הדילמה: הגבאי הראשי נפטר, מי יירש את מקומו?

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם (ויקרא ג, ד)

א. במדרש מבואר (וכן בתו"כ שמיני) אילו היו להם בנים – קודמין לאלעזר ולאיתמר, שכל הקודם בנחלה קודם בכבוד. ומבואר בהמשך דבריו שמבדובר בכהונה הגדולה שאם היו בנים לנדב ואביהו היו קודמים לאלעזר ואיתמר לכהונה גדולה, ואפי' שנדב ואביהו עצמם לא כיהנו בכהונה גדולה לפי שזה היה עובר בירושה.

וכן מבואר בדברי רש"י בדברי הימים ע"פ דברי התו"כ, והוכיח כן מיהוצדק ששימש יהושע כשעלו מבבל לפי שהיה בנו של יהוצדק למרות שעזרא שהיה אחיו של יהוצדק היה חי מ"מ זה עבר ליהושע בירושה כיון שיהוצדק היה הבכור, וכן נקט הגר"א (שם ה, לו), אמנם בחקרי לב (כב) הק' בשם ר' חיים מודעי, דברש"י (שם פרק ה, מא) כתב טעם אחר לכהונת יהושע כיון שעלה קודם עזרא, ומשמע שאם היה עולה עזרא לפניו לא היה יורש את הכונה.

ובתוס' ביומא (ט,א) מבואר שיהוצדק שימש בכהונה גדולה, ודלא כרש"י, ולפי"ד יבואר שמה שמלך יהושע היה בירושה ממנו ולא צריך לחדש שדילג על עזרא ועבר ליהושע.

ובש"ך בחו"מ (מט, יד) הוכיח ממש"כ יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול שתואר הכהן הגדול הולך על יהושע ולא על יהוצדק, ועיי"ש.

מקור הדין בירושת שררה

ב. והנה במקור הדין של ירושת שררה, מצינו בתו"כ (צו) 'והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אֹתה' מלמד שיהא בן קודם לכל שבעולם. וכן דרשו שם (אחרי ז) 'לכהן תחת אביו' מלמד שהבן קודם לכל אדם. וכן מבואר בספרי (שופטים יח). וכך פוסק הרמב"ם (הל' מלכים א, ז ובהל'  כלי המקדש ד, כ) לענין מלך וכהן גדול ושאר שררות.

שליח ציבור לענין ירושה

ברמ"א (או"ח נג, כה) כתב ע"פ תשובות הרשב"א (סי' ש) לגבי שליח ציבור שהזקין ורוצה למנות את בנו לסייעו לפרקים אפי' שאין קולו ערב כמותו אם יש בו את שארר המעלות אין הציבור יכולים למחות בידו, ומבואר בדברי הרשב"א שאפי' אם הוא עדיין בחיים ואינו יכול, בנו עומד תחתיו כמו שמצינו בשאר מינויים כגון בכה"ג, ששייך ירושה עוד בחייו לעניין השררה. ובאבני נזר (יו"ד שיב  קונטרס 'שש מעלות לכסא' אותיות פה פו) כ', דהמקור לדברי הרשב"א הוא מהמדרש אצלינו, כמו שמבואר 'ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם' ר' יצחק אמר בחייו, שאם ארע טומאה באהרן שימש אלעזר, ארע טומאה באלעזר שימש איתמר [וכן נקט רש"י בפשוטו של מקרא ד'על פני אהרן' בחייו משמע,] ור' חייא בר אבא אמר: במותו. משמע שיש מ"ד שסובר שחל הירושה בחייו.

