קוצב לב וממשלה
שבוע של משברים ועימותים פנימיים לרוחב כל הגזרה, עוד לפני העימות הצבאי בלבנון
שבוע פוליטי גדוש אירועים כפי שהיה השבוע, לא זכור מאז הקמת הממשלה הנוכחית. הרבה שיאים נשברו השבוע בשלל עימותים והתבטאויות לכל רוחב הגזרה. עיקר העימותים היו פנימיים בתוך הקואליציה תוך החלפת עקיצות אישיות בין נתניהו לבן גביר, מי מדליף מקבינט ומי צריך לעבור בדיקת פוליגרף (עם קוצב הלב).
העימותים הפנימיים הללו מאוששים את הכלל שידוע לכולם: ממשלות לא נופלות מבחוץ על ידי האופוזיציה. ממשלות נופלות וקורסות מבפנים. בשלב זה הממשלה עדיין חיה וקיימת, אבל הסדקים שנפערו בה השבוע, גילו עד כמה היא שברירית ונוטה ליפול.
בתוך כל העימותים הפוליטיים השבוע סביב "חוק הרבנים", שעלה וירד לאחר סבב ההתכתשויות בתוך הקואליציה, נרשמו גם עימותים מדיניים בין נתניהו לארה"ב עם פרסום הסרטון בו נתניהו נתן פומבי למחלוקת עם ממשל ביידן סביב אספקת נשק ותחמושת בחודשים האחרונים.
חילופי מסרים עוקצניים נרשמו גם בין דובר צה"ל ללשכת ראש הממשלה סביב "היום שאחרי בעזה". היה זה כאשר הדובר דניאל הגרי, התראיין ואמר כי אי אפשר להעלים את החמאס, משום שמדובר ברעיון. במילים אחרות: אי אפשר לדבר על ניצחון והשמדת החמאס, כפי שנתניהו חוזר ואומר. בלשכת ראש הממשלה לא אהבו את הדברים ומיהרו לפרסם תגובה נוקבת, לפיה הקבינט המדיני ביטחוני הגדיר את השמדת היכולות הצבאיות של החמאס, כאחת ממטרות הלחימה והצבא מחויב לכך.
חילופי הדברים הפומביים הללו בין הדרג המדיני לצבאי, נחשבים לחריגים ביותר, והם מתרחשים עוד לפני העימות הצבאי מול נסראללה. וכך, בעוד שהאמריקאים והעולם עושים כל מאמץ למנוע את המלחמה המתקרבת (נרחיב בהמשך), ביקום מקביל מתכתשים הפוליטיקאים זה עם זה ויורדים לעקיצות אישיות מיותרות. חלקם מחשבים את עתידם הפוליטי (ניר ברקת) ומנהלים סדר יום אישי. חלקם עושים שרירים מול ראש הממשלה (בן גביר), ומנסים לסחוט מקום בקבינט תמורת הצבעה קואליציוניות על "חוק הרבנים", וחלקם סתם אוהבים להתראיין (ח"כ גוטליב) ולהיות במרכז העניינים.
כיפת ברזל פוליטית
האם יש קשר בין הפרישה של גנץ מהממשלה למריבות השבוע בתוך הקואליציה?
ההתכתשות המיותרת שתוארה לעיל מבטאת את התחושה שהמערכת הפוליטית מתעלמת מהמציאות המתקדרת ומשדרת לציבור שאפשר לכאורה לחזור לשגרה. בפועל המצב שונה. הציבור בכללותו אמנם התרגל להמשיך את שגרת חייו וסדר יומו, למרות המלחמה בעזה והקרבות ברפיח. יעידו על כך המסעדות המפוצצות בתל אביב ומרכזי העסקים הפועלים כבשגרה.
זו הסיבה שהציבור מתייחס בשוויון נפש לאפשרות של מלחמה בצפון, כאילו מדובר בעוד מלחמה, שתאפשר לו להמשיך בשגרת חייו. בפועל המציאות שונה: בניגוד למלחמה בעזה, הרי שמלחמה בצפון תעצור לכולם את שגרת החיים. האזעקות יהדהדו בכל הארץ וכולם ירוצו שוב ושוב למקלטים ולמרחבים המוגנים. חלק יאלצו לשהות שם זמן ממושך, אפילו כמה ימים רצופים.
