דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה (במדבר ח, ב-ג)
בגמ' ביומא (כד,ב) מצינו שהדלקה כשרה בזר ששנינו זר שסידר את המנורה שיתחייב ותי' הגמ' דאיכא נתינת פתילה, נתן פתילה ליחייב איכא נתינת שמן, נתן שמן ליחייב איכא הדלקה, הדליק ליחייב הדלקה לאו עבודה היא.
ומבואר שהדלקה היא לא עבודה שצריכה בכהן, מלבד הדישון והטבת הנרות שצריכים בכהן. וכן פסק הרמב"ם וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מתר לזר להדליקן ע"כ.
ובהשגות הראב"ד כ', א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות. וכן בתו״י הק' ע״ז דהא בפסוק כתיב לאהרן, ומשמע דדוקא אהרן שהיה כהן. ועי׳ בספרי פ׳ בהעלותך דמרבה שם גם בניו, ומשמע דזר לא.
ובמהר"י קורקוס הק' ע"ד הראב"ד, כ' הרר"ד בן זמרא ז"ל בהשגות א"א הפליג בשאמר וכו' ולא ידעתי מ"ש משחיטה דאמרי' בהדיא בפ' כל הפסולין (זבחים לב,א) שם כ"ד ע"ב. דאפי' לכתחילה נמי והכי אמרי' בפ"ב דיומא הדלקה לאו עבודה היא. וכיון שאינה עבודה למה לא יהא מותר לזר להדליקה לכתחילה דומיא דשחיטה.
ובמנחת חינוך על הרמב"ם כ', נ"ב תמהני על הר"מ והראב"ד ועל הנושאי כלים שלא הביאו דברי הת"כ סוף פ' אמור דדרש מקרא דיערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס ע"ש. והביאו ג"כ הרמב"ן ס"פ אמור ואיך התירו להדליק מבחוץ והוא פלא וצע"ג.
הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם דכיון דהדלקה לאו עבודה היא הוי כמו שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזרים, ומד' הריטב"א הביא שהקשה דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכתב דלכן לא כתיב בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה, לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' זר מיתה כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה, ומוכח מדברי הריטב"א דרק לענין חיוב מיתה אמרינן דלאו עבודה היא.
בדיעבד או לכתחילה
ויש לעיין בכונתו אם ההדלקה כשרה בדיעבד בזר, ומשום דיש לומר דאף דלאו עבודה היא כיון דכתיב דבר אל אהרן צריך ע"י כהונה, והוכיח משחיטת קדשים שהיה אפשר לומר שיהי' צריך כהן ולא דמי לשחיטת חולין שהרי פסול מתעסק (זבחים דף מז) אלא שהתורה לא הצריכה כהן ומשו"ה בפרה דצריך כהן פסולה, אבל הדלקת המנורה כיון דעכ"פ הודלקה ואין בה ריצוי קרבן מנ"ל שתהא פסולה.
אמנם מבואר בדברי הרמב"ם בהל' ה' על זר שהיטיב את הנרות עם כל העבודות שצריכות כהן שאם עשאו זר שנפסלו, והיינו שצריך ליתן במנורה פתילה אחרת ושמן אחר, וא"כ לדברי הריטב"א אפשר דגם בהדלקה פסולה אם הדליק זר, עכ"פ מדברי הריטב"א מוכח דלכתחלה צריך כהן להדליק וכדעת הראב"ד.
ויש שכתבו בראיית הריטב"א דלא כתב הריטב"א כן אלא לדוגמא בעלמא ודרך אפשר ולא לראיה ממש.
המצוה שיהיו נרות דולקים
ובמנחות (פח,ב) מצינו דנר המנורה שכבה באמצע הלילה צריך להדליקה עוד הפעם, הרי מבואר שהמצוה שיהיו הנרות דולקים ולא שיש מצוה במעשה ההדלקה, כמו שמצינו גבי נר חנוכה שהדלקה עושה מצוה, וכן סבר הרמב"ם שאם הדליקה בחוץ והכניסה שכשרה ובנר חנוכה אם הדליקה למעלה מכ' אמה והורידה פסולה כיון שצריך להדליק במקום החיוב.
