מה תהיה הנקמה הפוליטית של נתניהו בגנץ ואיזנקוט? \ אריה זיסמן

ממלכתי מלאכותי

הצניחה בסקרים והאיתותים מהבית הלבן: זה מה שמוציא את גנץ החוצה מהממשלה 

בשבוע הבא זה יקרה. האולטימטום של בני גנץ יפוג ומפלגת "המחנה הממלכתי" תפרוש מהממשלה. הזירה הפוליטית תתחיל לבעבע ובבת אחת תופנה אליה כל תשומת הלב. מיד לאחר ה"הותר לפרסום" היומי (ה"י), יחלו הדיווחים על ההתבטאויות והתרחישים הפוליטיים להקדמת הבחירות עכשיו ומיד. הפוליטיקה תשתלט על השיח היומי ותלובה באמצעות תגבור המחאה.

לקראת אירוע הפרישה, החלו השבוע לחדד עמדות. לזירה נשלח השר גדי איזנקוט, שנשא נאום אופוזיציוני בו מתח ביקורת נוקבת על קבינט המלחמה, בו הוא שותף מתחילת המערכה. איזנקוט לא כיון את דבריו לשמאל, שמשוכנע כי "המחנה הממלכתי" כלל לא היה צריך להיכנס לממשלה, ואם כבר נכנס, היה צריך לפרוש מזמן. כמו כן דבריו לא כוונו לתומכי נתניהו מימין. איזנקוט ייחד את דבריו למצביעי המרכז הדוממים, אלו שתמכו בכניסת מפלגתו לממשלה. המסר: המלחמה אינה צועדת לשום כיוון. אין לנו יותר מה לעשות בממשלה. צריך ללכת לבחירות כמה שיותר מהר.

הנאום של איזנקוט מסיים כאמור את ימיה של ממשלת החירום. בני גנץ תכנן לפרוש כבר השבוע, עוד לפני תום האולטימטום, אך נשאר בסופו של דבר שבוע נוסף. אם לא יתרחש בשבוע הבא משהו דרמטי, דוגמת אירוע הסלמה באחת החזיתות או פריצת דרך בלתי צפויה בעסקת החטופים, ייפרד גנץ מהתואר שר ויהפוך לח"כ מהמניין באופוזיציה, שם יצטרך להילחם על מעמדו מול השלושה שכבר ממתינים לו – ליברמן, סער ולפיד (חבורת "לס"ל" וחסל).

גנץ יצטרך להתמודד מולם עם השאלה, מדוע התמהמה ולא עזב את הממשלה זה מכבר. באופן רשמי הוא לבטח ישתמש בטיעון הקבוע שלו, לפיו כל מניעיו הם ממלכתיים לטובת המדינה, בדיוק כמו שם מפלגתו. אולם באופן מעשי מדובר בממלכתי מלאכותי. הפרישה מגיעה על רקע פוליטי באופן מוחלט. 

גנץ (בדיוק כמו נתניהו) קשוב היטב לסקרים ולא זז בלעדיהם. במשך תקופה ארוכה הראו הסקרים כי רוב מצביעיו רוצים בהישארותו בממשלה ולא נענים לקולות אנשי המחאה הקוראים לו לפרוש. אולם לאחרונה השתנו הסקרים והמפה הראתה תזוזה שלילית ואיבוד של 10-14 מנדטים. המספרים הצביעו על 60% מתומכיו, שדורשים את פרישתו, כיון שלדעתם אין לו עוד השפעה בקבינט.

גם הבית הלבן, שראה בגנץ את האיש שלו בקבינט, ומנע ממנו עד כה לפרוש מהממשלה, אותת לגנץ שמבחינתו אין עוד מניעה שיפרוש. בבית הלבן מבינים שלגנץ אין יותר יכולת השפעה בקבינט ולכן העביר הממשל את תמיכתו לשר הביטחון יואב גלנט, בו הם רואים גורם משפיע עם יתרון כמי שמגיע ממפלגת השלטון.

גנץ קלט את כל האיתותים מסביב ועשה חשבון פוליטי קר, במטרה למנוע את המשך התרסקותו בסקרים. פרישתו תביא מן הסתם להסלמה בהפגנות המחאה, שעד כה הלכו ופחתו. בארגוני המחאה מקווים עתה לתגבור המוני ברחובות וללחץ מאסיבי על הממשלה להקדים את הבחירות. איזנקוט אמנם נקב בתאריך של "בין ספטמבר לדצמבר", אך קשה לראות כיצד זה יתרחש בפועל.

