ביטול המקח: חבורה הלכתית בגדר דיני אונאה

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה, יד)

וכ' רש"י עפ"י התו"כ והגמ' בב"מ נח – זו אונאת ממון.

וכללא דאונאה מצינו בפ' הזהב (ב"מ נ, ב) אמר רבא פחות משתות נקנה מקח, יותר על שתות ביטול מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה.

והק' הפנ"י (ב"מ נו.) מהיכן לומדים דין החזרת המעות באונאה, שהרי בתורה מצינו רק לאו "אל תונו" אבל חזרת אונאה בשתות מנ"ל, דבשלמא דין ביטול מקח ביותר משתות סברא הוא, דאדעתא דהכי לא קנה והוי מקח טעות, אבל בשתות קשה ממה נפשך, אם אמדינן דעתיה דלא מחיל בדין הוא שיהיה מקח טעות, ואם מחל אמאי מחזיר אונאה.

אונאה מדין גזל

וכ' הפנ"י דחזרת אונאה מדין גזילה היא, דהלאו ד"אל תונו" גילה דאונאה הוי כגזילה וממילא חייב להחזיר כדין גזילה, [וכ"מ ברשב"ם ב"ב עח. ד"ה וכ"ת דחיוב החזרה נלמד מ"לא תונו". וכדברי הפנ"י דחייב להחזיר כדין גזל מבואר בקרית ספר פי"ב מכירה וכ"מ בנתה"מ רכ"ז סקי"ט דכ' דלאו דלא תונו ניתק לעשה דהשבה, וכ"כ באבן האזל פי"ב מכירה בשיטת הרמב"ם. וכ"מ בר"ש משאנץ תו"כ פ' בהר שכ' גבי המיעוט של שטרות מאונאה דבמכרו בזול ונתאנה המוכר א"צ מיעוט דהא גם מזיק שטרות פטור, ומשמע דהוא מדין גזילה], ולפי"ז כ' הפנ"י שבאונאה בקרקעות מבואר במשנה שם דאין בה דין אונאה, גם לאו אין, שהרי כאמור הדין של חזרת האונאה נובע מהלאו, ואם היה בהם לאו ע"כ דהיה חייב להחזיר  [אמנם כתב הפנ"י דמ"מ איסורא מיהא יש. ולכאו' כוונתו כש"כ הסמ"ע סי' רכ"ז סקנ"א בשם המהרש"ל דיש איסור משום אונאת דברים או גניבת דעת].

שיטת הרמב"ן מקח דרך רמאות

אולם ברמב"ן בפ' בהר, מבואר דלא כהבנת הפנ"י, דהק' הרמב"ן איך ממעטים קרקע מאונאה מהפסוק 'או קנה מיד עמיתך' – והלא פשוטו של מקרא בקרקע מיירי, דכל הפרשה מדברת במוכר שדהו עד היובל, ותי' הרמב"ן, דבאמת יש לאו בקרקע כמשמעות לשון הפסוק, והמיעוט של קרקע הוא רק מהחזרת האונאה, ומבואר בדבריו דהחזרה אינה תלויה בלאו, ובקרקע יש לאו וליכא חזרה. וכמו כן כתב שם גבי פחות משתות דליכא חיוב החזרה אבל לאו לא יהיה.

והמקור לחיוב החזרה כ' הרמב"ן בב' דרכים, או דילפי' מהפסוק של או קנה שיש דין מיוחד במטלטלין שאין בקרקעות והיינו חזרת האונאה דמהפסןק עצמו לומדים דין החזרת האונאה במטלטלין, ובדרך הב' כתב דקבלה היתה בידם, ובקרקע ליכא חיוב החזרה, וביאר הרמב"ן הסברא דבקרקעות אדם מוחל כמו בפחות משתות.

וכדרך הרמב"ן מבואר נמי בס' החינוך (מ' של"ז) דכתב דיש לאו בקרקעות ורק חזרת אונאה ליכא.