בתקופה כזו נדרשת מנהיגות חזקה ואיתנה שתשדר יציבות ונחישות. האם זה מה שקורה בפועל? ההתנהלות הפוליטית בתוך הקואליציה השבוע והכותרות על "המשבר הפנימי", "כולם נגד כולם", "הסירה מתנדנדת" וכו', משדרים את ההפך המוחלט.
יהיו שיטענו כי פרישת בני גנץ מהממשלה, היא זו שמאיצה את תהליך ההתפרקות הפנימית של הקואליציה. נתניהו יכול היה עד כה לתרץ לשותפיו הקואליציוניים, שהוא לא יכול לחוקק חוקים שאינם קשורים למלחמה, בהתאם להסכם שלו עם גנץ והמחנה הממלכתי. גנץ שימש עבורו כ"כיפת ברזל פוליטית", שמנעה במקביל מבן גביר כניסה לקבינט המלחמה. עתה עם פרישת גנץ, אזלו התירוצים. אין על מי לזרוק את האשם ונתניהו צריך להתמודד לבד מול כל החזיתות ולספק מענה לכולם.
זו הסיבה שהשבוע הפוליטי הנוכחי היה סוער ביותר. הקרבות שהתנהלו במסדרונות הכנסת ובשיחות האישיות, גלשו לצעקות של ממש והעידו על אווירת הקרב הפנימית בקואליציה. מנגד, באופוזיציה חיככו ידיים בהנאה. מלאכתם נעשית בידי אחרים. יאיר לפיד אהב במיוחד את ההתכתשות בין נתניהו לבן גביר והגיב (בנוסח מנחם בגין) כי הוא קרא מה שנתניהו אמר על בן גביר ולהפך, והוא מסכים עם שניהם…
גם ליברמן לא נותר אדיש לאירועים, וציין כי מדובר ב"חדשות טובות" המעידות שהספירה לאחור של הממשלה הנוכחית החלה. לדבריו, זו פעם ראשונה שהח"כים של הליכוד מרימים את דגל ההתנגדות, וכן ראשי הערים של הליכוד, שמבינים שבעוד חמש שנים, כאשר יבקשו שוב להיבחר, נתניהו לא יהיה רלוונטי.
שורה תחתונה: למרות האמירות הזחוחות הללו של ליברמן ולפיד, הקואליציה טרם הגיעה לסופה. מוקדם להספיד את נתניהו, אף שרבים לא יצטערו אם ילך הביתה לאחר המלחמה. נתניהו מצדו יעשה הכול לעבור את מושב הקיץ בשלום ולהגיע ליעד הנכסף בנובמבר: הבחירות בארה"ב וחילופי הממשל האפשריים בבית הלבן.
עיניים צפונה
הקשר האפשרי בין האירועים הפוליטיים השבוע לבין נקודת ההכרעה המתקרבת בצפון
האירועים הפוליטיים השבוע סביב ההחלטה להסיר את "חוק הרבנים" מסדר היום, מחזקים את התחושה שהמלחמה בצפון הולכת ומתקרבת. בפועל, לא צריך אישור פוליטי לכך. ברור לכול שמדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולהכיל את שיגור הרקטות המאסיבי לערי הצפון, כמו גם את העובדה שהמפונים אינם יכולים לשוב לבתיהם בקרבת הגבול. ובכל זאת האירועים הפוליטיים מחזקים את התובנה הזו. ולמי שתוהה מה הקשר בין הדברים, הנה ההסבר האפשרי.