זמן ההדלקה
והנה בגמ' בפסחים (נט,א) מבואר שמדליק את המנורה קודם הלילה, למרות שעיקר זמן מצות הדלקתה לדידן הוא בלילה, (אמנם בחגיגה כו,ב מצינו בזה מח' תנאים), וכיון דעיקר המצוה אינו בשעת הדלקה, א"כ תהא כשרה גם בזר, ולפי"ז אם כבתה בלילה דדוקא כהן יצטרך להדליקה כיון שאז זמן הדלקתה, וכל מה שכשרה בזר רק משום שלא חייב בזמן ובמקום ההדלקה.
ובגמ' בשבועות (טו,ב) מבואר דזמן חנוכת המנורה היה ביום כמבואר שם בחנוכת בית המקדש, וחינוך הכהנים וכמבואר בתו"כ, וברמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ד הט"ו) דאין מושחין כהן גדול אלא ביום וכן בגמ' במנחות (מט,א נ,א), ובזמנים אלו יצטרכו רק ע"י כהן דזה זמן חיוב המצוה שצריך בה כהן.
ועוד כ' בצפנת פענח שנר מערבי אם מצותו שיהא בין ביום ובין בלילה א"כ צריך דוקא כהן, וכן כ' בח"א דלמבואר בתו"כ צריך דוקא כהן בנר מערבי.
מעשה ההטבה הוא המצוה
ובדעת הרמב"ם יש שרצו ליישב (אביו של הגראז"מ) עפ"מ שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין, שמצות הדלקת הנרות זו הטבתם, וקשה שהרי הטבת הנרות היא עבודה והדלקה לאו עבודה והטבת הנרות פסולה בזר והדלקה כשרה בזר, ומוכח דסובר שבכל עיקר הדלקת הנרות אין מצוה בעצם מעשה ההדלקה כי מצותה שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים מתקיים המצוה, ועל זה אמר הרמב"ם הדלקת הנרות היא הטבתן ר"ל במה שהנרות דולקין כהלכתן מתקיימת מצוה זו של הטבה משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכת לעיקר קיום מצוה זו.
והנה אף שבדברי הרמב"ם מבואר כן אבל עדיין צריך לבאר מהיכן למד כן הרמב"ם, שבפסוק כתוב בהעלותך את הנרות, ובגמ' בשבת (כא) מצינו בפסוק להעלות נר תמיד – שתהא שלהבת עולה מאליה וא"כ הפי' להעלות הוא להדליק, וכן תרגם אונקלוס על בהעלותך באדלקותך, וא"כ למה אין ההדלקה עיקר קיום המצוה.
ובמעשה רקח בהלכות ביאת מקדש כ', דאין להקשות דכאן משמע דהטבה לחוד והדלקה לחוד ובפ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ב כתב הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתם די"ל דאה"נ דבהטבה סתם כלול בו גם ההדלקה אך במעשה בהכרח שתי פעולות הן ובס' צרור החיים פ"ו לא תירץ כלום.
המצוה היא הטבת הנרות והתכלית שידלקו
באבן האזל בי' ברמב"ם, דהרמב"ם ג"כ סובר כהריטב"א דבהעלותך כיון דלא כתיב יעלה אינה מצוה, אלא דהריטב"א כתב זה על מה דאינו חייב הזר מיתה, אבל הרמב"ם לא הזכיר את לשון הפסוק של 'בהעלותך את הנרות' במצות הדלקת הנרות, וכתב בה' תמידין ומוספין פ"ג הל' י' וז"ל דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אהרן ובניו, וכן כתב בספר המצות, נמצא דליכא מצות עשה על עיקר ההדלקה אלא על סדור המנורה, רק שהתכלית הוא שיתקיים הדלקת המנורה שנאמר 'להעלות נר תמיד' לפני הפסוק של 'יערוך אותו', והיינו שתכלית המצוה היא שיהיו הנרות דולקים אבל עכ"פ המצוה היא על עריכת הנרות וזהו דישון המנורה והטבת הנרות.
