ריח חריף של עשן ופיח ממלא בימים אלו את חלל האוויר של כל הישובים הסמוכים לגבול הצפון. הירוק שמאפיין את נופי הגליל הפך לשחור, וזה הצבע השולט לכל אורך קו האופק. התמונות שהגיעו השבוע מהצפון לא נראו מאז תחילת הלחימה וסיפרו את כל הסיפור: אפילו במלחמת לבנון השנייה לא עלו באש אלפי דונמים כפי שקרה (וקורה) השבוע.
ריח השריפות כתוצאה מהשיגורים והיירוטים נספג בקירות הבתים ובבגדים של מעט התושבים שלא התפנו מבתיהם. ידיהם שחורות מפיח לאחר שניסו לעזור לכוחות הכיבוי בפעולותיהם לבלום את הלהבות. חלקם עשו זאת באמצעות צינורות מים שהוציאו מחצרות הבתים.
פעולות הכיבוי הן ידניות. כוחות הכיבוי נמנעים מלהזניק מטוסי כיבוי מאז תחילת המלחמה בשל הקירבה לגבול. השבוע הוזנקו סוף סוף המטוסים, אבל רק בחלק מהמקומות, כדי לא לשמש מטרה לחיזבאללה.
רוב התושבים בצפון נמצאים זה שמונה חודשים מחוץ לבתיהם והתמונות שהם ראו השבוע, גרמו להם ללחץ רב. תחושתם הייתה שבתיהם עולים באש מבלי שהם יוכלו לסייע מרחוק. דובר עיריית קריית שמונה, דורון שנפר, ניסה להרגיעם. הוא נע מבית לבית עם הכבאים, צילם את הבתים ושלח את התמונות כדי שיראו שבתיהם נותרו שלמים והשריפות הן בעיקר בשטחים פתוחים. "קרה לנו נס", צוטט קצין הביטחון של העיריה, אריה דקל. "הבתים לא נשרפו, רק פרגולות ומחסנים בחצרות, מלבד בית אחד שניזוק מפיח".
"ריח השריפות יעבור אבל התחושות הפנימיות קשות", אומרים בקריית שמונה. לתחושתם (הצודקת), אם הרקטות היו נופלות בתל אביב וברמת גן, הייתה נפתחת מזמן חזית שנייה מול החיזבאללה. אם פארק הירקון היה עולה באש, כוחות הכיבוי היו באוויר תוך דקות ולבנון הייתה בוערת בתגובה. הסיסמא "דין קריית שמונה כדין תל אביב" נותרה ללא שום כיסוי.
ראשי הישובים בצפון חוששים בצדק כי תושביהם לא יחזרו לקו הגבול בעתיד. מאז פרוץ המלחמה חייהם השתבשו לחלוטין. חלקם התרגלו כבר לחיים האחרים במרכז הארץ או בכל מקום בו הם נמצאים. הזמן שחולף גורם להם לחשוב על עזיבה לתמיד.
נתניהו, שביקר השבוע בקריית שמונה (ועורר סערה פוליטית בהחרמה לא חכמה של ראש העירייה אביחי שטרן) וגלנט שמגיע בכל הזדמנות, מנסים אמנם להרגיע בהצהרות תקיפות נגד החיזבאללה. אולם ראשי הישובים קצו בהצהרות ורוצים מעשים. דווקא בני גנץ, הוקלט השבוע בפגישה עם ראשי הישובים כשהוא גלוי לחלוטין מולם. "ישנה סבירות לא מבוטלת שמה שאתם רואים עכשיו זו רק ההתחלה. אל תקטרו על ההווה, תחשבו על העתיד. אנחנו לא נברח מכאן, אבל צריך להתכונן למלחמה יותר קשה".
כאשר תתרחש המלחמה הזו, סביר להניח שגנץ לא יהיה בממשלה (כפי שנרחיב בהמשך).
