דיון מרתק: האם החיוב הוא לקבוע עיתים או ללמוד כמה שיכול?

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כז, ג)

וכ' רש"י יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי, תלכו שתהיו עמלים בתורה.

פסק ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח, והביאו בשו"ע יו"ד סימן רמו סעיף א, כל איש ישראל חייב ללמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה, ויש להק' דמה שונה ת"ת לשאר מצות שצריך לומר שהכל חייבים שגם בשאר מצוות, ושמא היה אפשר לומר שבמצות ת"ת תלויה בהבנת השכל ובעיון רב והיה מקום לומר שרק מי שדעתו מיושבת עליו חייב במצוה זו, ובזה כתב שכולם חייבים.

קביעת עיתים

בגמ' בנדרים ח, א, אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה … הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.

ובשו"ע יו"ד סי' ריג, ב כ', האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה, ובאו"ח סי' רלח, ב כ', אם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביום ולא השלימו ישלימנו בלילה מיד. במ"ב סי' רל"ח ס"ק ה' כתב שזה נדר כדאמרינן בנדרים האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ואיתא ביו"ד בסימן ר"ד ס"א דאם נהג לעשות דבר טוב אם היה דעתו לנהוג כן לעולם הוי נדר וטוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר פן יזדמן איזה פעם שלא יוכל להשלים.

בפתחי תשובה ס"ק א' כתב, עיין בספר משנת חכמים הלכות ת"ת דף מ"ד שהביא בשם אביו הגאון ז"ל שנסתפק במי שיש לו שיעור קבוע ללמוד כל יום איזה דפים ולסיבת איזה אונס נתבטל יום או יומיים אי מחויב להשלים ליומא אוחרא ללמוד יותר בכל יום כפי יכולתו בכדי להשלים נדרו או נימא דדמי ממש כאילו נדר ביום זה דוקא וכקרבן הקבוע לו זמן דאם עבר יומו בטל קרבנו, ופשט דדוקא בלילה שאחריו חייב להשלים חובת היום ולא ליומא אוחרא והוא  פקפק בזה ודעתו נוטה דחייב להשלים אף ליומא אוחרא וצריך ללמוד דבר זה קודם שאר למודו כדי שלא יתרשל ויבא לעבור על נדרו ע"ש. לכאורה הנ"מ למי שלומד ב' הלכות של הל' לשה"ר בכל יום, או לומד דף יומי, או למי שמתחיל סדר בזמנו, וכדומה.

השיטות בחיוב המצוה

חיוב ללמוד כפי כחו

והנה בר"ן בנדרים ח,א ד"ה הא כ', שמסתבר שלאו דוקא נפטר בקריאת שמע שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין דף ל' ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וכל מה שפוטר עצמו בקריאת שמע אינו אלא למה שמפורש בפסוק של ובשכבך ובקומך שזה נאמר על קריאת שמע, וכ' להוכיח כשיטתו מכאן דכל מה שלומדים מדרשה אף על פי שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בפסוק שבועה חלה עליו ולכך חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות.

אמנם בדרשות הר"ן דרוש ז' בתו"ד כי מי שאינו עוסק בתורה אינו בוזה דבר ה'. אבל מי שעוסק בתורה ואינו משגיח על משנתו, הוא בוזה את דברו וחייב מיתה, ומשמע קצת דלא כדבריו במסכת נדרים שיש חיוב ללמוד תמיד.

ובשיטה מקובצת בנדרים ח,א ד"ה כתב תלמידו הרמב"ן כתב לבאר בגדר השבועה, וכ', מיהו מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא אם כן יעסוק בתורה כל היום.

וכן מבואר בתוס' בברכות דף יא,ב שהק' מדוע בסוכה צריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה ובתלמוד תורה מברכים רק בבוקר, ותי' דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה, וכ"כ המרדכי.

כתיבת חידושים

ובט"ז כתב, בטעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמולבתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן.