פליטי השינוי

במאבק שהתנהל מאחורי הקלעים על תמיכתו של גדעון סער, זכה אביגדור ליברמן

הכינוס של חבורת לס"ל (ליברמן, סער ולפיד) השבוע, נועד רשמית לגבש דרכים להפלת הממשלה. אולם באופן מעשי, ביקשו השלושה לאותת לגנץ, שיש כבר אופוזיציה מאורגנת והוא לא יהיה בעל הבית. וכך למרות הסקרים שמעניקים לו את הבכורה, השלושה לא ימהרו לתת לגנץ להוביל את האופוזיציה ויזכירו לו בכל הזדמנות את ישיבתו בממשלה והענקת ה"הכשר" לנתניהו". 

הכינוס עצמו שכבר זכה לשם "פליטי ממשלת השינוי", נועד בעיקר לצורך תמונה משותפת. אחד מהשלושה לא עובר את אחוז החסימה, השני הולך ומתרסק בסקרים, והשלישי מאד רוצה להיות המנהיג הבא. בתמונה נראים השלושה מחייכים באופן מאולץ, ויש לכך הרבה סיבות. 

רק לפני שלושה חודשים  האשים ליברמן את לפיד כי הוא "מפקיר את חיילי צה"ל". לפיד טען לעומתו כי ליברמן עסוק ב"חלטורה מקושקשת". השניים לא שוחחו זה עם זה תקופה ארוכה ועתה הם מישרים קו, ומנסים לשים בצד את חילוקי הדעות לצורך מטרה משותפת: הפלת נתניהו (ובלימת גנץ). 

לצלע השלישית גדעון סער, אין מה להפסיד, לאחר שכל הסקרים חוזים שהוא לא עובר את אחוז החסימה. בתקופה האחרונה ניסו אנשי נתניהו לשכנע את סער לחזור לממשלה ולקבל מקום בקבינט המלחמה כפי שדרש. אולם הפנייה הזו הגיעה מאוחר מידי. נתניהו שנכנע בזמנו לגנץ, שהטיל ווטו על כניסת סער לקבינט המצומצם, משלם עתה את המחיר.

במאבק על ליבו של סער, זכה ליברמן. לפי כל הסימנים, השניים כבר סגרו הסכם להליכה משותפת בבחירות הבאות. סער לא הכחיש זאת בראיונות עמו השבוע, אף שגם לא אישר את הדברים רשמית. בין השורות ניתן היה להבין שיש הסכם ושוב סער יסעד על שולחן אחרים. 

בין ליברמן לסער יש הרבה מהמשותף לבטח בהצהרות הקשורות למלחמה. ליברמן התריע כל השנים על הצורך למוטט את החמאס וציין בכל הראיונות עמו מאז השבעה באוקטובר, כי בהיותו שר ביטחון ניסה לפעול ברוח זו, אך נתניהו מנע ממנו להתקדם בתכניותיו, ובכך התאפשר לחמאס לגדול ולהתעצם.

גם גדעון סער מחזיק בדעה דומה ופרישתו מהממשלה באה בעקבות ביקורת מימין שהשמיע נגד נתניהו על התנהלות חלשה מידי במלחמה. לשנים יש עוד דברים משותפים – בקטע הבא. 

מחכים לעריקים 

תרחיש עם סיכויים קלושים: מה תהיה הנקמה הפוליטית של נתניהו בגנץ ואיזנקוט? 

ליברמן וסער מאוחדים בשנאתם לנתניהו. ליברמן קצת יותר, אך גם לסער לא חסר. השניים גם מעוניינים לחבל במעמדו של גנץ – כל אחד מסיבותיו. סער כועס על שותפו לשעבר, בכך שמנע ממנו ישיבה בקבינט המלחמה. ליברמן מצדו רואה בגנץ יריב להנהגת המחנה מול נתניהו.

לכל זה ניתן לצרף גם את דבריו של ח"כ זאב אלקין, נאמנו של סער, לפיו אם ההתמודדות בבחירות תהיה בין נתניהו לגנץ, נתניהו יזכה. סקרי ההתאמה שפורסמו השבוע אכן מוכיחים זאת. הליכוד מצמצם את הפער מגנץ לארבעה מנדטים בלבד, ובסקר ההתאמה לראשות הממשלה, חולף נתניהו על פני גנץ ביחס של 36% מול 30%.

כך או כך, אם בסופו של דבר הממשלה תיפול, זה לא יהיה בגלל כינוס ראשי האופוזיציה השבוע. הממשלה תיפול רק מבפנים – אם יהיו 5 עריקים מהליכוד שיצביעו נגדה. בשלב זה, הדבר לא קורה ולכן אין כל משמעות לחמ"ל שהקים ליברמן, אלא אם הכול מכוון נגד גנץ, כפי שתואר לעיל.