ההכרעה מתקרבת
הדילמה: האם לסיים את המערכה ברפיח ולעבור לצפון או לנהל מערכה בשתי חזיתות
יום שני השבוע היה רווי באירועים קשים. אירוע רדף אירוע בדרום ובצפון. זה החל בידיעה על איתור גופת דולב יהוד הי"ד, החובש מניר עוז, שיצא ביום הטבח לסייע לנפגעים והוגדר עד כה כחטוף. בהמשך דווח על ארבעה חטופים נוספים, שלושה מהם מעל גיל 80, שנהרגו בשבי חמאס (יתכן מירי בשוגג של אש ישראלית). בערב החלו להשתולל השריפות ברחבי הגליל כתוצאה ממתקפת רקטות וכטב"מים ששיגר החיזבאללה. כל זה כאשר ברקע מרחפת עסקת החטופים והלחץ שמפעיל הנשיא ביידן.
הכותרות היו בהתאם: "עסקה או ממשלה" בדרום, "הסלמה או הסדרה" בצפון. הכול כמובן קשור וכרוך זה בזה. התחושה הכללית היא שההסלמה בצפון הבוער משתלטת על סדר היום ומקרבת מלחמה גדולה מול החיזבאללה.
תושבי הצפון (לרבות חיפה) יכולים להעיד על רעש חריג מהרגיל של מטוסים השבוע, דבר המלמד על ההכנות לקראת מה שצפוי. לפי שעה חלוקה מערכת הביטחון בשאלת אופן הפעולה מול החיזבאללה. בישיבת הקבינט השבוע, הוצגו שתי אפשרויות בפני הדרג המדיני: המשך התמקדות הלחימה ברפיח תוך הכלת המצב הקיים בצפון עד סיום הלחימה בעזה, או מעבר לתגובה צבאית חריפה מבלי להפסיק את פעילות הצבא ברפיח.
מהתגובות של ראשי הצבא ניתן היה להבין כי הפעולה בצפון מתקרבת ומגיעה לנקודת הכרעה. הניסיון להגיע להסדר מדיני על פי ההסכם שהכין המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין, אינו מתקדם. החיזבאללה לא מקבל לפי שעה את דרישתו של הוכשטיין ליישום החלטה 1701 של האו"ם להרחקת כוחותיו עד מעבר לנהר הליטאני. כל זה מקרב את הפעולה הצבאית בצעדי ענק.
חילוקי הדעות במערכת הביטחון נוגעים כאמור בשאלה, האם לפתוח שתי חזיתות במקביל, או לסיים קודם חזית אחת בדרום ואז לעבור צפונה. ההערכה היא שלא יהיה מהלך צבאי גדול לפני סיום הפעולה הצבאית ברפיח. אם אכן זה יקרה, אומרים גורמי ביטחון בכירים, שהמבצע הצבאי הזה ייפתח במכת פתע מקדימה על שורה של יעדים חשובים של חיזבאללה.
האמריקאים מצדם לוחצים לקדם עסקה כוללת להחזרת החטופים, שעשויה להשפיע גם על החזית הצפונית. הסכם הפסקת אש בדרום, יעצור את השיגורים בצפון. אולם ספק אם הדבר יחזיר את התושבים לבתיהם. מבחינתם כל עוד כוחות רדואן יושבים סמוך לגבול, הסכנה קיימת.
בשלב זה (אתמול בצהרים) הודיע החמאס כי הוא דוחה את עסקת החטופים והוא עומד על דרישתו שישראל תתחייב באופן ברור (ובכתב) על סיום המלחמה ונסיגת כוחותיה מכל הרצועה כתנאי לכל עסקה. האמריקאים לא נואשים וראש ה-CIA וויליאם ברנס, צפוי להגיע בימים הקרובים לאזור כדי לנסות ולקדם את העניין.
בינתיים הכול מתעכב. השמועות לכאן ולכאן מורטות את עצבי משפחות החטופים והלחץ שהן מפעילות גורם לזירה הפוליטית לבעבע לקראת יציאת המחנה הממלכתי מהממשלה – בקטע הבא.
פרישה חלושה
בשמאל מבינים שאם ייערכו היום בחירות, נתניהו יישאר בתפקיד ראש הממשלה
אם הדבר היה תלוי בנתניהו הוא היה עושה כל מאמץ כדי לשמור על קבינט המלחמה במתכונתו הנוכחית עם גנץ ואיזנקוט. עמדתו בעד קיום העסקה, תוך חילוקי דעות עם שותפיו מימין, בן גביר וסמוטריץ' נועדה לנסות ולהשאיר את גנץ ואיזנקוט בממשלה ולהפחית את הלחץ האמריקאי.