והיה מקום לדון אם שייך דין ירושה בזה כשאר ירושת ממון, ואם נאמר שחל בחיים לכאורה הרי"ז הלכה נפרדת מדין ירושה, והיה אפ"ל שבכל ירושה כיון שהאב הוא הבעלים א"כ לא פקע ממנו הבעלות משא"כ בירושה של ששרה כיון שהאב אינו ראוי חל בזה הירושה גם בחיים, וכסברא זו הביא בחקרי לב (או"ח טו,כד), והוכיח מהגמ' במכות (יא,ב) שיש מ"ד שכה"ג שגילו שהוא בן גרושה שמוציא רוצח מעיר מקלט כיון שנחשב כמיתה לעניין הכהונה.

נכד בירושת שררות

ג. ולכאורה מבואר מדברי המדרש שגם בן הבן ישנו בירושת השררה וכן כתב הרמב"ם (מלכים א,ז) להדיא שכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, ופירש בהגהות מיימוניות (וכ"ה בכס"מ) שמקורו במדרש דידן. והגר"א (ביו"ד סוס"י רמה) הראה מקור אחר – בתוספתא שקלים (ב,טו.) וכ"ה באו"ש, ומבואר שזה בכלל דין ירושת נחלה שבן הבן יורש.

אמנם לא משמע דזה מדין ירושה שעובר ליורש הבא, דבתו"כ מבואר שאם אין הבן, זר ישמש תחתיו, באחרונים דנים, האם יש שם יורש על הרחוק במקום שיש קרוב אם לאו (ע' קובץ הערות סי' מ). והנה שיטת הרשב"א בנדרים (מח) גבי בן ששמודר הנאה מאביו שבמות האב הרי הנכסים הפקר ומוכח שכשהבן קיים ואין יכול לירש לא אמרי' שיורש הרחוק נקרא יורש, ולפי"ז ביאר האבנ"ז שהרמב"ם איירי כשאין בן להכי הנכד יורש משא"כ התו"כ דיבר במקום שהבן קיים רק שאינו ראוי ובאפון זה אין הנכד יורש.

והוסיף האבנ"ז להוכיח שדין זה שכתב הרמב"ם אינו מוסכם בראשונים, דבמרדכי (סו"פ החובל) כתב, שאין אדם יכול למכור או ליתן שררתו לאחרים, והוכיח כן מדאמרינן בתו"כ 'ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו' בזמן שממלא מקום אבותיו, ואם לאו יבוא אחר וישמש תחתיו, וכל שכן שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל. והנה הגר"א (בשו"ע שם) פירש ההוכחה, כיון שאחר משמש תחתיו מוכרח שאין יכול הבן למכור שררתו למי שירצה, והאבנ"ז סבר שאין נראה כן בכוונת המרדכי, אלא ביאר שהמרדכי מפרש את דברי התו"כ שאין השררה נתונה אלא לבן, ואם אין הבן ראוי ניתנת היא לאיש אחר ולא לשאר קרובים, וכל שכן שאינה עוברת במכירה.

א"כ מצינו לדברי האבנ"ז שנחלקו הראשונים אם השררה עברת בירושה לשאר קרובים מלבד הבן , דשיטת התוספתא והמדרש וכן פסק הרמב"ם שיש דין ירושה כדין רושת נחלה, והמרדכי ע"פ התו"כ דרק הבן עומד תחת אביו בירושה זו ולא שאר קרובים.

אם דין ירושת שררה כירושת נחלה

ד. ובביאור מחלוקתם נראה האם דין זה שהבן נכנס לשררת אביו, שייך לגדרי ירושה, שלכך יש בה כל סדר נחלות [כן דעת הרמב"ם] או דין לעצמו הוא כדוגמת שדה אחוזה ויעוד שאינם אלא בבן, כן סבר המרדכי עפ"י התו"כ, וזהו שהוכיח שכשם שאין השררה שלו להורישה לאחר [ורק בבן דין מיוחד הוא שקם תחת אביו,] כך ודאי אין יכול למכרה לאחר.