וכן מבואר בלשון החנוך (מצוה צ"ח) שכתב וז"ל לערוך נרות במקדש להיטיב נרות תמיד לפני השי"ת שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו כלומר יערוך הנר לפני השי"ת זהו מצות הטבת נרות הנזכרת בגמ', משרשי המצוה שצונו השי"ת להיות נר דלוק בבהמ"ק וכו', ומבואר להדיא כמש"כ דהמצוה שנאמרה בלשון יערוך אותו הוא על הטבת הנרות אלא שתכלית המצוה להיות נר דלוק בבהמ"ק, אבל נראה להוסיף דלשון להעלות מוכרח שהוא על מעשה ההדלקה וכדאמר בגמ' שתהי' שלהבת עולה מאלי' וכן לשון בהעלותך וכמש"כ, ומ"מ כיון דלא כתיב בלשון ציווי אינה אלא תכלית המצוה שהמצוה הוא שאהרן יסדר הנרות כדי שיהי' אפשרות להדליקן ושידלקו תמיד, (אלא דבפי' 'תמיד' יש מחלוקת אם הוא על ההדלקה כל ערב או שיהיו דלוקין תמיד).
ובבאור לשון הרמב"ם שכתב והדלקת הנרות הוא הטבתם נראה דכונתו הוא לבאר מה שכתב בתחלת מנין המצות קודם הל' תמידין ומוספין "להדליק נרות בכל יום" שהכונה שמנה במצות עשה שהדלקת הנרות הוא הטבתם, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בס' המצות (מ"ע כ"ה)וז"ל הוא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ד' והוא אמרו ית"ש יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות עכ"ל, הנה פתח בהדלקה וסיים בהטבה דכונתו שתכלית הציווי הוא להדליק הנרות אבל המצוה היא ההטבה וממילא מבואר שאם היטיב כהן את הנרות והדליק אח"כ זר כשר דעיקר המצוה הוא סדור הנרות במנורה שיהיו מוכשרים לדלוק ושיהיו דלוקים וכנ"ל.
והנה הקשה המנ"ח במה שכתב הרמב"ם דאם הוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן שמצינו בת"כ בפ' אמור יערוך אהרן ובניו לפני ד' שלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים. ונשאר בקושיא, ולפי"מ שבי' האבן האזל אין קושיא כלל דאה"נ דסדור המנורה והטבתה צריכה שתהי' דוקא לפני ד' בהיכל ושלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים, אבל ההדלקה אינה עיקר המצוה אלא תכלית המצוה ולכן כשרה בזר וכשרה נמי בחוץ אם הוציאה הכהן ערוכה.
אין הזר יכול לכנס להיכל
ובעיקר מה שכתב הרמב"ם שאם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ נראה דאין זה דוקא דגם אם היה הזר בהיתר בהיכל היה מותר לו להדליק באותה שעה, אלא שהרמב"ם לא הזכיר מציאות זו שאינה מצויה ובסתם כניסה הלא אסור לזר לכנס להיכל דאף דיש לומר דאין לאסרו משום ביאה ריקנית דכיון דאנו אומרים דמותר לזר להדליק אין זה ביאה ריקנית, אבל מדין מעלות המשנה בריש כלים הלא אסור לזר לכנס אפי' לעזרת כהנים, ואף דמותרים לכנס לסמיכה ולשחיטה ולתנופה.
א"כ לכאורה קשה מ"ש שחיטה מהדלקה דכמו דשחיטה כשרה בזרים כן כשרה ההדלקה אף שלא דומה לסמיכה ולתנופה שהוא לצרכי ישראל המקריב, אלא דלא קשה דבשחיטה כיון דיש הרבה עבודה במקדש לכהנים בעבודות שאסורים לזרים ושחיטה מותרת לזרים התירו לישראלים לכנס אפי' בעזרת כהנים אם יהי' צריך לשחוט שם, אבל הדלקת המנורה כיון דהכהן מטיב את הנרות ואין טרחא יתירה בהדלקה לא התירו חכמים לזרים ליכנס עבור זה להיכל, ולכן לא הוזכר במשנה אלא לסמיכה ולשחיטה ולתנופה לכן כתב המציאות שהוציאן הכהן בחוץ שאז מותר לזר להדליקן.