גנץ כזכור הציב את האולטימטום שלו ליציאה מהממשלה לפני שלושה שבועות, והתאריך אמור לפוג במוצאי השבת הקרובה. ההערכה הייתה שהפרישה תתבצע כבר השבוע לפני המועד הסופי. אך האירועים השבוע כשבמרכזם נאום ביידן על העסקה, השהו את הפרישה.
אם החמאס היה משיב באופן חיובי והעסקה הייתה מתקדמת, המחנה הממלכתי היה נשאר בממשלה. אולם זה לא הולך כנראה לקרות ולכן גנץ עומד להיפרד מיוזמתו מהתואר שר, אף שהוא עושה זאת באי רצון בולט. פרישה חלושה. כך או כך, בשעה ששורות אלו נכתבות, זה עוד לא קרה, אבל יתכן שזה יקרה עד שהעיתון יגיע לקוראים. אם לא, אז במוצאי שבת.
גנץ ואיזנקוט נכנסו כזכור לממשלה כאשר על הפרק עמדה מלחמה אפשרית בצפון. השניים (יחד עם נתניהו) מנעו את המהלך הזה, מול גלנט והלוי שתמכו. לפיכך אם הקבינט היה מחליט השבוע על פתיחת החזית הצפונית, יש להניח שהשניים היו נשארים. עתה כאשר הם ייצאו החוצה, יש להניח שאם תיפתח המערכה בצפון, הם יתמכו מבחוץ בכל פעולה צבאית.
נתניהו כאמור עשה הכול למנוע את יציאתם, וגייס גם את המפלגות החרדיות להביע עמדה בעד העסקה. בקואליציה משוכנעים שלמרות יציאתה הצפויה של מפלגת המחנה הממלכתי מהממשלה, נתניהו יעשה הכול למנוע בחירות וינסה לשמר את הממשלה חרף כל המשברים. מטרתו העיקרית היא לעבור את כנס הקיץ בשלום ואז להתקרב לכנס החורף בו ייערכו הבחירות בארה"ב. מיותר לומר, מי נתניהו רוצה שייבחר שם.
בין לבין עסוק ראש הממשלה בשיחות עם חברי סיעתו על רקע שני הנושאים העיקריים שעל הפרק בכנס הקיץ: עסקת החטופים והעברת חוק הגיוס. בשונה מנפתלי בנט, שהזניח את חבריו מבית ולא השגיח במרד המתקרב שהביא לנפילתו, נתניהו ער לכל רחש בחש פנימי. לפיכך הוא נפגש עם חברי כנסת אפילו מהעשירה השלישית כדי למנוע נשירה. ראש הממשלה מודע למאמצים של האופוזיציה למצוא 4-5 עריקים ממפלגתו, והוא פועל למנוע זאת. עם כל הכבוד לבן גביר ולאיומיו, נתניהו צריך לשמור על תמיכה של ח"כ אלי דלל ודומיו.
בשלב הנוכחי מבינים גם בשמאל, שאם היו נערכות היום בחירות, ונתניהו היה מתמודד, הוא היה נשאר ראש ממשלה. החשבון פשוט: נתניהו לא צריך 61 מנדטים. מספיק לו 51-52. במקרה כזה הגוש ממול לא יוכל להרכיב ממשלה, כיוון שמפלגות הימין שנמצאות שם, ליברמן, סער (ואולי גם בנט ויוסי כהן), לא יסכימו לחזור על טעותם ולהקים ממשלה עם רע"מ, לבטח לא בימים אלו. לפיכך לאחר הבחירות הבאות תישאר ממשלת מעבר עד שייערך סבב בחירות נוסף, כאשר נתניהו יישאר בעמדת ראש הממשלה.
"התייעלות" בררנית
האם יש קשר בין תמיכת הנציגים החרדים ברפורמה המשפטית לדיון השבוע בבג"צ על "חוק הגיוס"?