בדין פחות משתות ובעל מנת להחזיר

ומבואר ברמב"ן ובחינוך דהלאו של אונאה אינו מחייב להחזיר את המעות אלא הוא דין נפרד. ואילו להפנ"י הלאו והחזרה תלויים זב"ז. אמנם בשיטת התוס' נראה כדרך הפנ"י, שכבר דייקו מדברי התוס' (ב"מ סא.) דליכא לאו דאונאה בקרקעות (ע' משל"מ מלוה ד,א; מנ"ח שלז,ג לח,ג). ועוד, דבתוס' (שם נב.) מבואר דבפחות משתות מותר  לכתחילה, ודלא כהרמב"ן. וכתבו שם התוס' דאף בשתות שרי אם עושה כן ע"מ להחזיר את האונאה אם יתבענו. ונראה דהתוס' ס"ל כהפנ"י דגדר הלאו הוא שלא לגזול במקח, ומהלאו שמעינן דהתורה החשיבה את מעות האונאה כגזל בידו, ולכן באופן דליכא חיוב השבה, כגון בקרקעות ובפחות משתות, גם לאו ליכא. ולכן ס"ל לתוס' לחדש עוד אפילו בשתות ע"מ להחזיר את דמי האונאה, ואע"ג דבגזילה בכה"ג ודאי אסור, צ"ל דהתורה אסרה רק כשעושה מעשה גזילה אבל באונאה דליכא מעשה גזילה ס"ל לתוס' דשרי אם עושה ע"מ להחזיר.

וכ"כ בס' נפש חיה שם על דברי התוס'. והנה בגמ' ב"מ סא ע"ב מצינו לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל ותי' הגמ' דצריכא דאסור לגנוב ע"מ למיקט, ופירש"י שם ל"ל דנילף מריבית ואונאה, והנה בסמ"ע שמ"ח סק"ב כ' בדעת הב"י דע"מ למיקט היינו ע"מ להחזיר וא"כ נמצא דמפורש בגמ' דשרי להונות ע"מ להחזיר. אלא דמהתם לא מוכח אלא כשבודאי יחזיר אבל התוס' חידשו שמותר אף בלא להחזיר אם לא יתבענו. ובנתה"מ רכ"ז סק"ב העתיק להלכה את דברי התוס' דשרי להונות ע"מ להחזיר וא"ש היטב דאזיל לשיטתו דנראה דס"ל דהוא מגדר גזילה וכהבאנו בהערה לעיל.

כשמאנה בשוגג

ובדעת הרמב"ן והחינוך נראה שסברו בגדר הלאו הוא שלא לרמות במקח, אבל ליכא גזילה בידו דדרך מקח וממכר בכך. ויש להוכיח כן, דברמב"ן שם כ' דהמאנה את חבירו לדעת עובר בלאו. וכ"כ בחינוך. ומבואר דאם המאנה שוגג ליכא לאו כלל, ומבואר היטב לפי הנ"ל דגדר הלאו הוא שלא לרמות את חבירו במקח ולא חשיב רמאות אלא במזיד, אבל בשוגג דלא בא לרמותו ליכא לאו כלל. לא כן אילו גדר הלאו הוא משום לתא דגזילה, הלא אף בלא דעת סו"ס ממון חברו בידו. וכן נראה בחינוך שם שכ' בשורש המצוה "שאין ראוי להיות בנ"א זוכין דרך שקר ותרמית אלא כ"א יזכה בעמלו במה שחננו אלקים באמת וביושר", ומבואר דיסוד לאו דאונאה שלא יזכה בממון חבירו בדרך מרמה.

אמנם נראה פשוט דחיוב החזרת המעות יהיה גם בשוגג, וכ"כ ברמב"ם פי"ב מה' מכירה. ונראה דגם בזה סבר הרמב"ן כשיטתו, דחלוק הלאו מחיוב החזרה, וכן בשוגג שאין לאו אבל חיוב החזרת המעות יש.

והנה בטור (חו"מ ריש סי' רכ"ז)  נראה דבא לאפוקי מהרמב"ן, דכ' "ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו". ונראה דהטור לשיטתו דכ' שם ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן להשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו. ומבואר להדיא בטור כדרך התוס' והפנ"י, שיסוד הלאו הוא משום דין דגזל, דעל כן אין לוקין משום שהוא בכלל לאו דגזילה, ולכן ס"ל דהלאו שייך גם בשוגג דמ"מ גזל את חבירו.