נתניהו לא חושש מעריקת חברים ממפלגתו. האיום הצודק של ח"כ הרב גפני לעזוב את וועדת הכספים לרבות כל ההשלכות הנובעות מכך, מטריד אותו הרבה יותר. אם אכן יפתור את הבעיה הקשה והמטרידה הזו של הפגיעה בחינוך החרדי, יפנה נתניהו לשלב הבא: שינויים בקבינט המלחמה. הרצון שלו יהיה להראות שעד כה דשדשה המלחמה רק בגלל גנץ ואיזנקוט, שנכנעו לתכתיבים האמריקאים. מיד לאחר שיפרשו, ישתחררו הבלמים ואפשר יהיה לעשות יותר.

לפי אחת האפשרויות, נתניהו מתכוון לשנות את קבינט המלחמה ולכלול בו לצד השרים דרמר וגלנט גם את השרים, אבי דיכטר ועמיחי שיקלי. זאת בנוסף לסמוטריץ' ובן גביר, שהפעם לא מתכוונים לוותר. הדבר יגביר בהכרח את הפגנות המחאה, אבל זה כבר לא מפחיד את נתניהו.

הנקמה הפוליטית הגדולה שלו בגנץ ובאיזנקוט תהיה אם יצליח לבצע את עסקת החטופים כאשר הם מחוץ לממשלה. הדבר נראה לכאורה בלתי אפשרי. אולם אם הלחץ הצבאי יתעצם, ייתכן מאד שלחמאס לא תיוותר ברירה, בדיוק כפי שהיה בעסקת החטופים הראשונה. השמחה  של נתניהו תהיה אז כפולה: גם שמחה אמיתית על החזרת החטופים, וגם שמחה לאידם של גנץ ואיזנקוט, שיביטו בעיניים כלות מהאופוזיציה במחזה. הציניקנים יגידו שהשמחה השנייה תהיה גדולה יותר.      

הבחירות וההשלכות

והיה אם יוקדמו הבחירות: כיצד הדבר ישפיע על המשך תפקוד הממשלה בניהול המלחמה?  

ראש המל"ל צחי הנגבי, התבטא השבוע באומרו כי המלחמה תיקח לפחות עוד שבעה חודשים. באם דבריו נכונים (ואין סיבה שלא), צריך לבחון על רקע זה את הקריאות של חבר הקבינט גדי איזנקוט, השבוע יחד עם האופוזיציה לעריכת בחירות מוקדמות כמה שיותר מהר, וכיצד הדברים מסתדרים עם המשך הלחימה.  

מסתבר שגם הציבור (לפחות על פי הסקרים) מעוניין בהליכה לבחירות. העניין הוא שנדרש פרק זמן של שלושה חודשים לפחות בין פיזור הכנסת והליכה לקלפיות, ולאחר מכן עוד פרק זמן נוסף להקמת ממשלה חדשה. ומה יהיה בינתיים? האם החיזבאללה והחמאס ימתינו בשקט עד שיסתיים ההליך בישראל?

כמו כן אסור לשכוח שהמצב הפוליטי בישראל והתיקו בין הגושים, גרמו בעבר לעוד ועוד סבבים שנמשכו חמש שנים. בתווך תפקדו ממשלות מעבר חסרות סמכויות ומי שניהל בפועל את העניינים הם היועצים המשפטיים. הדבר בא לידי ביטוי בבחירות 2019, כאשר היועהמ"ש מנדלבליט עצר את נתניהו לצאת למבצע בעזה בתגובה על ירי של החמאס לאשדוד. במקרה הנוכחי מי שתיקח את המושכות היא היועהמשי"ת גלי בהרב מיארה שדעותיה ידועות.

לפיכך כל מי שתומך בהקדמת הבחירות, בין אם הוא מימין או משמאל, צריך לקחת בחשבון שלא תהיה כאן ממשלה מתפקדת תקופה ארוכה. מצב זה שאינו בריא גם בתקופת שגרה, מחמיר יותר במצב מלחמה.

נתניהו עצמו לא מתכוון לסייע לאופוזיציה. מבחינתו, הבחירות צריכות להעירך במועדן – בסוף 2026. בסביבתו אומרים שאין שום חוק להקדמת הבחירות בגלל מלחמה. לפיכך הממשלה שנבחרה לפני שנה וחצי, צריכה לעשות הכול כדי להמשיך ולתפקד עד המועד החוקי לבחירות, בפרט שיש לה רוב יציב, גם אם גנץ ואיזנקוט יפרשו.