רבות נכתב ועוד ייכתב על הצד הערכי, השקפתי בכל הקשור להמשך לימודיהם ללא כל הפרעה של תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים על רקע המצב העכשווי ועל רקע הבג"צ השבוע. המכתבים והחיזוקים של גדולי ישראל מדברים בעד עצמם ודבריהם מובאים בהבלטה רבה בשערי העיתון ובין דפיו. כאן ב"מקור נאמן", ננסה להתייחס לנושא בזווית נוספת.
הקדמה נדרשת: בדיוק כפי הביקורת הקיימת נגד "האכיפה הבררנית" של המשטרה, הנוהגת בכפפות משי עם מפגיני קפלן, מול "אגרוף הברזל" נגד הפגנות ימין או כל מגזר אחר, כך יש להביט על "ההתייעלות המשפטית" של מערכת המשפט, כאשר הדבר נוגע לציבור החרדי ובעיקר נגדו.
אחרת לא ניתן להסביר את מהירות השיא של היועמ"שית וכל המערכת המשפטית בבואן ליזום ולהכריע בנושא תקציבים מופחתים משמעותית במעונות יום ואי הנחות בארנונה למי שייחשבו "עריקים". במילים אחרות: כאשר הדברים נוגעים לציבור החרדי, מגלה המערכת המשפטית "יעילות", "יוזמה" ו"חריצות", בניגוד לסחבת המוכרת בכל שאר העניינים.
נקודה מרכזית נוספת: בעת ההפגנות של השמאל ואנשי המחאה, שלובו על ידי התקשורת נגד "ההפיכה המשטרית", היו צדקנים למיניהם שניסו להסביר לציבור החרדי את "הטעות" שלו בתמיכתו ברפורמה המשטרית. "זה יתהפך עליכם. אתם צריכים בג"צ חזק שיידע להגן על זכויות המיעוט, קרי עליכם. אתם צריכים בית משפט חזק ללא שום התערבות חיצונית".
עם הנימוק הזה ביקשו ללחוץ על נציגי הציבור החרדי שלא לתמוך ברפורמה. בתגובה הסבירו אז נציגי הציבור החרדי (גם כאן במדור זה) כי הרפורמה אינה יוזמה חרדית, אך מחובתם לתמוך בה כחלק מהתחייבות קואליציונית. לעצם העניין, טענו אז הנציגים החרדים, כי במבחן התוצאה, הבג"צ תמיד היה ויהיה נגד הציבור החרדי בפסיקותיו. ההוכחה הגיעה מהר מאד: בג"צ הגיוס והיועמ"שית מוכיחים לעיני כל את מה שהיה ידוע מראש.
בד בבד חובה לציין שגם אם הרפורמה המשפטית הייתה עוברת והשופטים "השמרנים" היו זוכים לביטוי נרחב יותר, עדיין הציבור החרדי לא היה יוצא נשכר מכך. הראייה: ההערות המכעיסות ביותר בדיון השבוע, הגיעו דווקא מהשופטים "השמרנים" (דוגמת סולברג סרוג הכיפה) אותם ניסו וביקשו יוזמי ההפיכה לקדם.
במילים אחרות: אין לתלות שום תקוות בבג"צ, גם לא בנימוק של "בג"צ חזק ישמור על זכויות המיעוט". ברגע האמת הכול התברר (כצפוי) כעורבא פרח. יהיו אמנם שינסו להסביר כי מדובר ב"נקמה של מערכת המשפט בציבור החרדי על תמיכתו ברפורמה". בפועל: הייתה לבג"צ הזדמנות להוכיח לכאורה, שהם דנים לגופו של עניין ללא רגשות נקם ובעיקר בבואם להכריע בנושא שנמצא במחלוקת משפטית שנים ארוכות.
"חופש ביטוי"
תובנה פנימית מניסיון משפטי: קבלת החלטות מתוך השקפת עולם אישית לחלוטין
לאור כל האמור לעיל, אין מנוס אלא לשוב ולקבוע כי כל המטרה העומדת בפני רוב השופטים בבג"צ, אינה אלא להפיל את נתניהו דרך הציבור החרדי ולגרום לו לעזוב אותו על מנת להפיל את הממשלה. "פוליטיקה משפטית" על מלא.