והנה הב"ח שם הביא מקור לשיטת הטור שיש לאו אף בשוגג, ממה שמצינו בגמ' (ב"מ נא.) שיש לאו גבי מוכר וכן לאו גבי לוקח, ואיצטריך למיכתב בתרוויהו דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים ליה בזבינתיה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהריה רחמנא. ופרש"י שם דקים ליה בזבינתיה ובמזיד הוא עושה. ומשמע דלוקח הוא שוגג ומ"מ יש לאו. ומכאן יצא לו להטור דאף בשוגג יש איסור לאו, עוד כתב הב"ח שם מקור לדברי הטור דאין לוקין משום דניתן להשבון כגזילה, מהסוגיא ר"פ איזהו נשך (סא.) גבי צריכותא בין לאוין של אונאה ורבית וגזילה, ואמרינן התם דמצינן למילף לאו דגזל מאונאה ורבית. הרי דאונאה משום גזל אתינן עלה, ויש בה מצות השבון כגזלה. ואכן צריך ליישב שיטת הרמב"ן והחינוך.

כל אונאה ללקוח היא בשוגג

ובשערי יושר (ש"ה פ"ה) הק' כיצד יתכן לומר דהלאו הוצרך לשוגג, הלא כיון שאינו יודע שמאנה, מה שייך שהתורה תזהירנו על מצב זה שאינו יודע. וכ' דמכאן המקור שיש חיוב להחזיר את האונאה, והיינו דכל זמן שאינו מחזיר את האונאה עובר בכל רגע בלאו דלא תונו דהוי כגזילה בידו. נמצא דעיקר הלאו שאמרה תורה בקונה נאמר לאחר שכבר אינה [בשוגג]. ולפי"ז כ' הגרש"ש ביישוב קו' הרמב"ן הנ"ל מפשוטו של מקרא שמדובר בקרקעות וכיצד ממעטים קרקע מאונאה – אך המיעוט לקרקעות נדרש מ"או קנה מיד עמיתך" – דבר הנקנה מיד ליד, והרי הך קרא גופא בא לאזהרת הלוקח, וכפי מה שנתבאר עיקר אזהרתיה דלוקח בא על החזרת האונאה, וא"כ שפיר נתמעטה הקרקע מפסוק זה שהרי אין בקרקע דין החזרת מעות, משא"כ שאר כל הפרשה מיירי בלאו של שעת המכר שהמוכר מאנה מדעת, ובזה אין חילוק בין קרקע למטלטלין.

ונמצא דלשיטת התוס' והטור מקור חיוב השבה נלמד מהלאו עצמו, שהרי בלוקח כל עניינו של הלאו מלמד את חיוב ההחזרה, ולשיטת הרמב"ן והחינוך שכתבו שהאיסור הוא להונות מדעת, יש ליישב דברי הגמ' הנ"ל דמשמע לכאו' דיש לאו בשוגג. אמנם נראה דהחינוך אזיל לשיטתו דביאר באופן אחר את הצריכותא, דהו"א דגבי לוקח ליכא לאו מפני שאומר לעצמו שהמוכר ודאי בקי ורגיל בממכרו יותר ממני ועליו מוטל הדבר לדקדק – לכך הוצרך הכתוב להזהיר את הלוקח שלא יורה התר לעצמו. ולעולם מיירי בלוקח מזיד.

האם אונאה דין משפטי

והנה בגמ' (שם נא, א) נחלקו במוכר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה, לרב לא מועיל תנאו מועיל, ובתוס' (בע"ב) הביאו דהר"ח פסק כרב דהלכה כרב באיסורים. והתוס' חלקו שהרי לא נחלקו אם מותר לעשות כן אלא האם חייב להחזיר את האונאה וא"כ הוי בכלל דיני, והלכה כשמואל. וכ' הרא"ש דלא דמי לגזל דהלכה שמואל, דהכא פליגי בלכתחילה. והק' במיוחס לריטב"א, דהא בכל פלוגתא בדין ממון נימא הכי דהנידון אם מותר לכתחילה לקחת ממון חבירו אם לאו, ומאי שנא הכא.