אמנם בדברי המנחת חינוך (מצוה שעז) כתב שגם במקום שרק הבן יורש הרי"ז מדין ירושה, וא"כ צריך לבאר בשיטת המרדכי שמזה שרק הבן יורש ודאי שא"א למכור ולתת מתנה לאחר, ואפשר לבאר בפשטות כיסוד הגרנ"ט שחלוק דין הירושה בבן מירושת שאר קרובים, שהבן קם תחת אביו לעמוד במקומו ברשותו הממונית, ואילו בשאר קרובים הירושה נידונית כהעברת נכסים מרשות אחת לרשות אחרת, ולפי"ז סבר המרדכי  שדברים אלו אינם כנכסים העוברים מרשות לרשות, ודוקא הבן יורש מפני שהוא נכנס תחת אביו, אבל שאר יורשים אינם זוכים בהם שאין השררה עוברת כחפץ, וכל שכן שאין אדם יכול למכור או לתת לאחרים.

שיטת הרמב"ם יורש קם תחתיו

והרמב"ם ס"ל שדין ירושה בשררה ודאי שאינו יכול למוכרו כממונות, אלא דשיטת הרמב"ם בכל ירושה היא שאין הנכסים עוברים מרשות לרשות, אלא הנכסים במקומם עומדים והיורש נכנס תחת הבעלים, וכמבואר בדברי הנתיבות (סי' רעו) שיש דין בירושה גם בדבר שלא בא לעולם וגם בדבר שאין בו ממש ובדבר שאינו ברשותו שבדיני קניינים לא שייך בהם חלות קנין מ"מ בירושה מהני כיון שאי"ז העברת הבעלות אלא שהיורש עומד במקום הבעלים, וכן בדין רשות יורש לאו כרשות לוקח וכן מהא דיורשים חייבים במעשר בהמה, דאין הירושה כשאר הקניינים.

בן בירושת אביו

ובשיטת המרדכי נראה דלא חלק, על כל הראיות הנ"ל אלא דסבר דדין ירושה של בן שאני מכל יורשים שיש דין של בן שקם תחת אביו, שהרי יש דין ירושה גם לבן מאמו למרות שאמו לא יורשת את בנה, כיון שהבן יורש מכח היותו כהמשך מהוריו וכבשר מבשרם, נמצא לפי"ז שהבן חלוק משאר יורשים בסיבת חלות שם'יורש' אבל לא בגדר מהות הירושה גופא, א"כ סבר בזה המרדכי דנזה שרק לבן יש כח ירושה מחמת היותו כרעא דאבוה, מזה יש ללמוד בסברא שאין כח ביד בעלי השררה למכרם או ליתנם שאין בהם ירושה, אעפ"י שגדרה היכנסות היורש לרשות המוריש, כל שכן שכח מכירה ונתינה אין בהם לבעליהם. (כן ראיתי שביאר הגר"א עוזר שליט"א).

אם יש מינוי שררה ברבנות

ה. והחת"ס (בתשובה או"ח יב) הקשה, מאחר דילפינן בספרי (שופטים) דין ירושה בכל השררות שבקרב ישראל, מדוע צריך ילפותא מיוחדת לכהן גדול מקראי ד'והכהן המשיח תחתיו מבניו' (בתו"כ צו) ו'לכהן תחת אביו' (שם אחרי), וייסד שם שאין ירושה אלא במינוי של שררה ולא במינוי של קדושה, ולכך בכהונה גדולה שהיא דבר של קדושה, אין בה בעצם ירושת שררה אלא דין הוא בכהונה גדולה שהיא עוברת לבנים, ולא מדין ירושת שררות. ועפי"ז ייסד שאין ירושה ברבנות מפני שאינה 'שררה' אלא ענין שבקדושה. אמנם למעשה הורה החת"ס (בתשו' או"ח יג) כדברי הרמ"א, כי לפי הנהוג בדורות הללו יש לראות את הרבנות כמינוי שררה ולא כמינוי קדושה. וע' משנ"ב סי' נג שם.