ובדעת הראב"ד נראה דסובר כדעת הרמב"ם בזה דהדלקה לאו עבודה היא כלל וכמו שחיטה, ומ"מ לכתחלה צריך ע"י כהן משום דבזבחים (יד,ב) שאלה הגמ' והרי שחיטה דא"א לבטלה וכשרה בזר ומשני שחיטה לאו עבודה ופריך והאמר רב שחיטת פרה (אדומה) בזר פסולה ואמר רב עלה אלעזר וחוקה כתיב ומרתצים מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה ובעיא כהונה, ומבואר שכשכתוב כהן אע"ג דלאו עבודה היא צריך ע"י כהונה, אלא דגבי שחיטת פרה כתיב אלעזר וחוקה לעכב, והכא הגם שכתוב אהרן מ"מ לא נאמר חוקה לעכב, לכן לכתחלה צריך כהן ובדיעבד כשר בזר, ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דמה דכתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות זהו משום דזר אינו מותר ליכנס להיכל ולא התירה לו התורה הכניסה כיון דאפשר ע"י כהן וכנ"ל.
ובאור שמח הביא ראיה לראב"ד, דכמו שאמרו בפרק טרף בקלפי דשחיטת פרו של כ"ג ביוהכ"פ כשירה בזר כיון דשחיטה לאו עבודה, ופירושו ע"כ דאין זר חייב עליה ולא נפסלת בדיעבד אם שחט זר, אבל ודאי מצוה בכהן דכתיב בקרא ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו, א"כ מצינו דפר מצותו להשחט בכ"ג, כמו כן כשאמרו גבי הדלקה לאו עבודה מכל מקום מצוה לכ"ג להדליק, וברור.
וכ' שבחידושי תורה האריך ליישב מה דכתיב גבי אהרן הדלקה, ומה שכתב רבינו לחוץ פירוש חוץ להיכל בעזרת ישראל ולא חוץ למקדש ובזה יישב את קושיית המנחת חינוך, ומה דאיתא בתו"כ שלא יתקן מבחוץ הוא על ההטבה ונתינת שמן ופתילה דבעי כהונה ואינה כשירה רק בפנים.
נרות חנוכה – אור תורה שבע"פ
ונסיים בדברי הרמב"ן עה"ת, בפרש"י שהקב"ה נחם לאהרן בהדלקת הנרות והק' הרמב"ן, למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו.
ולכן מבאר הרמב"ן אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ומביא שם הרמב"ן שהנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם, ומבאר הרמב"ן שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלו, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם". ומבואר מכל זה, שהדלקת נרות החנוכה הם המשך להדלקת המנורה בבית המקדש, וכן במה שאסור להשתמש לאורם.
וכמבואר בנצי"ב פרשת תצוה, הה״ד לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. בשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו כו׳ א״ל תורה נתתי לך שאלולי היא לא בראתי עולמי כו׳. והנה לא נודע עיקר התרעומת מנ״ל לחז״ל שהרע למשה ותו אם הרע למשה אין זה פיוס כ״כ. שהרי אינו דומה כהונה שהיא לאהרן ולזרעו ואין לזולתו חלק בה משא״כ התורה ניתנה לכל ישראל כמו למשה ולזרעו אלא משה בעצמו היה שליח וזכה שתנתן ע״י. ואין זה שייכות לזרעו כלל.
אלא הענין בכ״ז דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל. בא בשפע ע״י אמצעות שני כלי קודש. היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם. הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע״פ וכמש״כ לעיל כ״ה כ״ב. ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה ש״ת. וכ״ז נכלל בכפתורים ופרחים. עד דאי׳ בב״ר פצ״א ר׳ טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח. וע״כ בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד מש״ה נתחזק כח המנורה ע״י נס דחנוכה. והיינו ששנינו בברכות דנ״ז הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנא׳ ויקחו אליך שמן זית וגו׳, ועי"ש עוד במש"כ.
