עזה למצרים.
לפיכך, מצרים מנסה מנופי לחץ שונים על ישראל, כולל רמז לאפשרות של הורדת דירוג היחסים הדיפלומטיים ותיקון הסכם השלום מ-1979. אבל עד כה, אלו רק הדלפות לתקשורת; באופן רשמי, קהיר ממשיכה להדגיש כי היא מקיימת קשר עם ישראל ומקווה להגיע להסכם על הפסקת אש ברצועת עזה בתיווכה.
הדרך היחידה שבה בחרו המצרים להביע את חוסר שביעות רצונם היא בהצטרפות לתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק, העוסקת ברצח העם של פלסטינים. עם זאת, הסבלנות של קהיר אינה בלתי מוגבלת. ישראל מבינה זאת ולכן מנסה למצוא פשרות.
מי צריך שומרי שלום?
אחרי פסגת הליגה הערבית, ברור שמחפשים פשרות לא רק סביב רפיח ואכן חל שינוי בתודעה הערבית בנוגע לנוכחות הכוחות הבינלאומיים ברצועת עזה.
הרעיון הזה נדון כבר כמה חודשים. בארה"ב ובישראל יש תקוות שמדינות ערב ייקחו אחריות על ניהול רצועת עזה לאחר סיום הלחימה שם, לרבות פריסת חייליהן. לאחרונה אמר שר הביטחון יואב גלנט כי לאחר פעולות האיבה, הרצועה צריכה להיות מנוהלת על ידי מבנים פלסטינים הידידותיים לישראל בתמיכת הקהילה הבינלאומית.
נגדו עמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקבע כי כל עוד המלחמה לא תוכרז לא יכול להיות לדבר על עתיד הגזרה, אבל בכל מקרה לא יהיו שם מבנים של חמאס ולא של פתח.
בינתיים, התקשורת הישראלית דיווחה מוקדם יותר כי הממשלה שוקלת תרחישים שבהם מדינות ערב יספקו תמיכה כספית ואולי צבאית למבנים פלסטינים בעזה הנאמנים לישראל.
בין מדינות כאלה, איחוד האמירויות הוזכרה במיוחד. אולם בעקבות פרסומים כאלה הם מיהרו להכריז: "אבו דאבי מסרבת להשתתף בכל תוכנית שמטרתה לשמר את הנוכחות הישראלית ברצועת עזה".
במקביל, העיתון הבריטי "פייננשל טיימס" דיווח ביום רביעי כי וושינגטון עדיין מקווה להכניס את מדינות ערב להשתתף בכוחות רב לאומיים ברצועת עזה, כדי להימנע מנוכחות צבאית ישראלית קבועה שם.
על פי הפרסום, ארה"ב דנה בתוכניות אלה עם מצרים, איחוד האמירויות ומרוקו. על פי הנטען, מדינות ערביות אלו מוכנות לשקול אפשרויות שונות, אך בתנאי שמדינות המערב, כולל ארה"ב, יכירו במדינת פלסטין ויתרה מכך, שהאמריקאים עצמם יובילו את הכוחות הרב-לאומיים, אלא ארה"ב לא רוצה להציב את חייליה ברצועת עזה.
אולם גם מדינות ערב עצמן אינם נלהבים מכך. למשל, סעודיה דחתה לחלוטין את הרעיון הזה. עם זאת, לפי העיתון הקטארי The Middle East Eye, בחריין מוכנה להשתתף בכוחות כאלה. בחריין היא המדינה הערבית היחידה שהשתתפה במבצע הצבאי של ארה"ב ובריטניה נגד החות'ים שהחל בסוף השנה שעברה, על ידי הקואליציה הימית.
פקיד מערבי בכיר, המכיר את הניסיונות ליצור כוחות רב-לאומיים, אמר כי מנאמה יכולה לשמש כ"חוד החנית", לתת מומנטום לדחיפה רחבה יותר של כוחות רב-לאומיים. חשוב להבין, כי סביר להניח שאם בחריין אכן תלך על מהלך שכזה, היא לא תעשה שום דבר ללא אישור של ערב הסעודית ואולי גם של איחוד האמירויות.
גורלם של הכוחות הרב-לאומיים עדיין לא ברור. כרגע יש יותר מדי תנאים בלתי אפשריים שהציבו הערבים. יתרה מכך, חמאס עדיין נשאר ברצועת עזה, והוא אינו מוכן לאפשר קבלת החלטות בה ללא השתתפותו. גם עמדתה של ישראל אינה ברורה.
אבל בסופו של דבר, הערבים עברו ממשא ומתן מאחורי הקלעים להצהרות רשמיות, המעגנים את רעיון כוחות שמירת השלום בהצהרת בחריין. עם זאת, לא לזה התכוונו וושינגטון וישראל. משרד החוץ האמריקני תפס את הצהרת המנהיגים הערבים כניסיון להשתמש בשומרי השלום כחיץ בין ישראל לחמאס.
"למען האמת, הוספת כוחות ביטחון עלולה לסכן את משימתה של ישראל נגד חמאס", הכריזה מחלקת המדינה. אף אחד לא רוצה להילחם בחמאס במקום ישראל.