נתניהו, בימים כתיקונם, היה מצליח להשתלט ללא כל קושי על חברי הליכוד הסוררים, יהיו מי שיהיו. הוא לא היה מאפשר להם להתנגד או להתחמק מהצבעה על "חוק הרבנים" ובעצם על כל חוק שהוא תומך בו. והנה עתה מתחת לאפו ממש מתחולל מיני מרד מצד חברי כנסת, שאין להם הרבה סיכוי להיבחר בפריימריז הבאים ולהשתלב ברשימה ההולכת ופוחתת (על פי הסקרים) של הליכוד.
מדובר בח"כים גוטליב, סעדה, דן אילוז ואחרים. בד בבד גם ראשי ערים בולטים מטעם הליכוד, הגיעו לוועדת החוקה ויצאו בחמת זעם נגד החוק, בטענה שמדובר בסדר עדיפויות מעוות של הממשלה.
כאמור, אם זה היה קורה בימי שגרה, נתניהו היה מונע את המראות הללו ומשתלט על האירוע ללא כל קושי. אולם המצב הנוכחי שונה. עיניו של נתניהו נשואות ככל הנראה למקום אחר. ניתן לשער שהוא מביט צפונה ורואה כיצד המלחמה הולכת ומתקרבת, במיוחד לאחר שמאמציו של השליח האמריקאי, עמוס הוכשטיין, לא נשאו השבוע פרי.
כל זה הביא את נתניהו לעזוב את התחום הפוליטי, להודיע כי הוא מסיר מסדר היום את "חוק הרבנים", ולהניח שהממשלה לא תתפרק בזמן הקרוב. אחרת, היה הולך עד הסוף עם חברי סיעתו ומאלץ אותם, אחד אחרי השני, לתמוך בחוק.
להערכתו (המוצדקת), כאשר תיפתח בקרוב המערכה בצפון, איש לא יעסוק בחוק כזה או אחר, גם לא בסוגיית הגיוס. מלחמה בצפון תשנה את המצב הפנימי לחלוטין. תחומי ההתעניינות הציבורית והתקשורתית יופנו אך ורק לנושאי המלחמה.
זו אפוא הסיבה האפשרית מדוע נתניהו, לא יצא השבוע מגדרו כדי לפתור את התסבוכת הפוליטית ולא פעל לעצור את כל השמועות על התפרקות אפשרית של הממשלה. ראשו של נתניהו במקום אחר והוא לא חושש (כרגע) מנפילת ממשלתו.
אם בוחנים את מהלך הדברים בצפון לפי אירועי השבוע, ניתן לראות עד כמה ההנחה הזו נכונה. בקטע הבא
הרתעות והתראות
כל התרחישים מובילים למלחמה בצפון, אף שמדינת ישראל טרם קבלה החלטה על כך
מסעו השבוע של עמוס הוכשטיין, באזור ופגישותיו בישראל ובלבנון נועדו למנוע את המלחמה שבפתח. המטרה שלו היא לקדם הסכם הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה ולהגיע להסדר מדיני בין ישראל ללבנון על הגבול היבשתי בין שתי המדינות. ההסכם אמור להיות מושתת על הפסקת המלחמה ברצועת עזה והחזרת החטופים.
לצורך כך נפגש השליח האמריקאי עם נתניהו ועם הצמרת הביטחונית בישראל. לאחר מכן טס ללבנון ונפגש שם עם הגנרל ג’וזף עון, מפקד צבא לבנון. בממשל ביידן רואים בצבא לבנון, את העוגן המרכזי לשמירת הסדר לאורך הגבול הצפוני יחד עם כוחות יוניפי"ל.
אולם גורמים בכירים בירושלים אומרים כי הסיכויים לכך הם קלושים ולא ריאליים. אין כל סיכוי שצבא לבנון יתעמת עם מחבלי החיזבאללה. אין להם יכולת ורצון לעשות את זה. כוח "רדואן" של נסראללה לא יתקשה לחזור ולהתפרס לאורך הגבול, ולאיים משם על פלישה לגליל, בדיוק כמו נאום האיום שלשום של נסראללה. כל התרחישים מובילים אפוא למלחמה, אף שמדינת ישראל טרם קבלה החלטה על כך.