בשיחה שלי השבוע עם משפטן בכיר בנושא, שיגרתי לו את הקטע הנ"ל וביקשתי את חוות דעתו על הדברים. הוא תרם לי מניסיונו לאור התנהלותם הקבועה של השופטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בבג"צ הנוכחי. "המסקנה שלי היא אחרת", אמר לי אותו משפטן, "נכון שאצל חלק מהשופטים זה מגיע מהרצון להפיל את נתניהו, אבל המשותף לכולם ללא יוצא מהכלל זו קבלת החלטות מתוך השקפת עולם אישית לחלוטין".
וכדי לסגור את התזה הזו הוסיף: "בדיוק השבוע הגיע אלי צעיר להתייעץ האם ללמוד משפטים. המלצתי לו חד משמעית שלא. הסברתי לו שבדיעבד מסתבר שחלק גדול מלימודי המשפטים הם הצגה אחת גדולה. פיקציה. בסופו של דבר פחות חשוב מה כתוב בחוק, ויותר חשוב מהי האג'נדה של השופט וזה מתסכל מאד".
האם אפשר לציין את שמך, שאלתיו בתמימות בתום שיחתנו. "השתגעת?" ענה לי בשאלה כדרכם של יהודים: "האם יש לך פרנסה אחרת בשבילי?" סיימתי את השיחה עם התובנה הברורה, לפיה אנשים (שופטים) ש"חופש הביטוי" זועק מגרונם עד כדי כך, שקשה להם למצוא סעיף בחוק, שיאסור את שידורי אל ג'זירה בישראל, מתקשים עם אותו "חופש ביטוי" כאשר מישהו רק מעז להעביר ביקורת נגדם.
החמצה והערצה
במרחק נגיעה: האיש שכמעט והגיע לתפקיד ראש ממשלה ולכהונת נשיא המדינה
כמה מגוחך היה לשמוע ולקרוא את הטורים והפרשנויות של אנשי השמאל, כאשר הם הספידו את דוד לוי ז"ל, שהיה בעבר מבכירי הליכוד והשבוע הלך לעולמו. אותם פרשנים שלעגו לו לאורך שנותיו בפוליטיקה, נהגו להזכיר לו את מוצאו והיו שותפים לבדיחות התפלות נגדו, לפתע מתרפקים עליו בגעגועים גדולים.
כך בדיוק הם נוהגים עם מנחם בגין ועם יצחק שמיר, מנהיגי הליכוד בעבר. השניים שזכו לכל גינוי אפשרי של השמאל והתקשורת בעת כהונתם, הפכו עם השנים לאחר מותם ליקיריה. זאת כמובן כדי לסנוט בנתניהו.
יעברו ימים, יעברו שנים, ומנהיג ליכוד אחר ייבחר במקומו של נתניהו (כן זה יקרה). יש להניח שהתקשורת והשמאל יפנו נגדו את כל חיצי זעמם, ויזכירו בערגה את "מנהיג הליכוד לשעבר נתניהו", תוך שינסו למצוא את מעלותיו. הצביעות התקשורתית אינה פסה מהעולם ועוברת מדור לדור.
בכל מקרה המוטיב המרכזי עליו חזרו השבוע שוב ושוב בכל כתבות הזיכרון על דוד לוי, היה מוטיב "ההחמצה". האיש שכמעט והיה ראש ממשלה וכמעט נשיא המדינה. תמיד הגיע הכי קרוב ליעד, במרחק נגיעה ממנו, אך בסופו של דבר מישהו אחר נבחר.
ההיסטוריה הפוליטית של דוד לוי מעניינת, משום שהיא מתכתבת עם המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד ומנחם בגין ב-77 והפיל את שלטון מפא"י, המערך, העבודה, בכל גלגוליה השונים מאז הקמת המדינה. בגין נחשב אמנם לאחראי המרכזי של המהפך. אולם לצדו עמד זקוף, דוד לוי, שסימל את העברת השלטון מההגמוניה לעם.
דוד לוי צמח והגיע לפוליטיקה מתוך המאבק של ישראל השנייה, שמאסה בפטרונות של בני הקיבוצים ושל הדורות המייסדים של מדינת ישראל. ההתנשאות והאדנות של ישראל הראשונה עוררו כעס רב, שהתנקז לתחום הפוליטי ולהתבססות הליכוד כ"מפלגת העם".