בגדר החיוב ובזמן החיוב

ובבי' גר"א ריש פאה ד"ה ותלמוד כתב, לכן נאמר והגית כו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת, ונקט התנא שאין לת"ת שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה שבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפ"ע, והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל המצות, והכלל בזה שאין מבטלין ת"ת אפילו למצוה אם יכולה להעשות על ידי אחרים, והשכל מחייב בזה מפני שכל תיבה ותיבה בפ"ע הוא מצוה גדולה והיא שקולה נגד כולם. א"כ כשלומד למשל דף א' מקיים כמה מאות מצות, וא"כ בודאי יותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת, רק כשאי אפשר לקיים ע"י אחר אזי רשאי לבטל, ולזה שונה התנא שת"ת אין לה שיעור למטה להורות כנ"ל או כשצריך לאכול שהוא ג"כ מצוה, ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות איזה מצוה או לאכול דכתיב והגית בו יומם ולילה, לכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא.

בגר"ז או"ח סי' קנ"ו, הל' ת"ת פרק ג' סעי' ה'כ', אם מלאכתו נעשית על ידי אחרים וכן המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש בכל ענין ואינו יוצא ידי חובתו כלל מן התורה בקביעות עתים.

ובמשנה ברורה סי' קנ"ה ס"ק ד' כתב, עיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל סנהדרין צ"ט על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל בירושלמי סוף פ"ט דברכות, ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם.

לפי ערכו

כתב באור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב שבמצות תלמוד תורה יש שני גדרים, יש חיוב קבוע לכל אדם שהוא קריאת שמע שחרית וערבית לקיים את הפסוק והגית בו יומם ולילה. ויש חיוב שביסודו אין שיעור למצוה זו, כי משתנה בין אדם לאדם לפי ערכו ומהותו, כגון אם צריך פרנסה או לא, ואם הוא חלש בנפשו או חזק, ואם הוא נמשך מאד ללימוד או פחות, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל, ונתן תורת כל אחד בידו, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכולתו.

וכן מבאר בקהילות יעקב בברכות סימן טו, ובשבת סימן יא, שהחיוב במצות תלמוד תורה מכיון שהתורה לא אמרה שיעור קבוע, לכן חייבים ללמוד כפי יכולתו, וכשהוא אנוס הוא לא נחשב מבטל מצוה מחמת אונס אלא שהחיוב מעיקרא הוא רק עד כמה שאפשר לו, ולגבי החיוב קריאת שמע שחרית וערבית, זה כן חיוב קבוע דכתיב והגית בו יומם ולילה, ואם מבטלו כשהוא אנוס הוא נחשב מבטל מצוה באונס.

שי' הרדב"ז שאין חייב ללמוד תמיד

אמנם הרדב"ז סימן תתנ"ט כ' לחלוק על דברי הר"ן  שסבר שחייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו, שכל המפרשים חלוקים עליו וסברו דאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד, וכן נראה מלשון רש"י, וכן סבר ר' אליעזר ממיץ שביאר דברי הגמ' בנדרים דאי בעי פטר נפשיה, וא"כ ת"ת רשות לפיכך חלה השבועה דהא אמרינן מה הטבה רשות, ובהתכלת אמרינן דאף בעידן ריתחא לא ענשי' ליה כבשאר עשה, ומה שיש עשה של ולמדתם. וכן בלשון רש"י דאי בעי פטר נפשיה משבועות סיני שחרית וערבית ולאו מושבע ועומד הוא ומש"ה דאינו מושבע ועומד לשנות לא מסכת ולא פרק חיילה שבועה עליה לחיוביה משום לא יחל אם עבר עליה ע"כ. וטעמא שאינו מושבע ועומד הא אם היה מושבע ועומד אפילו בל יחל ליכא, הרי לך דס"ל דקריאת התורה חוץ משחרית וערבית הוי רשות ולא חיוב כמו שכתב הר"ן והביא דכן כתבו הרשב"א והריטב"א וכן כתב הרא"ש משמע דס"ל לכל אותם הראשונים דלא שאני לן בין מצוה הכתובה בהדיא למצוה דאתיא מדרש' כיון דהוי מן התורה אין שבועה חלה עליה.

ובהג' לרס"ג (סוף עשה י"ד) הקשה על הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תט"ז שכתב על דברי הר"ן שם שכל המפרשים חלוקים עליו וס"ל שאין מצוה מן התורה ללמוד כל היום. ומביא שם מדברי הרא"מ, והוא תמוה דמלבד דאדרבה חזינן רוב הראשונים שסוברים כשיטת הר"ן בזה. בלאו הכי מדברי הרא"מ שם מבואר שנוקט ג"כ כשיטת הר"ן. ועדיפא מינה ס"ל דאפילו שבועה לא חיילא עלה אלא מדרבנן. ובהגהות מלא הרועים חגיגה יד, כתב, אך הענין שלענין הדין אין דנין אא"כ לא קבע אפי' עתים, אבל מצד החסידות וחיבת התורה הקדושה צריך שלא יקבע עתים ולא יפסוק מלמוד אף רגע.