מנגד, חיזבאללה מנסה להרתיע את מדינת ישראל מלצאת למלחמה. מצדו אפשר להמשיך עוד זמן רב בהתנהלות הנוכחית: ירי ושיגורים לצפון, ופעולות נגד מצומצמות של ישראל בלבנון נגד מפקדים בכירים בחיזבאללה. מבחינת נסראללה מדובר במחיר נסבל, כל עוד ביירות אינה בוערת. נסראללה מנסה כאמור להרתיע ובמקביל מתרה ומזהיר מפני הצפוי.
השבוע נרשמו יומיים של שקט בצפון, ומיד לאחריהם חידש החיזבאללה את הירי. מקורות בלבנון ציינו כי ההתנהגות של החיזבאללה נובעת מהמסרים שקיבל מהוכשטיין, לפיהם אם לא יושג הסדר תוך שבועות ספורים, שיסיג את כוחותיהם מעבר לנהר הליטני, ישראל תצא למלחמה כוללת.
תיעוד אווירי
מדוע החיזבאללה פרסם השבוע את סרטון הכטב"מ מעל חיפה ומדוע הצבא לא יירט אותו?
החשש בחיזבאללה הוא מפני מתקפת פתע ישראלית, באמצעות מכת מנע שתונחת על ידי חיה"א, ומיד אחריה פלישה קרקעית של כוחות צה"ל לדרום לבנון.
זו הסיבה שהחיזבאללה פרסם השבוע את סרטון הכטב"מ המטריד, בו צולמו יעדים אסטרטגיים בחיפה ובצפון. המטרה: לזרוע בהלה בישראל במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית, כדי להרתיע את מקבלי ההחלטות בירושלים מיציאה למלחמה. זה גם הסיבה שהביאה את נסראללה שלשום לשאת את נאום האיומים שלו על פלישת כוחותיו לגליל ועל פתיחת מלחמה גם נגד קפריסין, אם היא תסייע לישראל בשימוש בנמלי התעופה והים שלה.
בישראל הרגיעו בעניין הכטב"ם וציינו כי הוא צילם בסך הכול 9 דקות באזור מפרץ חיפה וכי הוא זוהה על ידי הצבא, שהחליט שלא להפילו. הסיבה: לא היה מדובר בכטב"ם נפץ, בעוד שהפעלת המיירט הייתה גורמת לבהלה ולנזק אפשרי משברי טילי היירוט. "אם היה מדובר בכטב"ם מתאבד עם חומרי נפץ, הוא היה מופל", אומרים בצבא.
בשלב זה עסוקה ישראל ברפיח, אך בעוד פחות משבועיים תסתיים שם הפעילות והממשלה תידרש להחלטה, האם עוברים צפונה כדי להרחיק את החיזבאללה מאזור הגבול, ולהחזיר את המפונים לבתיהם. הצבא מצדו כבר הודיע כי השלים את כל ההכנות למלחמה מול החיזבאללה. הכדור בידי הדרג המדיני, שטרם קיבל החלטה סופית.
הנחת העבודה היא שארה"ב ומדינות אירופה יגבירו את מאמצי התיווך שלהן כדי לנסות ולמנוע מלחמה כוללת. גם איראן מעורבת בנעשה ובשונה מהעבר היא מאיימת שלא לשבת בחיבוק ידיים אם ישראל תפתח במלחמה.
בקרב הזה מדינת ישראל לא תוכל לנצח לבדה. היא נזקקת לידידותיה בעולם וגם באזור על מנת להתמודד עם האתגר המורכב שניצב מולה. יותר מתמיד ולאור כל מה שקרה בשבעה באוקטובר, צריך לשאת עיניים לשמיים להתחזק ולהתפלל.