א"כ מבואר דיש חילוק בין דין מלך ופרנס הוא מדין ירושה, משא"כ בכונה איו מדין ירושה אלא שקם תחתיו, וכן מדוייק בספרי (שופטים) גבי מלך ושאר שררות, אמרו: 'בנו עומד תחתיו… בניהם עומדים תחתיהם' ואילו בתורת כהנים (צו, אחרי) גבי כהן גדול אמרו 'שיהא בן קודם לכל שבעולם, 'מלמד שהבן קודם לכל אדם', שבמלך ושררה נקטו לשון עומד, ובכהן גדול נקטו בלשון קודם. לפי שבמינוי שררה יורש הבן את שררת אביו וקם תחתיו, ובכהונה הוא רק קודם לכל אדם למנותו תחילה.

נכד גדול קודם בירושת שררה

ו. א"כ מבואר בדברי המדרש שבירושת שררה בן הבן הגדול קודם לבן הקטן, דאם היו בנין לנדב ואביהו הם היו קודם לאלעזר ואיתמר, ומה דבכל מקום הבן קודם לנכד כאן הם ירשו את מקום אביהם דרך משמוש כאילו ירשו נדב ואביהו בקבר והעבירו לבניהם, ומצינו א"כ דגם בירושת שררה יש לדין משמוש ומוכח דזה בדין ירושה.

אמנם בחקרי לב כתב, דהבן קודם לבן הבן, והוכיח כן מדברי רש"י בדברי הימים (פרק ה) שיהושע בן יהוצדק התמנה כיון שעלה קודם עזרא ואילולי שעלה קודם עזרא היה מתמנה לכהן גדול כיון שעזרא היה בנו של שריה ויהושע היה נכד למרות שהיה בן של הבן הגדול יותר, ומה שהביא להקשות מר' חיים מודעי מרש"י (שם פרק כד) כ' החקרי לב שהביאור בדברי התו"כ הוא שמדובר בירושת הסגנות של נדב ואביהו ולא בירושת כהונה גדולה של אהרן, אמנם במדרש מפורש שהנידון הוא על הכהונה גדולה, ומוכח שיש דין משמוש נחלה בירושה של שררה.
אכן יש להעיר עוד, שאף אם נאמר דשררה ממשמשת ובאה, אבל התינח בנדב ואביהוא שכבר מתו, אבל ביהוצדק לא מצינו שמת אלא כתב רש"י שהלך בגולה ולא עלה עמהם, והרי בעודו בחיים לא שייך גדר משמוש [אלא אם כן נחדש שלגבי שררה כשאינו ראוי לשמש דיינינן כאילו מת, כדלעיל], וא"כ היאך זכה יהושע בנו בכהונה גדולה.
ואפשר לבאר דירושת בן הבן היא אף בלא דין משמוש נחלה, וכדמוכח מדברי התוס' בב"ק(קח) גבי בן שגזל את אביו ונשבע לשקר והודה, שאם מת האב משלם הגזלן את חלק ירושתו בגזלה לבניו שלו ולא לאחיו – הרי שהנכדים [בני הגזלן] קודמים בחלק אביהם לבנים הגם שאביהם חי. וכיו"ב יש בתשובת הרא"ש (יז) גבי מומר שאינו יורש את אביו מתקנת הגאונים, ואם יש לו בנים – הבנים יורשים. ואם המומר בכור – יורשים בניו חלק בכורה שלו. הרי שהנכדים קודמים לאחי אביהם בחלק אביהם בירושת זקנם הגם שאביהם חי ואינו יורש. ומזה מוכח שדנים את בן הבן כמו הבן, דבני בנים נידונים כבנים עצמם ביחס לזקנם, ושפיר שייך בהם דין ירושת חלק האב בלא דין משמוש. והכא נמי מובן שיהושע הרי הוא כיהוצדק אצל שריה, ולכך הוא קודם לעזרא.

אמנם ברמב"ם (בהל' כלי המקדש כתב, כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, ומשמע שהכליל את המלך והכה"ג באותו דין