עם זאת ישנם גם קולות נוספים, שקוראים לנתניהו להיעתר בכל זאת לדרישה העולה מהסקרים, ולהכריז על בחירות מוקדמות במהלך 2025, שנה לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק. הדבר יאפשר לממשלה להתמקד במאמצי המלחמה, וגם האופוזיציה תפסיק את ניסיונותיה להפלת הממשלה.

אם מסתמכים על הסקרים, הרי שהציבור יקנה את הפתרון הזה. רוב הציבור לא שותף לרעיונות המחאה המהפכניים, לבטח לא לקריאות של אהוד ברק, שקמה ברסלר ויאיר גולן, שקוראים למרי. הפגנות המחאה הדלילות האחרונות, מעידות כאלף מונים שהציבור לא חושב כמותם. היחידים שמנסים להדהד את ההפגנות ולטעת תחושה כאילו מדובר במשהו רציני וגדול, הם כלי התקשורת. כל גידוף וכל דבר בלע שעולים בהפגנות, זוכים להבלטה תקשורתית גדולה כדי ליצור מצג שווא כאילו מדובר בתנועה המונית גדולה.

שורה תחתונה: תומכי "בחירות עכשיו" צריכים לקחת בחשבון את ההשלכות הצפויות על ניהול המלחמה. את יריביו של נתניהו לא מעניין כלום מלבד החלפתו. כל השאר שווה מבחינתם כקליפת השום. הציבור ברובו אינו חושב כך. נתניהו היה יכול לפתור את הפלונטר אם היה מודיע על תאריך בחירות מוקדם, או לעשות את הצפוי ולהודיע כי הוא לא יתמודד בבחירות הבאות. אולם כל יום שעובר וכל התקפה עליו משמאל, מחזקים אותו להישאר. 

דמגוגיה זולה

מהי התשובה ליריבי נתניהו, הטוענים כי הוא לא מעוניין שהחטופים יחזרו הביתה?

ככל שהמלחמה נמשכת, וככל שהמחלוקת סביבה גוברת, מחככים אויבי ישראל את ידיהם בהנאה, ובראשם מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה. כבר בתחילת המלחמה אמר הטרוריסט מביירות, כי המלחמה הזו תגרום לחילוקי דעות נרחבים בתוך ישראל, דבר שלצערנו מתממש.

בראשית דרכה הייתה המלחמה בגדר של קונצנזוס. רובם ככולם עזבו את המחלוקות הפוליטיות והתרכזו במלחמה. אולם היו כאלו שלא הפסיקו לחרחר ריב והמשיכו להבליט בכל דרך את חילוקי הדעות. עתה כאשר המלחמה נמשכת והקול של אנשי המחאה מהודהד בתקשורת, כחלק מהמאבק בנתניהו, נשמעים יותר ויותר קולות בעד הפסקת המלחמה, אף ששני יעדיה לא הושגו: מיטוט החמאס והחזרת השבויים.

בד בבד מנסים יריביו של נתניהו, לומר שבגלל שיקולי הישרדות פוליטיים, הוא לא רוצה לראות את החטופים חוזרים הביתה. הדברים הנלוזים הללו מתחילים לחלחל לחלק מהציבור, לבטח לאלו שאינם מאוהדי נתניהו. מדובר במשחק ציני ברגשות הורים חטופים, שממילא עצביהם מרוטים. חלקם, חוזרים על המסר הזה, מנסים להיאחז בו, כאילו אם רק נתניהו ירצה, החטופים יחזרו, וכאילו זה לא תלוי ברוצח סינואר. כך בונים נרטיב. כך עובדים על הציבור.

התקשורת משתפת פעולה עם זה ויש פרשנים שחוזרים על כך בכל הזדמנות, תוך שהם  מסבירים ב"ידענות", כיצד נתניהו מנהל מלחמת הישרדות אישית על גב החטופים. הטענה: אם החטופים יחזרו, תיגמר המלחמה ואז הוא ילך הביתה. לפיכך אין לו אינטרס שיחזרו. מדובר כמובן בטיעונים שאין להם מקום. שקר נתעב.

אותם אנשים שטוענים זאת, יצאו להפגנות נגד נתניהו והממשלה נגד הרפורמה המשפטית,   ולפני זה על המשפטים שלו, על הצוללות, על אבי מעוז ותכנית החינוך, על חוק הארנונה, ועוד. כל פעם מוצאים סיבה אחרת. כרגע הם ממוקדים על החטופים, עם הטענה ההזויה כאילו הוא לא רוצה בשובם.