תגובה עם איבה
מקפצה פוליטית עם הסתה פופוליסטית: ניצול אסון רפיח עם הסתה זולה נגד לומדי התורה
רק בשבוע שעבר הכריז נפתלי בנט, שהוא חוזר לפוליטיקה, וכבר הוא מצא לו את שק החבטות הראשון במטרה לצבור פופולאריות (זולה). בנט חש את הסנטימנט הציבורי וסימן את סוגיית "חוק הגיוס" כמקפצה פוליטית, שתחזיר אותו לעניינים. הוא לא היה צריך להמתין זמן רב ומיד לאחר האסון ברפיח בשבת שעברה בו נהרגו 8 חיילים, פרסם (במוצ"ש) הודעת ניחומים על אובדן "שמונה הלוחמים שנפלו בפיצוץ הנגמ"ש ברפיח".
אם ההודעה הזו הייתה מסתיימת כאן, הכול היה ראוי ומכובד. אולם נדמה היה שכל ההודעה הזו נועדה לצורך המסר הנוסף שהוא שתל בהמשכה: "אויב אכזר ופעיל תוקף אותנו מצפון, ממזרח ומדרום, ומדינת ישראל בעת קשה וזקוקה לחיילים. אין מקום עוד לפטור גורף לאוכלוסייה שלימה. צריך את כולם יחד במלחמה מול האויב".
מדובר כמובן בדמגוגיה זולה ובריקוד על הדם במטרה לצבור נקודות ואהדה בעיתוי רגיש במיוחד. אולם לצרכים פוליטיים הכול כנראה מותר. בדיוק כך נהג בנט בעבר כאשר שיקר לציבור, שהוא לא ילך עם רע"מ ולא עם לפיד, ואחר כך הפר את הבטחת הבחירות שלו "לצרכים פוליטיים".
בהקשר זה חשוב לציין כי בנט, הודה זה לא מכבר כי הייתה זו טעות שהוא מצטער עליה. "לא קיימתי הבטחת בחירות מאוד משמעותית, אני אמרתי אני לא אשב עם ההוא ועם ההוא וישבתי עם ההוא וההוא. לא הייתי צריך להבטיח את ההבטחות האלה, אבל למדתי". לדבריו, גם עכשיו כשהילד שלו (דוד) אומר לו: ביום שישי אנחנו יוצאים לטיול? הוא עונה לו: 'אנחנו נעשה השתדלות לצאת לטיול'. "כבר לא מוציאים ממני הבטחות".
כך או כך, הודעת בנט שקשרה את האסון ברפיח עם נושא בני הישיבות, זכתה לתגובות רבות בדיוק כפי שהוא תכנן. אבל היו גם מי שהזכירו לו כי הוא האחרון שיכול לדבר בנושא הגיוס, לאחר שהממשלה בראשותו לא עשתה זאת. בנט כזכור חגג בזמנו במליאה כאשר הצליח להעביר את החוק המוצע כעת, שהאופוזיציה הנוכחית מתנגדת לו (לאחר שהיא זו שהביאה אותו להצבעה בממשלה הקודמת).
לקח נוסף שבנט הודה בשגיאתו, הוא בבחירת האנשים לרשימתו. זאת לאחר ששקלי, סילמן ואורבך, פרשו ממנו בהמשך הדרך. הפעם הוא מתכוון לבחור את אנשיו בצורה שונה על פי מידת נאמנותם אליו. הקריטריון: אנשי ימין רך, שנמצאים בקונצנזוס ואינם שנויים במחלוקת.
בין השמות שכבר מוזכרים: השר לשעבר יועז הנדל, חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא וראשת העיר היוצאת של בית שמש עליזה בלוך. גם השר לשעבר יובל שטייניץ נמצא בפנקס הסודי של בנט, וכן חברו הטוב מתן כהנא, המכהן כיום כח"כ במחנה הממלכתי. כהנא שהוכנס לרשימה על ידי גדי איזנקוט, יצטרך לבחור בין שתי האופציות וככל הנראה יעדיף את בנט.