ולכאורה נראה מהרמב"ם והמחבר שאין חייב ללמוד תמיד, שכתב רמב"ם בהל' ת"ת פרק א' הל' ח' וכן הביאו בשו"ע, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

וכן ברמב"ם הל' ת"ת פרק ג' הל' ו' ובשו"ע סעי' כג, מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה, באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה.

ובשו"ע או"ח סי' קנ"ה סעי' א' כ', אחר שיצא מבהכ"נ ילך לבהמ"ד ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.

במהות החיוב

ובברכת אברהם נדרים קו"א דף ח,א כתב, אם מבטל מ"ע בכל רגע שאינו לומד תולה במחלוקת תנאים, ר' יוסי ורשב"י נגד ר' ישמעאל, ומחלוקת ראשונים דלר"ן וריטב"א מבטל כל רגע מ"ע, וכן משמעות התוס' בברכות, משא"כ לנמוק"י ומאירי ורא"ש ומשמעות תוס' בנדרים וברמב"ם ושו"ע כ' שחייב לקבוע זמן ביום ובלילה, ורמ"א דבשעת הדחק סגי בק"ש, ומ"מ מבואר בגמ' דאסור לומר לעם הארץ כדי שלא ינהגו כן. ולרבא מצוה לומר לע"ה כדי שיעוררו ללמוד מעצמו. ומה דלא מובא בהלכה נראה דתולה לפי הענין, דלכו"ע ראוי לנהוג באופן שהע"ה יקבע עצמו ללמוד תורה. והגר"א ס"ל דחייב תמיד, ודבריו מובאים במ"ב".

ובאבן האזל מלכים פרק ג' הל' ה' כתב, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סבה שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.

בשאגת אריה סי' א' הביא שלא חלק שמואל על הסוגיא במנחות פ' י"א (דף צט) שאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ. והפסוק של ובשכבך ובקומך לשמואל בד"ת לאו לממר' דחייב אדם לעסוק בד"ת יומם ולילה לשמואל אלא שצריך לעסוק באיזה ד"ת בזמן שכיב' וקימה ובפרק אחד יצא ידי חובת מצוה זו.

ובקונ"א השיג על דברי השאגת אריה סי' א' הע' ה' שלכאורה משמע מפשטות דברי רבינו דלשמואל וכן לרבי יוסי ולרשב"י א"צ ללמוד מה"ת כ"א פרשה אחת בזמן שכיבה וקימה וסגי בהכי ידי חובת ת"ת אם כן רב דאמר בנדרים דמצי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית כשמואל ס"ל ויוצא נמי בזה ידי חובת ת"ת. וזה תמוה דהא מהא דקידושין (דף כט) דתני ת"ר ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם בו וזה וודאי פשיטא שבק"ש שחרית וערבית או פרק א' שחרית וערבית לא יהיו ד"ת מחודדין בפיו כ"כ. וכ"כ להדיא הר"ן שם בנדרים.

במעלות תלמוד תורה

כתב החפץ חיים מאמר תורת הבית פרק ה' אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר, כמה שמח שמחה גדולה, וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממות. ועתה, אחי, ראה נא מה שאמרו חז"ל במגילה טז,א גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות, והביאו ראיה על זה מקרא. אבל באפשר המצוה לעשות על ידי אחרים, גדולה היא התורה מכל המצוות. ואף בענין פקוח נפשות, אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולהשני לא נזדמן זה רק עסק לו בתורה, וישאלו אותנו: מי הפעיל יותר? לכאורה הכל משיבין, כי המציל נפשות הגדיל לעשות, אבל חז"ל גלו לנו שאף שגדול מצותה של פקוח-נפש מאד, אבל זה שלא נזדמן לו מצוה זו ורק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה הוא הגדיל לעשות, שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות.

ובספר החינוך מצוה תיט מביא את דברי הרמב"ם, ומוסיף ששורש המצוה, משום שעל ידי הלימוד אדם יודע את דרכי השם יתברך, ובלעדיו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה, כתוב בפסוק יהושע פרק א פסוק ח לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.