ונראה דהר"ח סבר כהרמב"ן דיסוד הלאו הוא שלא לרמות במקח, וא"כ לא דמי לכל נידון ממון שאין דנים בו כאיסורים מצד ספק גזל, דהתם הטעם הוא כמו שכתב בשערי יושר ש"ה בישוב קושית הר"י באסן, מדוע כל ספק ממון אינו ספקא דאוריתא דאיסור גזל, משום דתחילת הדין הוא נידון בתורת המשפטים, מי זכאי באותו ממון ולמי הוא שייך, ובתורת המשפטים ליכא נידון של מצוות ועבירות, ורק לאחר שהוכרע דין המשפט חל איסור גזל שהוא אזהרה על משפטי הממון שנקבע של מי שייך הממון, וכיון דמצד משפטי הממון מוכרע הדין דהוציא מחברו עליו הראיה ממילא ליכא מעיקרא הלאו דלא תגזול כלפי המוחזק. משא"כ בלאו דאונאה נראה דלשיטת הרמב"ן דגדר הלאו הוא שלא לרמות במקח, א"כ תחילת הדין הוא נידון דאיסורא ואינו תלוי בתורת המשפטים, וכשנחלקו רב ושמואל אם רשאי להתנות, עיקר מחלוקתם הוא בדין האיסור ולא בתורת המשפט. (ועי' קונטרס הראיות לריא"ז ראיה ט' דהלכה כשמואל כיון דהוי דיני, וכ' חידוש דליכא לאו להונות לכתחילה אלא דבלא תונו נתחדש שאם תובעו חייב להחזיר הונאתו עי"ש, וצע"ג על דבריו מהגמ' ר"פ איזהו נשך ל"ל לאו באונאה).

אונאה בפחות משתות

והנה נסתפק הרא"ש (בפ' הזהב סי' כ) אם יש לאו בפחות משתות, וכתב צד להתיר כיון דדרך מקח וממכר בכך דאין מקפידים על שווי המקח שיהא בדיוק וא"כ הכל בכלל דמי המקח [וכעי"ז בחינוך]. אבל בלא סברא זו מבואר בדבריו דאסור בלאו ד'לא תונו'. הרי מבואר ברא"ש כהרמב"ן, דבעצם אף בפחות משתות יש לאו, ודלא כהתוס' בדף נב. הנ"ל דשרי להונות בשתות על מנת להחזיר לכשיתבע. ואמנם בתורא"ש שם פקפק בדברי התוס' וכ' דצ"ע אי שרי לעשות כן. ובפסקיו נראה שנקט לאסור הדבר. ומבוארת שיטתו כהרמב"ן שיסוד האיסור הוא משום רמאות במקח ולא תלי כלל בדין הממון אם חייב להחזיר אם לאו [והרי לפי הדעה שאינו רשאי להתנות ע"מ שאין לך עלי אונאה, יש כאן רמאות, שהרי הלה אינו יודע שהוא מתאנה. ערמב"ן כתובות פג]. על כן מובן שנקט כהר"ח דהלכה כרב באיסורין.

אונאה מדעת המתאנה

ונראה דהר"ח אזיל בזה לשיטתו. דהנה מצינו בגמרא (נא.) במעשה דורשכי שמכר אחד חפץ השווה ה' בו' והלוקח ידע זאת וקנה על דעת לתבוע ולקבל את האונאה אחר כך בחזרה. וכ' הר"ח דשמעינן מההוא עובדא דאע"ג דהלוקח ידע שהונו אותו חייב המוכר להחזיר האונאה. וכ"כ המרדכי בשם הראבי"ה, והובא להלכה ברמ"א (סי' רכ"ז ס"ז], והקשה המחנ"א (אונאה סי' י"ט) דבגמ' ב"מ סא. מצינו דא"א למילף גזל מאונאה כיון דאונאה לא ידע דמחיל משא"כ גזל ורבית דיודע ומחיל. ומשמע דדין אונאה הוא רק כשאינו יודע שמאנים אותו. וכתב בחי' ר' מאיר שמחה ב"מ נא. (סוגיה דאונאה אות ה') דלא קשיא, דלאו לחוד וחיוב חזרת אונאה לחוד; הסוגיא בדף סא. מיירי לענין הלאוין, ובזה אם המתאנה יודע אכן ליכא לאו, אבל מ"מ חיוב חזרה יש כמו שהוכיח ר"ח.

נמצא לפי"ז דדברי הר"ח לשיטתו כמו שנתבאר דס"ל כדרך הרמב"ן דענין הלאו הוא שלא לרמות במקח, ואינו שייך לדין הממון אם צריך להחזירו אם לאו. וא"כ הרי כשהמתאנה יודע ליכא לאו דלא חשיב שרימהו, ומ"מ חיוב חזרה יש דהוא דין בפנ"ע וכש"כ הרמב"ן.

אמנם אכתי יל"ע בשיטת הטור, דמחד גיסא מוכח דס"ל כדרך התוס' והפנ"י שיסוד הלאו הוא שלא לגזול במקח, שלכך עובר אף בשוגג ולכן חשיב דהלאו ניתן להשבון כמבואר לעיל, ומאידך גיסא פסק גבי מח' רב ושמואל בתנאי דהלכתא כרב באיסורי (ושיטת אביו הרא"ש). ולכאו' סתר דבריו.