לוי, שהיה מנהיג פועלים בבית שאן במיתון הכבד של שנות השישים, היה רק בן 32 כאשר הצטרף לליכוד. מנחם בגין זיהה מיד את כוחו וקידם אותו לשורה הראשונה בהנהגה. במהפך 77 היה כאמור דוד לוי לצדו של בגין, ובהמשך לאחר בחירות 81, מינה אותו בגין לסגן ראש הממשלה והוא בן 44 בלבד.
בהיותו שר שיכון הוביל לוי את פרויקט שיקום שכונות שהיה פרויקט הדגל של הליכוד. כמו כן היה מתומכי בניית הישובים מעבר לקו הירוק. וכך כאשר אנשי השמאל צעקו בהפגנות: "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", היסה אותם ואמר שמגיע לאלה ולאלה גם יחד.
לוי היה משוכנע כי בבוא היום הוא יהיה מנהיג הליכוד וראש הממשלה המזרחי הראשון. ואכן כאשר בגין הכריז ב-93, "איני יכול עוד", נשא לוי את נאומו המפורסם בישיבת הליכוד: "יש לך יורש". החברים חשבו אחרת ויצחק שמיר נבחר למנהיג. האכזבה של דוד לוי, הייתה גדולה – בקטע הבא.
פרישות רועשות
דוד לוי היה שותף בארבעה מהפכים פוליטיים, אך מעולם לא עמד בראשות המפלגה שזכתה
דוד לוי חש שהמפלגה הפנתה לו עורף, אף שהוא זה שדאג לבסס את כוחה באמצעות תמיכת המצביעים מעדות המזרח. האבסורד היה שדווקא המזרחיים בליכוד לא בחרו בו, אלא היו במחנה שמיר ארנס. מי שכן תמכו בו ונמנו על ראשי מחנהו היו חברים אשכנזים, בהם רובי ריבלין, לימים נשיא המדינה, השר לשעבר אליהו בן אלישר, ח"כ לשעבר מיכה רייסר (שנהרג בתאונת דרכים) מיכאל קליינר (נשיא בית הדין הנוכחי של הליכוד) ועוד.
לוי זכה אמנם לאהדה פנימית בליכוד, אבל לא הצליח לצרף לשמו את התואר: ראש ממשלה. "לליכוד היה קשה לתת את התפקיד למי שבא ממרוקו", סיפר לוי ברבות הימים, והודה כי גם היום הליכוד נשארה מפלגה גזענית.
מי ששלטו אז בליכוד היו חבורת "הנסיכים", בנים של מייסדי הליכוד, שנתמכו על ידי ראשי עיר מזרחיים – דוד מגן, מאיר שטרית, משה קצב ואחרים. לוי נשאר בליכוד וכיהן בממשלות האחדות של שנות השמונים כסגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון. לאחר התרגיל ("שלא הריח"), ב-1990 מונה לשר החוץ בממשלת שמיר, ואף שלא ידע אנגלית (אבל שלט היטב בצרפתית) הוביל את חידוש היחסים עם מדינות אפריקה ומזרח אירופה לאחר נפילת מסך הברזל.
כל העת לא זנח לוי את חלומו להתמנות בעתיד לראש הממשלה. אולם למחנה שמיר-ארנס היו תכניות אחרות. ארנס טיפח "נסיך" חדש, שהגיע מארה"ב, בנימין נתניהו שמו, שהוצנח להיות סגן שר החוץ. המינוי הזה הוביל ליריבות פנימית קשה שהתבטאה בוועידת מדריד ב-1990. לוועידה הוזמנו שרי החוץ של מדינות ערב ומדינות המערב. אולם יצחק שמיר העדיף לשלוח את סגן שר החוץ, בטענה שהאנגלית של לוי לא מספיק טובה. לוי בלע את עלבונו ונשאר בארץ.
בינתיים ביסס נתניהו את מעמדו וכעבור שנתיים, אחרי ההפסד של הליכוד בבחירות 1992, זכה בראשות המפלגה בפריימריז. דוד לוי הגיע שוב למקום השני. הקרב ביניהם היה נוקב ולווה בהכפשות קשות. לוי לא סלח על כך לנתניהו ובהמשך פרש מהליכוד והקים את תנועת גשר, לא לפני שהתחשבן בפומבי עם הליכוד עם נאום הקופים המפורסם שלו: "הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מן העצים".