על המדף
מפלגת הימין החדשה עשויה להיות הגדולה ביותר בכנסת ממנה ייבחר ראש הממשלה
העיתונאי שלום ירושלמי, הזכיר השבוע שם מפתיע נוסף, שבנט היה רוצה לראות ברשימתו: שר הפנים משה ארבל מש"ס, שכידוע הודיע זה מכבר כי אינו מתכוון להמשיך לקדנציה נוספת. ככל הנראה אין למהלך הזה סיכויים ממשיים, לבטח אחרי תגובתו השבוע לבנט: "אל תרקוד על הדם, פוליטיקה זה לא הכל"! ארבל לא יהיה ברשימה של בנט.
שם נוסף שייעדר (לראשונה) מרשימת בנט, הוא שמה של שותפתו לשעבר, איילת שקד. זאת בגלל הפרסומים השליליים שנקשרו לשמה במינוי שופטים יחד עם ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נווה. בנט רוצה לבנות רשימה עם תדמית ציבורית נקייה.
על פי הפרסומים, בנט, לא תיאם את חזרתו עם שותפו לשעבר, יאיר לפיד, שמיהר לברך אותו על המהלך. השניים עוד עשויים לשתף פעולה זה עם זה, בקואליציה או באופוזיציה. לפיד מיהר להגיב להודעת בנט על חזרתו: "עשינו זאת אז, ואפשר לעשות זאת שוב". מה שבטוח, שהוא לא מתכוון הפעם לוותר לו על הבכורה. נגמר הסיפור של "ראש ממששת המנדטים".
יש הטוענים כי החזרה הרשמית של בנט, מגיעה לאחר שהסקרים האחרונים החמיאו לו. לפי הסקרים (בחדשות 12), מפלגה שתכלול אותו יחד עם ליברמן, יוסי כהן וגדעון סער עשויה להיות הגדולה ביותר בכנסת עם 23 מנדטים. אותם סקרים גם הראו כי אם בנט ירוץ לבד, הוא יקבל 9 מנדטים ואילו מפלגה בראשות יוסי כהן תזכה ב-4 מנדטים בלבד. הקולות לבנט מגיעים בעיקר מהמחנה הממלכתי, שיורד בחדות, ככל שבנט עולה.
התובנה של בנט: הציבור פנה ימינה לאחר השבעה באוקטובר, אבל רבים בימין מבקשים למצוא מפלגה אחרת שאינה הליכוד. המחנה הממלכתי משמש עבורם כחניון זמני עד שתוקם מפלגת ימין אחרת. הבעיה של בנט: ליברמן לא מתכוון לוותר לו על המקום הראשון, אם הם ילכו יחד. השאלה המרכזית: מה יעשה יוסי כהן. האם יצטרף למפלגת ימין חדשה? האם יקים מפלגה משלו? ואולי בכלל הוא ימתין להתפתחויות בתוך הליכוד.
סקר שפורסם השבוע (גם הוא בחדשות 12) גילה כי במידה ונתניהו לא יתמודד בבחירות הקרובות, בוחרי הליכוד צפויים לבחור בראש המוסד לשעבר יוסי כהן לעמוד בראשות המפלגה. על פי נתוני הסקר, שנערך בקרב מצביעי ליכוד 18% השיבו כי יעדיפו את יוסי כהן בראשות המפלגה, 12% מעדיפים את יואב גלנט, 11% יבחרו ביריב לוין, 8% השיבו ניר ברקת, 4% כל אחד – אלי כהן, יולי אדלשטיין, מירי רגב וגלעד ארדן, 3% כל אחד – אמיר אוחנה, ישראל כ"ץ ואבי דיכטר. 20% השיבו כי אינם יודעים.
עוד נתון שנבדק בסקר, במידה ויוקם גוש מפלגות מאוחד נגד נתניהו בבחירות הבאות, מי הכי מתאים להוביל אותו: 15% מהמשתתפים בחרו בנפתלי בנט, 14% בני גנץ, 11% יוסי כהן, 9% יאיר לפיד, 8% אביגדור ליברמן, 4% גדי איזנקוט ו-3% יאיר גולן. 25% משתתפים נוספים השיבו כי אינם יודעים. יוסי כהן גם הוא קורא סקרים, ולבטח גם הוא עדיין מתלבט באיזה אופן ובאיזו צורה להתמודד.