במהות ה'גזילה' שבאונאה

ונראה, דהנה שיטת היראים (הובא במג"א הל' לולב) דגם למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא מקרי 'לכם' ואין הישראל קונה את ממון העכו"ם. והק' האחרונים דבגמ' בבכורות (יג ע"ב) ילפינן דאין חיוב להחזיר אונאה לעכו"ם מדכתיב "אל תונו איש את אחיו", והק' הגמ' למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילו מותר אונאה מיבעיא, ואמאי צריך קרא. והק' האחרונים לדעת היראים דגזל עכו"ם אינו נעשה לממון הישראל הלא שפיר איצטריך קרא באונאה למימר דהאונאה שנטל היא ממונו של הישראל. ותי' הגר"ח (בסטנסיל ב"ק לז.) דבאונאה לולי חידוש התורה אינו גזל (וכדברי הגמ' דרך מקח וממכר בכך) ורק לאחר שגילתה התורה פרשת אונאה, שוב נעשה אותו ממון גזל בידו.

וביאור הדברים, דהנה יסוד דברי היראים ביאר בשערי יושר ש"ה על פי יסודו דתורת המשפטים ענינה בקביעת הבעלויות והזכויות של ממונו של אדם, וזהו ענין מציאותי, לא מצוותי או איסורי, ואילו הלאו דלא תגזול הוא במערכת המצוות ועבירות, וענינו שלא להפר את תורת המשפטים. ובגזל עכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר, התירה תורה איסור זה [ואנן לא קיי"ל כן], אבל מ"מ תורת המשפטים לא נשתנתה, והרי במציאות הוא ממון העכו"ם הלכך אין הישראל קונהו. ואם כן, בדין אונאה במקח וממכר, מצד עיקר תורת המשפטים הממון שקיבל המוכר באונאת שתות הוא ממונו הגמור, דדרך מקח וממכר בכך (כדאיתא בגמ' סא.), אלא דכיון דנתחדש בפרשת אונאה שצריך להחזיר את האונאה, מכח זה נעשה לגזל בידו, וא"כ בגוי למ"ד גזילו מותר וק"ו אונאתו, ממילא פשיטא דהוא ממון גמור של הישראל וא"צ כלל ילפותא לכך. דשאני משאר גזל עכו"ם דבמציאות הוא ממון הגוי אבל האונאה מצד תורת המשפטים הוא ממון המקבל, רק מכח דין החזרה נעשה גזל בידו, וכיון שבגוי ליתא בחזרה תו הוי ממון הישראל לכל דבר, על כן מקשה הגמרא דאין צריך קרא.

אונאה בפרוטה

והנה מצינו בגמ' ב"מ (נה.) דרב כהנא אמר דאין אונאה לפרוטות והיינו דשיעור אונאה ל"ה בפרוטה [ונחלקו הראשונים בשיעורו, האם כאיסר או מעה או טפי מפרוטה]. והק' הרעק"א (ב"מ סא. על תוד"ה לעבור) היכי ילפינן גזל מאונאה, הא איצטריך קרא לגזל שוה פרוטה דאינו באונאה. אמנם במנ"ח (של"ז) כ' דרב כהנא שאמר אין אונאה לפרוטות היינו רק לגבי חיוב חזרה, אבל לאו יש וא"כ לק"מ דהגמרא הלא מיירי בילפותות הלאוין. אלא דהמנ"ח כ' הטעם דאין אונאה בפרוטה משום דמחיל ולכן יש לאו ורק חיוב חזרה ליכא. וזה ניחא רק לשיטת הסוברים דיש לאו בפחות משתות הגם דליכא חזרה, אבל לשיטת התוס' דליכא איסור בכל מקום דליכא חזרה אכתי תקשי קו' הרעק"א.

ויש ליישב קו' הרעק"א גבי אונאה לפרוטות, דאמנם ליכא לאו באונאה בפרוטה אבל זהו משום דל"ה בכלל פרשה דאונאה, משום שאנשים מוחלים על פרוטה בהפרשי דמי המקח וממילא ל"ה כלל גזל, אבל לו יצויר דהיה בכלל הלאו הוה חשיב גזל ושפיר ילפי' לגזל בשו"פ דהוא מציאות של ממון דאסור להחזיק ממון אחרים בידו, אבל באונאה בפרוטה ל"ח כלל דממון אחרים בידו.