עם זאת ב-96 חבר שוב לנתניהו והיה שותף לניצחון הליכוד על פרס (ב-30 אלף קולות). לוי התמנה שוב לשר החוץ, אך כעבור שנתיים פרש מהממשלה לאחר מריבה עם נתניהו. ב-99 חצה את הקווים להתחבר לאהוד ברק שניצח את נתניהו. אולם גם כאן החיבור עם ברק לא צלח ולוי חזר וחבר לשרון, שהחליף את נתניהו וניצח בבחירות 2001. תחת שרון נשאר לוי עוד קדנציה בטרם פרש סופית לביתו בבית שאן. כל פרישה לוותה ברעש תקשורתי נרחב.
ברזומה שלו, ארבעה ניצחונות פוליטיים בארבעה מהפכים. תמיד היה שותף לניצחונות של המפלגה, אך אף פעם לא ניצח בעצמו. גם כאשר הוזכר שמו כמועמד לנשיא המדינה, הוא רצה בכך אך התנה את הדבר בקבלת התפקיד ללא מאבק, דבר שלא קרה. "ישראל החמיצה ראש ממשלה מזרחי", הספידו אותו השבוע חבריו. חלקם כאמור לא תמכו בו ברגע האמת.
אכיפה בררנית
מדוע החליטה היועמ"שית לקרוא לחקירה לח"כ גוטליב ולהימנע מהליך דומה כלפי ח"כ קריב?
היריבות המרה בין היועמ"שית גלי בהרב מיארה לח"כ טלי גוטליב מוכרת היטב במסדרונות הכנסת ובוועדות השונות. גוטליב משמיעה בכל פורום את טענותיה נגד היועמ"שית והיא מכנה אותה "מנהלת המדינה". לטענתה, נתניהו טעה בגדול כאשר לא פיטר את "היועמ"שית הפוליטית", שמונתה על ידי גדעון סער ומתנהגת בהתאם.
בהרב מיארה ציפתה להזדמנות הראשונה לגמול לגוטליב והשבוע זה קרה, כאשר היועמ"שית הורתה לפתוח בחקירה פלילית נגד גוטליב על שחשפה את זהות בעלה של מנהיגת המחאה שקמה ברסלר כאיש שב"כ.
גוטליב אינה מתכוונת להתייצב לחקירה בטענה שיש לה חסינות שלא ניתנת להסרה. "מנהלת המדינה גברת יועמ"שית הדליפה למשרתיה בתקשורת כי בדעתה לחקור אותי באזהרה, זה כמובן אחרי שהיא הורתה לחקור את המסיתים המסוכנים והממרידים והקוראים לאי ציות בזמן מלחמה", הגיבה גוטליב בציניות.
בהיותה עורכת דין, יש לגוטליב (כנראה) תכנית סדורה: היא יודעת היטב שהמשטרה אינה יכולה להגיע לח"כ שלא מתייצב לחקירה ללא אישור יו"ר הכנסת. במקרה הנוכחי, יש להניח שהיו"ר אוחנה לא ימהר לאשר את החקירה ויטען כי מדובר באכיפה בררנית.
אוחנה עצמו פנה לא מכבר ליועמ"שית לפתוח בחקירת ההדלפה של ח"כ גלעד קריב מתוך וועדת חוץ וביטחון. מדובר לכאורה בשתי הדלפות ביטחוניות, של גוטליב מחד וקריב מאידך. לפיכך אם היועמ"שית לא פתחה בחקירה נגד קריב, אין סיבה שתפתח בחקירה נגד גוטליב.
מה שברור הוא שגוטליב נהנית מכל רגע כשהיא בכותרות. היועמ"שית סידרה לה מקפצה בפריימריז לעשיריה הראשונה או השנייה, ואולי בעצם זה מה שבהרב מיארה רוצה: להבאיש את ריחו של הליכוד מבפנים.
אובססיה בפרהסיה
דיבה ללא סיבה: מדוע נאלץ נתניהו לפרסם השבוע מכתב שהוא אינו נוטה למות… ?