על משקל זה (ורק עליו) צריך לענות לאותם אנשים: אתם לא רוצים שמדינת ישראל תנצח בעזה, משום שאתה חוששים שניצחון כזה יירשם לטובת נתניהו. אתם חוששים שהוא ייקח עליו קרדיט וינצל זאת לצרכיו הפוליטיים. זו הסיבה שאתם דורשים להפסיק את המלחמה. ובמילים אחרות: אתם מוכנים שמדינת ישראל תפסיד במערכה, ובלבד שנתניהו לא יקבל קרדיט על ניצחון.

טענה מול טענה: נתניהו לא רוצה כביכול בהחזרת החטופים כשהם חיים. אתם לא רוצים בניצחונה של ישראל במערכה מול החמאס.

הפסקת הלחימה כרגע תתפרש כהפסד וזה בדיוק מה שאתם רוצים שיקרה. היטיבה להגדיר זאת השבוע ניקי היילי – ששמה מוזכר כמי שעשויה לכהן כסגנית הנשיא (אם טראמפ ייבחר)  "אם מדינת ישראל לא תנצח, החמאס יחזור ויבצע את הזוועות כפי שראשיו מצהירים. כל עוד החמאס קיים זה יכול לקרות שוב. לכן צריך לגמור אותם אחת ולתמיד ולנצח". מה שהיילי אומרת, לא מקובל על יריבי נתניהו, מסיבותיהם.

"עוטף נתניהו"

בין דו"ח מבקר המדינה על חיסוני הפייזר ובין הטבח הנורא בשמחת תורה

דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע, קובע כי ההחלטה האסטרטגית שקיבל נתניהו, בתקופת התפרצות נגיף הקורונה לחתום חוזה עם חברת "פייזר" למתן בלעדיות על החיסונים, לא דווחה כנדרש לקבינט הקורונה. הדו"ח מציין כי במבחן התוצאה, ההחלטה הייתה נכונה, תרמה למניעת תחלואה קשה והצילה חיים של ישראלים רבים. אולם מדובר בהחלטה, שבאותה עת הייתה כרוכה בסיכונים לבריאות הציבור, גם אם היו אלו סיכונים מחושבים. סיכום: החלטת נתניהו הצילה חיים, אבל לא דווחה לקבינט הקורונה.

מיד לאחר פרסום הדו"ח, נטו כצפוי כל הכותרות נגד נתניהו והדגישו את "חוסר אחריותו" בכך שלא פעל תחילה לבקש אישור מהקבינט, אלא רץ לחתום חוזה עם חברת פייזר על קבלת החיסונים.

למשמע ביקורת זו, קשה שלא להיזכר באירועי השבעה באוקטובר. ההשוואה מתבקשת: מחוץ לקיבוצים בעוטף עזה, ובעיקר מחוץ לקיבוץ בארי, התקבצו כוחות צבא לא מעטים, שהמתינו לפקודה להיכנס פנימה. הפקודה התמהמה והתמהמה והלוחמים המתינו והמתינו.  

הפצועים שהצליחו לחלץ עצמם בכוחותיהם האחרונים, היו בהלם כאשר ראו את הכוחות הרבים ליד שער הכניסה. המצב היה אבסורדי לחלוטין: במרחק לא גדול מהם, בתוך הקיבוץ, הורגים המחבלים את כל מי שנקרה בדרכם, נכנסים לבתי התושבים, שורפים, בוזזים ורוצחים. והנה כאן בשער הכניסה עומדים הכוחות באפס מעשה וממתינים לפקודה שבוששה מלהגיע.

אחד הפצועים סיפר כי קם בשארית כוחותיו מהאלונקה עליה הושכב, ופנה לחיילים בתחינה: "כנסו פנימה"! "תצילו מה שאפשר"! "הורגים לנו את כל המשפחות". החיילים הנהנו בראשם והמשיכו להמתין ולהמתין. הפקודה הגיעה רק לאחר כמה שעות. אם היו נכנסים קודם, היו מצליחים להציל לא מעט אנשים.

ובחזרה לפייזר: אם נתניהו היה מחכה לאישור הקבינט, זה יכול היה להימשך ולהמשך, תוך בדיקת החוזה, והמכרזים, ואז החלפת טיוטות ומסמכים, קבלת חתימות של היועצים המשפטיים, הלוך ושוב,  ובקיצור הליך בירוקרטי שהיה נמשך זמן רב. התוצאה יכולה הייתה להיות עגומה וקשה עם מותם של חולים רבים בהיעדר חיסונים מתאימים.