החיוך והחיכוך
נרטיב שקרי: כך מתכוונים יריביו של נתניהו לנצל את החיוך שלו בתעמולת הבחירות
האסטרטג הפוליטי ארתור פינקלשטיין, היה אחד מאדריכלי הניצחון של נתניהו על שמעון פרס לפני 28 שנים, בבחירות 96. פינקלשטיין יחד עם הפרסומאי מוטי מורל (שניהם כבר לא בחיים) הצליחו לחלחל לתודעת רוב הציבור, ש"פרס יחלק את ירושלים".
לצורך כך השתמשו בתשדירים ובסרטונים שחזרו על עצמם שוב ושוב, בהם נראים פרס וערפאת כשהם צועדים יד ביד לקול זכוכית מתנפצת. בדיעבד הודו וניתחו כל מומחי הבחירות, שזה היה התשדיר המנצח. פרס נחרט בתודעה הציבורית כמי שיחלק את ירושלים. כל ניסיונותיו להסביר שלא מיניה ולא מקצתיה, נפלו על אוזניים אטומות. "אם יש דבר שאני לא סולח לנתניהו, זה תשדיר הזכוכית המתנפצת של חלוקת ירושלים" אמר פרס כעבור שנים, באחת הראיונות שקיים. גם הוא הבין שזה מה שהפסיד לו את הבחירות.
ומדוע נזכרנו השבוע בסיפור הזה: כיון שזה מה שהולכים יריביו של נתניהו לעשות לו בבחירות הבאות (אם יתמודד). לצורך כך הם מתכוונים לקחת את החיוך שלו במליאת הכנסת לאחר שהצליח להעביר בקריאה ראשונה את חוק הגיוס מהקדנציה הקודמת, וליצור סביבו נרטיב (שקרי): החיילים נופלים והוא מחייך על העברת "חוק הגיוס".
התמונה הזו של החיוך, תשודר שוב ושוב בכל התשדירים ותככב בבחירות. התקשורת הבליטה את התמונה הזו בשבוע שעבר, והראתה את נתניהו מחייך מאוזן לאוזן. הפירוש שניתן לתמונה: נתניהו מנותק לחלוטין מהמצב וחוגג ניצחון פוליטי בעיצומה של המלחמה, ובמיוחד ביום בו פורסם על נפילת חיילים רבים בעזה.
יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, היה הראשון שעשה שימוש פוליטי ציני בתמונת החיוך ואמר כי "נתניהו עם החיוך שלו מכר את הלוחמים". בהמשך ציין לפיד כי "החיוך הזה יקבור את הקרירה הפוליטית של נתניהו".
אין אפוא ספק כי החיוך הזה של נתניהו יככב בבחירות. יריביו יעשו ממנו מטעמים פוליטיים. הם יעוותו את החיוך הזה ויתנו לו פרשנויות שונות כרצונם. כך עשו בזמנו יריביו של מנחם בגין, כאשר עיוותו את פניו בתעמולת הבחירות, וטענו כי החיוך הזה יביא למלחמה. בגין כזכור נבחר וחתם על הסכם שלום היסטורי עם מצרים.
ואחרי כל הדברים הללו חשוב לציין מה באמת אירע במליאת הכנסת עם החיוך של נתניהו: היה זה כאשר קריאות ביניים מספסלי מפלגת העבודה, האשימו וצעקו כי "החוק נגוע בסימני השתמטות וסרבנות". השר קרעי נחלץ להשיב: "אתם מדברים על סרבנות? תבדקו מה יאיר גולן, יושב הראש שלכם דיבר על סרבנות עוד לפני המלחמה". נתניהו אהב את התשובה של קרעי וחייך. המצלמה תפסה את חיוכו וכל השאר היסטוריה (והיסטריה).