ולפי"ז יש ליישב שיטת הטור, דהקשינו דמצד א' ס"ל כדרך הפנ"י דלאו דאונאה הוי כגזל, ומאידך כ' דהוי איסורי ולא דיני. ולהנ"ל י"ל דאמנם ס"ל דאונאה הוא מדין גזילה מ"מ זהו אחרי הלאו דאונאה, דנתחדש דאע"ג דדרך מקח וממכר בכך ומצד משפטי הממון שפיר היה צריך להיות שייך למאנה מ"מ התורה חידשה דחשיבא כגזל וממון אחרים בידו, וכיון שכן י"ל דנידון כאיסורי כיון דשורש הדבר הוא הלאו ולא הממון, ול"ד לגזל דשורש הספק הוא במשפטי הממון ולכן נידון כדיני ודו"ק.

[ודאתינן להכי י"ל כן נמי בשיטת אביו הרא"ש, דאזלי בחד שיטתא דהוי כגזילה, דהנה ברא"ש פ' הזהב (נה.) כ' דללוי דס"ל דאונאה בפרוטה הא דלא קתני במשנה משום דהוי בכלל גזל, ומבואר דס"ל דענין אונאה כגזל. והא דס"ל דאף בפחות משתות וע"מ להחזיר יש איסור, הוא משום דס"ל דהוי כגזל דאסור גם אם עושה כן ע"מ להחזיר או ע"מ שימחל חברו. והא דפסק דהוי כאיסורי אתי שפיר כמש"כ בדעת הטור. ובזה א"ש דהטור גם כן הביא ספק הרא"ש גבי פחות משו"פ אע"ג דנקט דאונאה מדין גזל. ולהנ"ל א"ש היטב דהטור ואביו הרא"ש קאי בחדא שיטה כבשאר דוכתי. הוספה לאחר השיעור].

בביאור שיטת הרמב"ן ובדין מחילה בריבית

ועדיין צריכים לבאר שיטת הרמב"ן, דמבואר דס"ל דגדר הלאו הוא שלא לרמות במקח, ואילו בגמ' ר"פ איזהו נשך מבואר דאפשר ללמוד גזל מאונאה, וא"כ מבואר להדיא דלאו דאונאה הוא מדין גזל, וכפי שהביא הב"ח מהך סוגיא מקור לשיטת הטור דאונאה מדין גזל.

ואמנם מצינו בגמ' שם גם גבי לאו דריבית, דאפשר ללמוד גזל מריבית, והתם נמי תקשי, דהנה כ' הרמב"ם (פ"ד מלוה ולוה הי"ג) דיש מהגאונים שהורו דלא מהני מחילה על חיוב חזרת ריבית, והרמב"ם חולק וס"ל דמהני מחילה כדרך שמוחל הגזל. ושיטת הריטב"א בשם מורו דלא מהני מחילה, וביאר הטעם דחיוב החזרת ריבית ל"ה כתביעת גזל דאית ליה על חבריה שעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להקיא איסור שבלע. ומבואר בריטב"א דחיוב החזרת ריבית הוא חיוב מחודש ואינו מדין גזל. ונראה דהרמב"ן והריטב"א נקטו דלמסקנת הסוגיה שם אין החזרת הריבית מתקנת הלאו משום שעל נתינת הריבית הקפידה תורה, בין אם החזיר בין לא החזיר, ולכן לוקין על לאו דריבית. הרי מבואר דשיטת הרמב"ן והריטב"א דלאו דריבית אינו מדין גזילה אלא דין מחודש הוא. וא"כ צ"ע מהגמ' ריש איזהו נשך שאפשר ללמוד לאו דגזילה מריבית, וכמו דהק' על הרמב"ן גבי לאו דאונאה. וגם הרמב"ם לשיטתו בזה שפסק (מלוה פ"ד ה"ג) שאין לוקין על הלאו דרבית כיון שניתן להשבון.

החוב המשפטי ברבית

הנה לולא חידוש התורה בריבית, הרי מדיני 'חושן משפט' מתחייב הלווה לשלם את חוב הריבית, וכמו שהוא אצל הגויים בדיניהם, כמבואר בב"מ סא, א, ועוד מוכח ומבואר בראשונים דלאחר שהמלוה גובה את הרבית נעשה הממון שלו לגמרי, דכן משמע מפשטות הסוגיה ב"מ סה. דא"צ להחזיר את הממון המסוים דגבה בריבית דהממון שייך למלוה, ובשע"י ש"ה פ"ב-ג'. והאריך שם לפי דרכו דחלוק תורת המשפטים מדיני האיסורים וה"נ בריבית יש חוב גמור בחו"מ אלא דהתורה אסרתו.