נתניהו חתך את ההליך הבירוקרטי, פנה ישירות לפייזר, הביא את החיסונים והציל בס"ד חיים. בעולם ידעו אז להעריך את המבצע הזה והוא זכה לשבחים רבים כמי שהתעשת ראשון והביא למנות חיסונים גדולות עבור ארצו. אולם מה שהבינו בעולם, נעדר מבינתם של אנשי משרד מבקר המדינה. לעיתים לא צריך להמתין לפקודה. צריך לעשות מעשה, להיכנס פנימה ולהציל חיים. 

רמזור ולעזור

התחקיר נגד שרת התחבורה ישרת את מתנגדי הליכוד בתעמולת הבחירות הבאה

הנה הצליח לו לעיתונאי "חדשות 13" רביב דרוקר. לאחר פרשת הצוללות אותה חשף, פרשה שנותרה במצולות הים, הוא העלה לגבהים את פרשת מירי רגב, ואפילו הקולגות מרוב הערוצים האחרים מפרגנים ומהדהדים.

דרוקר, שלשבחו ייאמר כי מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, ואף הודה לאחר הבחירות האחרונות כי הוא עצוב לנוכח תוצאותיהן, הוא אחד ממובילי הקו המתוחכמים נגד הממשלה. את דבריו (ומאמריו ב"הארץ") נגד נתניהו והממשלה הוא מתבל בהומור ובחיצים מושחזים. השבוע הגיע לשיא בעקבות התחקיר שפרסם נגד שרת התחבורה מירי רגב. לא מן הנמנע שהפרשה הזו תככב בתעמולת הבחירות של המפלגות השונות נגד הליכוד.    

התחקיר הזה הזכיר לנו את ההפסד של הליכוד ב-92, כאשר אריאל שרון היה שר השיכון ומקורביו הואשמו בפרשיות שונות בעקבות דו"ח מבקר מדינה חריף. הדו"ח הזה הוביל לסיסמא המפורסמת "מושחתים נמאסתם", שכיכבה באותה מערכת בחירות בתעמולה של המערך (גלגול קודם של מפלגה העבודה).

אם הפרשה של רגב תתפוס תאוצה ותגיע לחקירות ובדיקות של המשטרה, תהיה זו גרסה שנייה של "מושחתים נמאסתם". מנגד גם אם רגב תצליח להזים את החשדות נגדה (ויש לה תיק גדוש מסמכים לטובתה) עדיין יהיה קשה להסיר ממנה את הבוץ. דרוקר הצליח הפעם במשימתו.

במרכז התחקיר נטען כי רגב פעלה לקדם רשויות, על פי מידת היכולת של האנשים המובילים ברשות, לסייע לה בפריימריז. התחקיר שהתבסס על צעיר בשם יונתן יהוסף, שכיהן כראש המטה המקצועי של שרת התחבורה, הציג מסמכים, התכתבויות, והקלטות של השרה וסביבתה הקרובה, מתוך מטרה לחשוף את "דירוג הרמזור" של הערים והיישובים.

הדירוג הזה נקבע על פי תוצאות הפריימריז של רגב באותם מקומות. צבע ירוק סימן רשויות שיש לעזור להן ולהילחם עבורן. צהוב זה רשויות פרווה, שאין להתאמץ עבורן יתר על המידה, אך לנסות לעזור. צבע לבן זה "שלחו מכתב ונדבר" ובמילים אחרות: חפשו אותנו. ראשי מועצות ופעילים משמעותיים שהיו קרובים לרגב דורגו בשם "יהלום". תחתם סומנו פעילים חשובים כ"עוגן" ולאחר מכן פעילים מרכזיים ופעילים רגילים.

בתגובה, דחתה השרה רגב את כל הטענות הללו והיא גם מתכוונת לתבוע את דרוקר בעקבות התחקיר. לדבריה, "מדובר באוסף של שקרים, טענות שווא, חצאי אמת וסילוף של המציאות. צר לנו שהתבססתם על דבריו של יונתן, עובד לשעבר, שגנב מסמכים מלשכת משרד התחבורה כדי להכין תחקיר מכפיש ושקרי נגד שרת התחבורה". רגב טענה כי כל מסמכי הרמזור הוכנו על ידי יהוסף עצמו מבלי שאיש במשרד ידע על כך.