מה כבר לא אמרו בתקשורת על נתניהו. מה כבר לא המציאו והעלילו עליו. נראה שאין לכך גבול. נתניהו עצמו לא נמנע מלספק להם תחמושת, ולעיתים נראה שהוא אפילו נהנה מכך. כל התקפה עליו מחזקת אותו בבייס שלו. אולם לאחרונה נשברו שיאי הרשעות כלפיו.
הטרנד העכשווי הוא לטעון שנתניהו חולה ונוטה למות. כן, כן. ממש כך. פרשנים וכתבים הידועים באובססיביות שלהם נגדו, אינם נמנעים מלכתוב זאת, או לפחות לרמוז על כך. לאחר שהם כותבים זאת, הם מנסים לרחוץ בניקיון כפיהם ומוסיפים: אם נתניהו לא רוצה שהעיסוק התקשורתי יעסוק במצבו הפיזי והנפשי, עליו לנקוט כמה צעדים פשוטים ומתבקשים, שיוכלו להפריך סוף-סוף את השמועות.
אותם פרשנים נתפסים לגרסאות השונות לגבי סיבות אשפוזיו הקצרים, והטיפולים שעבר, ומציינים שזה מה שמוליד גלים של שמועות לגבי מצבו. לדבריהם, במדינות מתוקנות בעולם, מצבם הבריאותי של הנבחרים והמנהיגים אינו סוד. מנהיג המדינה חושף בפני הציבור ביוזמתו את הבדיקות התקופתיות שעבר, אולם במדינת ישראל אין חובה כזו. ולכן נכון היה שראש הממשלה ביוזמתו, יפעל לחשיפת כל המידע הרלוונטי באופן שיעצור את גל השמועות (שהם עצמם יוצרים).
השבוע נמאס לנתניהו והוא החליט לעשות מעשה ולהגיש תביעת לשון הרע נגד העיתונאים בן כספית ואורי משגב, ופעיל המחאה עו"ד גונן בן יצחק. בכתב התביעה נטען כי השלושה הפיצו "מידע שקרי ומרושע על מצבו הרפואי תוך קביעות עובדתיות כגון: רה"מ חולה בסרטן הלבלב, אינו כשיר ועוד. דברים שהינם שקר וכזב. רה"מ הינו אדם בריא לחלוטין לגילו. הפרסומים הזדוניים והבזויים שפורסמו על ידי הנתבעים הינם שקר מוחלט וכפי שהטיבו להגדיר זאת רופאים המטפלים בראש הממשלה 'כל אדם היה שמח להיות בריא כפי שראש הממשלה בריא בגילו, ראש הממשלה הינו אדם בריא מאוד'". נתניהו תובע מהם חצי מיליון שקלים על הפרסום הכוזב.
באתר "העין השביעית" שסיקרו את התביעה נקטו בכותרת יוצאת דופן שנועדה למשוך את העין: "ראש הממשלה מכחיש כי הוא נוטה למות". בסיקור התביעה נכתב כי פעיל המחאה גונן בן יצחק, כתב שנתניהו לקה בסרטן הלבלב, העיתונאי אורי משגב, פקפק במצבו הבריאותי, והעיתונאי בן כספית "בדה מליבו" סיפור שלם בדבר מפגש כביכול של האלוף במילואים עמירם לוין עם נתניהו, מפגש ממנו יצא לוין מזועזע, בטענה ש"נתניהו לא כשיר ואף מסוכן למדינה". לפי נתניהו לא התקיימה כלל פגישה בינו לבין לוין, כפי שגם לוין מאשר בעצמו.
מלבד פיצוי בסך חצי מיליון שקלים, דורש נתניהו מבית-המשפט להוציא צווים שיאסרו על הפצה של הפרסומים הדיבתיים ויורו על החרמתם, וצווים נוספים שיחייבו את הנתבעים לפרסם תיקון או הכחשה של טענותיהם.
שורה תחתונה: אם מישהו באמת "חולה", זה אותם עיתונאים. מדובר במחלה חשוכת מרפא שנקראת "אובססיה רלבי"ת": רק לא נתניהו. מחלה שאין לה תרופה.
הטור נכתב ופורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