וא"כ לפי"ז יקשה גם על שיטת הרמב"ם, דמשמע מדבריו הנ"ל דס"ל דהרבית הוי גזל, והלא מבואר דיש חוב גמור מצד תורת המשפטים ליתן הרבית למלוה, ולאחר שגבה ודאי דנעשה לממון המלוה, וא"כ מהו הגזל שאליו נתכוון הרמב"ם.

ונראה, דאמנם מצד דיני חו"מ אין כאן גזל וכנ"ל, ומ"מ בדין איסור ריבית – שהוא בעיקרו דין ב'יורה דעה' – נאמר דרואים אנו את הריבית כממון שאינו שלו, כאילו לקחו בגזילה, אע"ג דאינה גזילה בעצם. והיינו דבגדרי יו"ד נידונית לקיחת הרבית כאילו היא לקיחת גזל ומצות החזרת הרבית כאילו היא השבת גזלה. ונראה דזוהי כונת הגרש"ש (בשע"י סוף שער ה') שיש בריבית 'תמצית גזל' אם כי לא גזל גמור, דהיינו כלפי ההסתכלות של דיני יו"ד נידונית הרבית כגזל. ועיי"ש בשער"י שבפשטות הדברים שבספק אם חייב להחזיר הרבית נידון הדבר כספק איסור ולא כספק ממון, כיון שחיוב ההחזרה הוא רק בגדרי יו"ד, אלא שכ' דיתכן לחדש כיון דסו"ס בגדרי יו"ד דנים כאילו גזל וחיוב ההחזרה הוא כעין החזרת גזל, לא יהא עדיף מגזל גמור שבספק אינו חייב להחזיר.

[דוגמא נוספת לדבר, במש"כ הגר"י אברמסקי (בקובץ מאמרים) שדיינים שפסקו דין על ממון משום דיני ריבית – אין זכות לזה שנתחייב לתבוע מהדיינים להראותו 'מהיכן דנתוני' כשאר דיני ממונות, כי אי"ז פסק דין ממוני אלא כהוראה של איסור והיתר. והוכיח כן מהטור שהביא דיני רבית ביו"ד ולא בחו"מ. ואולם אם משום הא לא איריא, שכבר הקדים הטור בפתיחה שהואיל והזכיר ענין הרבית מקודם [גבי דיני עכו"ם], כתבן הכא, וכפי שפירש הב"ח דבריו שם שהיה לו להביאן בדיני חו"מ. אמנם הדרישה שם הסביר התנצלות הטור באופן אחר, שבא לבאר מדוע הכניס הלכות רבית באמצע דיני הלכות גויים].

עיקר האיסור ברבית, שימת הרבית או לקיחתה

ומעתה תתורץ הקושיא על שיטת הרמב"ן והריטב"א דמבואר דכל החיוב חזרה דרבית הוא להקיא איסור שבלע, והלא בגמ' מצינו דריבית הוי כגזל – דגם לשיטתם יש ברבית תמצית גזל אלא שלשיטתם תמצית הגזל אינה בלקיחה של הרבית אלא בקציצה והנשיכה דמעיקרא, דמה שהוא קוצץ ומשית על חברו חיוב רבית זהו תמצית הגזל, אבל בלקיחה אינה נידונית כגזל שהרי גובה את מה שנתחייב לו על פי דיני המשפטים. וממילא לשיטתם גם מצות ההחזרה אינה מענין השבת גזל ולכן ס"ל שאינו מתקן את הלאו.

ונמצא דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בהא; דהנה שיטת הרמב"ם דאין לוקין על לאו דריבית משום דניתן להשבון, ויל"ע נהי דמצד הלאו דלא תקח חשיב ניתן להשבון אבל אמאי אין לוקין משום הלאו דלא תשימון. ונראה, דלשיטת הרמב"ם עיקר האיסור הוא לקיחת הממון ואילו שימת הנשך אסורה משום דהיא תחילת הלקיחה, ונמצא דעיקר 'תמצית הגזל' היא בלקיחה וממילא נידונית מצות החזרת הרבית שבגדרי יו"ד כמצות החזרת גזילה ולכן היא תיקון ללאו. ובדעת הרמב"ן והריטב"א נראה דסברי להיפך, דעיקר האיסור בריבית הוא הקציצה מה שמחיל על חבירו חוב של ריבית, וזה "תמצית גזל" דעי"ז גורם לחסרו, אבל בלקיחה הוא כבר ממון גמור שלו דחל חוב גמור למלוה, ומ"מ התורה אסרה את הלקיחה משום דעל ידה נחלטה השימה, אבל עיקר האיסור הוא בקציצת הרבית מעיקרא. ולכן ס"ל דאין תיקון במה שמחזיר הריבית דאיסורא דעבד עבד והחזרה הוא להקיא האיסור שבלע.

ונפק"מ בזה, בדין המלוה לגוי וקצץ לו ריבית ובתוך הזמן נתגייר הלווה, דמבואר בראשונים ב"מ עב דלגבי הזמן שהיה גוי מותר לקחת ממנו, אלא דנחלקו על הזמן שלאחר הגירות, דלדעת הריטב"א שרי מה"ת ולרא"ש אסור. ונראה דהריטב"א אזיל לשיטתו דס"ל דעיקר האיסור בשימת הנשך והלקיחה אסורה רק משום גמר השימה וא"כ אם השימה היתה בהתר אין איסור בלקיחה].

ישוב שיטת הרמב"ן באונאה

ואם כן נראה בדעת הרמב"ן, דאמנם מצד דין 'חושן משפט' ודאי חלה הקציצה כמו שקבעו, אלא שזה גופא התורה אסרה לרמות את חבירו במקח וליצור כזאת קציצה, והוי ממש כדרך הרמב"ן גבי ריבית וכנ"ל, ותרויהו הוי כתמצית גזל וא"ש הגמ' ריש איזהו נשך. נמצא דאף להרמב"ן דיסוד הלאו דאונאה אינו משום גזילה במקח [כהתוס' והטור והפנ"י] אלא משום רמאות, מ"מ בעצם רמאות זו שבקציצת המקח בתחילה יש תמצית גזל.

אמנם כל זה הוא לענין הלאו, דבזה יש השוואה בין הלאוין דאונאה ורבית, אבל לענין חיוב החזרת האונאה ודאי דחלוק הוא בעיקר יסוד דינו מחיוב החזרת רבית, דפשוט דחיוב חזרת אונאה הוא חיוב ממון לכל דבר וענין, והיורשים חייבים להחזיר ופשיטא דמהני מחילה כמבואר בכל הסוגיה דאונאה פ' הזהב. דחיוב החזרת האונאה הוא ודאי חיוב ממון גמור מתורת המשפטים כהחזרת גזל. והוא הוא דס"ל להרמב"ן דחיוב ההחזרה חלוק מהלאו, דחיוב ההחזרה הוא חיוב בתורת המשפטים כהשבת גזל.

וביאור החילוק נראה, דהנה כ' הרמב"ן (פ' וישלח) דבני נח מצווים על הדינים ובכללם על האונאה. ולא הזכיר הרמב"ן ריבית, ובפשטות אין הגוי מוזהר בנטילת רבית מחברו. ובאור הדבר לפמש"כ הרמב"ן (פ' כי תצא) דהריבית שנעשה לדעת המלוה והלוה לא נאסר רק משום האחוה והחסד, כדכתיב בפרשת רבית 'וחי אחיך עמך'. ולכן אמר הכתוב 'למען יברכך ה' אלקיך' כיון דהוא חסד ורחמים כשמלוה בלי ריבית. משא"כ בגזל ואונאה. ועל כן מובן דבני נח הוזהרו על האונאה כעל הגזל ולא על הריבית, דאיסור ריבית ענינו משום החמלה והחסד על אחים, וזה ל"ש בדיני משפטים דבני נח. משא"כ אונאה דהוא מלתא דגזל והוא דבר מושכל. ולפי"ז נראה דבריבית כיון דהוא מדיני החסד והצדקה, גם אחרי שהתורה אסרה, החיוב להחזיר נובע מענין החסד כדכתיב "וחי אחיך עמך" דמהתם למדנו חיוב החזרת ריבית. משא"כ באונאה, חיוב החזרה הוא חיוב גמור לחבירו כגזל ולכן מהני מחילה והיורשים חייבים ככל חוב ממוני.