ולמרות ההכחשה, סביר להניח שהתחקיר הזה לא ירד מסדר היום. כבר עתה כאשר מזכירים את שמה של רגב, מוסיפים הפרשנים בזלזול את המילה "רמזור". פרשנים אלו מתעלמים מהעובדה  שרגב לא המציאה את שיטת הרמזור (תיעדוף לפי קרבה פוליטית). כך נהגה שרת התחבורה הקודמת מיכאלי במשרד התחבורה, כך נוהגים כל שרי הממשלה במשרדיהם וכך נוהגים גם ראשי ערים. מי שמצביע עבורם חש קרוב כדי שימלאו את מבוקשו. אין בכך שום חדש. שיטת רמזור במטרה לעזור.

העבודה פינת קפלן

העם לא עם גולן:  מסיבת שמאל קפלניסטית, מרצ, אחים לנשק ואנשי המחאה, כולל אהוד ברק

משהו מוזר התרחש השבוע במחוזות השמאל. ארבעה התמודדו על ראשות מפלגת העבודה, אף לא אחד מהם חבר כנסת מכהן מטעמה. כצפוי, ניצח ח"כ לשעבר, יאיר גולן ברוב מוחץ ושוב הוא התעלם ממפלגת הבית, כאשר על הקיר מאחוריו, לא הופיע אזכור שמה. לאורך כל מערכת הבחירות השתמש בשם וירטואלי – "הדמוקרטים".  "העבודה" הוזכרה בקושי בשוליים.

כיום יש לעבודה ארבעה חכי"ם – היורי"ת (הכושלת) מירב מיכאלי ועוד שלושה – לזימי, קריב ורייטן. שלושתם רצו להתמודד, אך הסירו את מועמדותם כאשר הגיע גולן. עם בחירתו הוא ינסה לאחד את כל הגוש למפלגה אחת. מדובר במרצ שלא עברה את אחוז החסימה, שארית העבודה, אנשי המחאה הקפלניסטים, אחים לנשק, ועד דמויות שמאל שנעים ונדים בין המפלגות השונות מבלי למצוא בית קבוע.

גולן עצמו כבר נכשל בעבר כאשר התמודד על ראשות מרצ. בממשלה הקודמת כיהן כסגן שר הכלכלה, ולא הטביע שום חותם. מה שכן זוכרים ממנו, אלו נאומיו הקיצוניים, שחלקם גובלים בסרבנות. כך לדוגמא בשיחה עם פעילים בגני תקווה שהתקיימה לפני שלושה שבועות, צוטט באומרו כי יש לסרב לשרת במילואים כדי להפיל את הממשלה. בעבר גם אמר כי הציבור הישראלי צריך כמה שיותר להפסיק לשלם מיסים כצעד מחאה נגד הממשלה.

יש להניח שגולן עוד יחריף את התבטאויותיו כדי לסחוט תשומת לב. בינתיים הוא סוחט תגובות גינוי גם מחלקים באופוזיציה, דוגמת ח"כ גדעון סער שקרא לו להתנצל על נאום סרבנותו. לסער ולליברמן שפונים לקהל הימין (שאינו תומך בנתניהו) יהיה קשה לשבת יחד עם גולן באותו פורום, אם יתמיד בדעותיו הקיצוניות.

בסקרים הראשונים שלו השבוע, קיבל גולן עם מרצ יחד עשרה מנדטים. הניסיון קובע שתמיד בשבוע הראשון לבחירה מקבלים מספר גבוה, ומשם רק יורדים מטה. גולן יעשה כל מה שאפשר כדי לשמור על מספר מנדטים דו ספרתי. לשם כך הוא זקוק כאמור לאיחוד מלא של השמאל, וכמובן לתת מקומות בכירים לראשי המחאה וראשי אחים לנשק, שפוזלים לכנסת, לרבות גנרלים לשעבר (יעלון, דן חלוץ) ועוד. גם אנשי מרצ ירצו כמובן לקבל מקומות בכירים ברשימה וכמותם שלושת הח"כים המכהנים של העבודה. המריבות בדרך.  

כך או כך, מפלגת העבודה במתכונתה המוכרת משנים עברו סיימה השבוע סופית את דרכה. דעותיו של יאיר גולן, הן שמאלה ממה שהייתה העבודה, והוא ייקח אותה עוד יותר למחוזות השמאל ההזוי והמחאה הקיצונית. רבים ממצביעיה בעבר, כבר מזמן לא שם, והן מצאו בית בעיקר אצל גנץ.

היטיב להגדיר את מצבה תמיר מורג, עיתונאי שנמנה בעבר על חבריה ועבר ימינה: "נכמר הלב על מפלגת העבודה, שבזמנו הקימה את המדינה ועכשיו בחרה ברוב שהיה מביך את בשאר אסד, אדם שפעם פיקד על לוחמים בצה"ל והיום הוא קריקטורה שמפקדת על גדודי מטורללים בעודם צרים על מספרות בצפון ת"א. הרבה חברים שאלו אותי מה קרה לי, שבעבר הייתי במפלגת העבודה וכיום אני בימין? תשובתי הייתה ונותרה שבעוד שאני זזתי ימינה, העבודה דהרה קילומטרים רבים שמאלה, למחוזות הזויים ומסוכנים, וברחה ממני ומרובם המוחלט של מצביעיה".

ערכת ברקת

האופוזיציה מבית של נתניהו: כך מתכוון ברקת לכבוש את ראשות הליכוד והממשלה

השר ניר ברקת הביט לבטח בסקרים שפורסמו השבוע והתקשה להאמין. הליכוד בראשות נתניהו: 21 מנדטים. ניחא אם הסקר היה מתפרסם בחדשות 14, ניתן היה לחשוב שמדובר בסקר מגמתי.  אולם הסקר פורסם ב"חדשות 12" ("תבהלה 12" – בפי הביביסטים),  מה שמוכיח שנתניהו אכן מצמצם את הפער. לאחר תקופה ארוכה בה דשדש סביב 16-18, הוא כבר עם קידומת 2. ברקת כאמור מתקשה להאמין.

בליכוד עוקבים זה זמן אחר התנהלותו של ברקת, ומבינים כי הוא שינה כיוון. אם בעבר דובר שהוא לא יתמודד על ראשות המפלגה כל עוד נתניהו נשאר בראש, הרי שלאחרונה ברור לכל מי שמכיר את ברקת, שהוא נחוש להתמודד מול ראש הממשלה ומשוכנע גם שיוכל לנצחו.

ברקת שמכיר היטב את חוקי הליכוד הבלתי כתובים, יודע שאסור לקרוא תיגר פומבי על מנהיג הליכוד, ולכן מתנהל מתחת לרדאר. את הביקורת שלו הוא משמיע במקומות שונים, אבל לא באופן שישבור את הכלים.

כך לדוגמא בשבוע שעבר, נפגש ברקת עם בכירים בעדה הדרוזית, שהתלוננו על דרכי פעולת הממשלה בצפון. ברק (לפי חדשות 12) ענה להם: "נתניהו וגלנט פחדנים. נסראללה מריח את החולשה שלהם".

ההתבטאות הזו לא זכתה לכותרות גדולות, אך בליכוד לא הופתעו ממנה. זה זמן מנהל ברקת עימות בעצימות נמוכה מול נתניהו, אך נמנע מלהגיע לפיצוץ. העימותים שלו נסובים כולם סביב אירועי השביעי באוקטובר. ברקת תוקף את נתניהו מימין, מתלונן על המהלכים הכלכליים של הממשלה וגם על האיטיות של מהלכי המלחמה.

ערכת ברקת כוללת סקרים קבועים שבודקים את מצבו במפלגה. בערכה הזו נמצאים גם הסקרים שמראים לו, שלנתניהו אין כל סיכוי לנצח בבחירות הבאות. ברקת משוכנע שהוא יוכל לנצח את נתניהו בפריימריז כדי להשאיר את הליכוד בשלטון. קשרי השטח שלו עם פעילי המפלגה הדוקים והוא מתחזק אותם היטב.

בימים כתיקונם, נתניהו לא היה מהסס לפטרו מהממשלה, או להעמידו על מקומו, כפי שהוא עשה בעבר לכל מי שהעז לדבר סרה נגדו. אבל הימים אינם כתיקנם, ונתניהו לא מתכוון לתת לברקת פרס חינם ולהפוך אותו למנהיג המחנה מולו.  

ברקת מצדו לא מתכון להתפטר מהממשלה מעצמו. הוא לא רוצה להרגיז את חברי הליכוד, שאינם אוהבים כאמור צעדים קיצונים שכאלו. מאידך הוא לא חושש משום ועדת חקירה עתידית, שתחקור את אירועי השביעי באוקטובר כיון שהוא לא קשור כלל לעניין. הוא אינו חבר קבינט ותמיד יוכל לומר שלא היה שותף להחלטות.

בכל מקרה, חמ"ל האופוזיציה של ליברמן, סער ולפיד, ששואף לקבל עוד 4-5 קולות מתוך הליכוד, לא יכול לבנות על ברקת. האצבעות שלו, לא יפילו את הממשלה. מי שרוצה לזכות בראשות המפלגה ובראשות הממשלה מכיר היטב את הכללים הפנימים של הליכוד.

הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון "יתד נאמן"