אלימות ואטימות
בין שקמה לרננה: השמות "הרכים" אינם מעידים על התוכן הבעייתי, הממריד והמסית
הניסיון ליצור נרטיב פוליטי שלילי סביב החיוך הנ"ל של נתניהו, הגיע מהר מאד גם להפגנות נגד הממשלה. הגדילה לעשות (ולהסית) מנהיגת המחאה, שקמה ברסלר, שקבעה בנאומה כי "נתניהו מחייך כאשר קצין העיר דופק למשפחה נוספת על הדלת". במילים פשוטות יותר: נתניהו מחייך כאשר שליחי קצין העיר מודיעים למשפחה כואבת ובוכייה על נפילת בנם. הם בוכים והוא מחייך. אין אמירה דוחה מזו.
ההתבטאות של ברסלר, המכוונת את דרכה לכנסת הבאה (ברשימת השמאל המאוחדת של מרצ, העבודה והמחאה), עוררה סערה בפרט שהיא נאמרה למי שאחיו נהרג (במבצע אנטבה).
אחת מהתגובות הבולטות הייתה של חגית ריין, ששיכלה את בנה החייל בניה הי"ד, במלחמת לבנון השנייה. ריין התייחסה להפגנות המחאה וגם להתבטאות של ברסלר, ולא הבינה כיצד אפשר לקיים הפגנות מחאה במוצאי שבת, כאשר ממש באותה שעה הציבור היה מזועזע מכמות החיילים שנהרגו, באסון הנמר״ה ובקרב נוסף ברצועה.
"בזמן שכל עם ישראל כולו מתכנס בבתים בשעה השחורה הזו, לקיים הפגנות? זה פשוט דקר אותי! לא האמנתי. אחר כך סיפרו לי ששקמה ברסלר אמרה 'איך ביבי מחייך כשקצינים דופקים בדלתות', ואני שואלת: איך את מפגינה בזמן שקצינים דופקים בדלתות?!"
ברסלר סירבה ביוהרה להתנצל על אמירתה הבזויה. לפני דבריה בהפגנה, התראיינה בתקשורת ודיברה בכעס רב נגד "הממשלה הכהניסטית". אי אפשר היה שלא להיזכר בביקורת הנוקבת שהטיחה בעבר נגד הממשלה על "המהפכה המשפטית" ועל "הפגיעה בדמוקרטיה". הטירוף נשאר אותו טירוף. גם ההפגנות: פעם זה נגד נתניהו בגלל הצוללות, פעם בגלל המשפטים שלו, בגלל חוק הארנונה, הרפורמה המשפטית, הגיוס, ועכשיו בגלל "הממשלה הכהניסטית". והיה מי שהתייחס לאמירה של ברסלר בעניין החיוך של נתניהו, באומרו שכאשר היא נואמת, אין לו ספק שסינואר מחייך.
כך או כך התבטאותה, מסוכנת מאד ויכולה להביא לאלימות. העיתונאי נחום ברנע, סקר השבוע את המחאה מנקודת מבטו (בעד המחאה כמובן) וציין כי הסוד הוא בהתמדה ובסבלנות. "אסור להתייאש, כיון שהייאוש מוביל לבריחה מאחריות או מהארץ, לשקיעה, לאדישות, או לחתירה למעשים קיצוניים הרי אסון".
ברנע מספר כי בשבועות האחרונים שמע יותר מאדם אחד משפט בנוסח: "אני מבין עכשיו את יגאל עמיר". לדבריו, המשפטים הללו גרמו לו להתחלחל. כעבור יומיים התברר כי דבריו של ברנע לא נאמרו על חלל ריק: פעילת מחאה נוספת רננה רז, התבטאה באומרה שפירוק הממשלה יקרה רק באלימות. "יצטרכו לפרק את זה באלימות. בהתנגדות יש סוג של אלימות. רק כך. אין מה לעשות". דבריה עוררו סערה והמשטרה פתחה בחקירה נגדה בחשד לעברות המרדה ואלימות.
שורה תחתונה: אם תתרחש חלילה בעתיד מלחמת אזרחים, צריך יהיה לזכור שני שמות (שנשמעים תמימים ורכרוכיים) שהובילו לכך: שקמה ורננה.
הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן
