דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: (במדבר טו, יח-כא)
צריך לבאר כפילות הצווי בחלה. והנה נחלקו התנאים בחלה (ג,ו) בגר שנתגייר והיה לו חלה מגולגלת מלפני שנתגייר לחכמים פטורה מחלה ולרבי עקיבא חייבת בחלה כיון שקרמו פניה בתנור לאחר שנתגייר, ונראה שנחלקו האם שעת הגלגול קובעת לחלה או שעת קרימת פנים שהיא שעת האפיה, וכן נראה מפיה"מ לרמב"ם, והוכיח כן מהסיפרי.
אמנם בירושלמי מבואר דמודה ר"ע שמשעת גלגול העיסה חייבת בחלה, ונשאל הרשב"א (תשובה נד) שהרי ר"ע חייב בחלה של גר למרות שהיתה אצלו בעודו גוי מפני שקרמו פניה, ותי' שר"ע תלה טעמו בפסוק שכתוב 'ראשית עריסותיכם' דמשמע גלגל העיסה וכתוב 'מלחם הראץ' דמשמע שנאפה הלחם, וא"כ נמצא שיש שתי שעות שמחייבות בחלה, דיש חיוב בשעת הגלגול שנא' 'ראשית עריסותיכם' ויש חיוב לאחר שנאפה שנ' 'מלחם הארץ' וא"כ ס' ר"ע דהגם שבשעת הגלגול לא התחייב הגר שהיה גוי אבל מ"מ בשעת האפיה כבר התחייב, והוכיח כן מדברי הירושלמי גבי עיסה שהתגלגלה בחו"ל ונאפתה בארץ שנחלקו ר"ע וחכמים דלחכמים פטור ולר"ע חייב כיון שנתחייב לר"ע בשעת האפיה.
וא"כ הרי ר"ע הוכיח את דבריו מעצם הפסוק שנאמר בבואכם אל הארץ שהיה עיסת חו"ל ולמרות זאת נתחייבו, שהבצקים והקמחים שהביאו מחו"ל התחייבו רק בשעת האפי ורק אחרי שהכינו בצקים באר התחייב גם על הגלגול, ולכך נאמר 'בבאכם אל הארץ וכו' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה' ורק אח"כ נא' דין לגבי מה שיגלגלו לאחר שיכנסו 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וכו'.
וק' שלא נתבאר הפסוק השלישי בחלה, ועוד שהרי הלכה כרבנן ואיך יבארו הפסוקים? ובמה שמשמע לשיטת חכמים שרק שעת הגלגול מחייב בחלה, הנה מצינו גבי עיסה רכה שאין בה גלגול שחייבת בשעת האפיה כמו ששנינו בחלה (פ"א מ"ה) תחילה סופגנין ולבסוף עיסה חייבת ופי' ר"ת דהיינו בלילה רכה שאפאה בתנור שחייבת בחלה בשעת האפיה (וכן הודו לו רוב הראשונים, וכ"פ השו"ע יו"ד סי' שכט).
ועוד מצינו (פ"ב מ"ד) ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, וביאר הרי"ף (פסחים מו) טעמו מדכתיב 'והיה באכלכם מלחם הארץ' ובי' הר"ן שאפי' שבשעת העיסה לא היה חייב כיון שאין בזה שיעור יתחייב אח"כ כשנאפה ללחם, וכ"כ בשאלתות (עג) הגם שכבר נאפה ללחם ושוב אין כאן 'עריסותיכם' מ"מ חל חיוב ע"י צירוף בסל, וכן מתבאר ברמב"ן וע"ר שהסל מצרף רק לאחר שרודה מהתנור שהוא סוף האפיה ומצינו שגם לחכמים גם שעת הפיה מחייבת בחלה.
וא"כ צ"ב במה שפטר בעיסה של גר.
חיוב 'עיסה' וחיוב של 'לחם'
והנה שי' ר"ת בברכות (לז) וכן בפסחים (לז) דבלילה עבה שעשאה על דעת לאפותה או לטגנה חייבת בחלה כמו שמצינו שתחילתו עיסה וסופה סופגנין חייבת, והרמב"ן והר"ש בחלה חלקו וסברו שאינה חייבת בחלה אלא אם עשאה ע"מ לאפותה בתנור שרק אז חל חיוב חלה ואפי' אם נמלך בסוף וטגנה ולא בעיסה שמלכתחילה עשאה לשם לאפותה בחמה ולטגנה.
ובתחילת דבריו סבר ר"ת דאין מברכים המוציא על בלילה עבה שעשאה בחמה או טגנה ומ"מ חייבת בחלה, ומוכח שדין חיוב חלה בעיסה הוא לא שייך ללחם שבה שאחרי שאפאה לא יברל עליו המוציא, ויש עוד דין בבלילה רכה שלמרות שלא חייבת בחלה בעודה בלילה חייבת בחלה לאחר אפיה.
אמנם חזר בו ר"ת ממה ששנינו היה עומד ברושלים ומקריב מנחות מברך המוציא, ומשמע דדינו כלחם גם לברכת המוציא והיה נראה שחזר בו שאין דין חיוב בעיסה לבד אלא רק במה שזה לחם ומה שמצינו תחילתו עיסה וסופה סופגנין כדכ' החזו"א דטיגונה זו אפייתה ונחשב גם אפיה.
חיוב אטריות בחלה
ובתלמיד ה"ר יונה כ' לדעת ר"ת אחר שחזר בו, אטריות פטורות מחלה למרות שבלילתן עבה מ"מ אין עליהם שם 'לחם', ומשמע שר"ת חזר בו ממה שסבר שיש דין חלה על עיסה אלא על לחם בלבד חייב.
אמנם תוס' וכן במהר"ם חלואה כ' שאטריות חייבות בחלה לר"ת גם לאחר שחזר בו, ולשיטתם לא חזר בו ר"ת שגלגול מחייב בחלה אלא חזר בו לענין שיש דין לחם גם בטיגון ובאפיה בחמה.
דעת הרמב"ם בעיסת הכלבים
ובחידושי הגר"ח בי' בדעת הרמב"ם, הל״ה במה דכ' הרמב"ם (פ"ו ה"ה הל' חו"מ) עיסת הכלבים שבזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אין יוצאין בה שאין זו משומרת לשם מצה עכ״ל, וכמבואר במשנה בחלה (פ״א) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכים עליה ומזמנין עליה ונעשית ביו״ט ויוצא בה ארם ידי חובתו בפסח, אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביו״ט ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וזהו שפסק כן הרמב״ם לענין מצה, וכן פסק גם בהל׳ בכורים לענין חלה, וכמתניתין.
אלא דצ״ע מה שכתב הרמב״ם לגבי מצה שהטעם משום שאינה משומרת לשם מצה, והרי לענין שפטורה מן החלה מבואר דכל לאכילת כלבים אין בה שם לחם כלל, וכן מה שאין מברכין עליה ואין מזמנין עליה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה משום שאינה לחם, והרי גם מצה יסוד דינה תלוי בלחם, ולמה הוצרך הרמב״ם לטעם דאינה משומרת, וצ״ט.
והנה בעיקר הפירוש עיסת הכלבים, יעו״ש בירושלמי פ״א דחלה איזהו עיסת הכלבים רשב"ל אמר כל שעירב בה מורסן וכו' ר״י אמר כל שעשה כעכין וכו׳ ר׳ בא בשם שמואל ר"א בשם ר״ח רובא אפילו עשאה קלוסקין, ומה ששנינו שאם אין הרועים אוכלין ממנה פטורה מדובר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממגה ע״כ, ונחלקו בפי' המשנה דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה, ואפילו לאמוראים שחלקו שכל שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שעירב בה מורסן או שעשאה כלמודין, עיקר ההפקעה משום שחישב עליה שלא להאכיל לאדם, ורק משום שצריך שיהיו מעשיה מוכיחין עליה, ואף אם עירב בה מורסן ועשאה כלמודים גם תהא ראויה לאכילת אדם, שהרי מטמאה טומאת אוכלין.
ולפי״ז יש לדון כשחזר וחשב עליה למאכל אדם, אם נשלם דין לחם שבה וחוזרת להיות חייבת בחלה, שבזמן שהרועים אוכלים מחנה חייבת בחלה וארם יוצא בה י״ח בפסח, או שהיא נפקעת לעולם מדין לחם שבה.
וכ' הגר"ח לבאר בדעת הרמב״ם, שכל שחזר וחשב עליה אח״כ להאכילה לאדם חוזר להיות בה דין לחם, ואין חסרון במה שאינה עומדת לאכילת אדם, כיון שעכשיו עומדת לאכילת אדם, והיא לחם גמור, ומפרש במשנה שבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה י״ח בפסח, דהוא זה לעולם, ולא מועיל מה שחשב אח״כ לאכילת אדם, ובחלה הכל הולך אחר שטת חיובה, כמו שמצינו שאם הקדיש את העיסה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח״כ פדאה פטורה מחלה כיון שבשעת חובתה היתה פטורה, שבשעת גלגול העיסה אינה עומדת לאכילת אדם ואין בה שם לחם, והרי היא פטורה לעולם, ולכך הוסיף הרמב״ם לגבי מצה שאינה משומרת לשם מצה, כיון דבשעת עשיית העיסה אינה משומרת לשם מצה, ממילא אין יוצאין בה י״ח מצה לעולם.
הפרשת חלה בקוגל ירושלמי
ובנידון זה דנו בקוגל שעשוי מאטריות דהגם שאנו מחמירים לחוש לדעת ר"ת כדברי הש"ך שחייבות, מ"מ לדעת הראשונים שאטריות פטורות מחלה הרי כשחוזרים ואופים אותם בתנור חל חיוב מצד האפיה, ובזה אפשר לבאר או משום שהאפיה היא רק לדבק את העיסה ולא אפיה מחיבת, או משום שנאמר בירושלמי שכל מה שחייבים כשחזר ואפאה בסוף היינו שמעילה ההפרשה מזמן היותה עיסה שנתברר למפרע שלשם לחם נעשתה.
א"כ מצינו שנחלקו אם יש שני מחייבים שונים, דלדעת תוס' ומהר"ם חלואה יש חיוב בזמן הגלגול ויש חיוב בלחם, ולדעת תלמיד ה"ר יונה יש רק חיוב בשעת הגלגול כיון שמייעד זאת ללחם.
ביאור מחלוקת ר"ע וחכמים
בספרי למדו מהפסוק שחייב בחלה אם לא הפריש מהעיסה, שהיה הו"א שייפטר כיון שהחיוב הוא בעיסה בלבד, והמאירי בפסחים כ' בדעת בן בתירא שאם לא הפריש שוב לא חוזר ומפריש, ומשמע שרק גלגול העיסה הוא המחייב ואין חיוב על לחם, ולחכמים יש שני מחייבים נפרדים.
ונראה לבאר בדעת חכמים שגלגול עכו"ם פוטר לגמרי ולא יתחייב אח"כ גם כשהוא לחם, ובבלילה רכה התבאר אין דין פטור רק שאין עכשיו חיוב שאין לזה שם עיסה, וכן בלחם שהיה פחות מכשיעור ונתערב בסל שעד עכשיו לא היה דין חיוב ולא שהיה פטור לגמרי וממילא עכשיו יתחייב.
העדר החיוב לשיטת ר"ע
ובירושלמי אמרי' דמודה ר"ע בעיסת הקדש שפטורה גם אם הקרימו פניה לאחר שיצאה לחולין, וביאר בזה בתורת זרעים דבהקדש יש פטור נוסף במה שאין השיריים חול משא"כ גלגול נכרי שרק אין בו סיבת חיוב ולא פטור מש סבר ר"ע שיש חיוב אם נאפה אצל ישראל.
ונמצא שנחלקו ר"ע ורבנן בגדר פטור עכו,ם דרדבנן יש פטור בעצם ונפקע לגמרי ולכך אינו חייב גם באפאה ישראל, ולר"ע אינו נפטר לגמרי רק שאינו חייב בזמן שאצל העכו"ם ואם אפאה הישראל הוא חייב.
אם יש דין לכם בחלה
והנה כ' הרא"ש בפסחים (לח) שיש דין לכם במצת מצוה ולומדים 'לחם' 'לחם' מחלה, ובשאגת אריה (צד) כ' לחלוק שהרי בחלה עצמה אין דין לכם, והוכיח מהגמ' בב"ק (צד) שעיסה גזולה חייבת בחלה אפי' אם שינוי לא קונה, וכ' האחרונים לדחות את דבריו שבעיסה גזולה הנגזל הוא הבעלים והעיסה עצמה חייבת, מאש"כ בשאר לה יש דין לכם שנאמר בה 'עריסותיכם'.
ובשאגת אריה כ' לבאר דברי התוס' בפסחים שצריך בחלה שתי פסוקים למעט עיסת גוי ועיסת הקדש ולענין בל יראה בפסח יש רק מיעוט אחד, וייסד בזה השאגת אריה שבחמץ המיעוט הוא שלא יהיה לך חמץ, משא"כ בחלה אין דין על הבעלים כלל אלא יש מיעוט לעכו"ם ולהקדש בנפרד, ומוכח שסבר שאי"צ דין לכם בחלה, משא"כ הרא"ש סבר שיש דין לכם גם בחלה.
עיסת השותפים
והנה הרמב"ם כ' בהל' בכורים (פ"ו) דעיסת השותפים חייבת בחלה אפי' אם אין שיעור לכל אחד אם אין מקפידים זע"ז, ולענין ראשית הגז כ' (פ"י) שצריך שיעור לכל אחד בשותפים, והגר"ח כ' דהרמב"ם סבר שחלה היא חיוב בעצמה ולא צריך שיעור לכל אחד משא"כ בראשית הגז החיוב על הבעלים וצריך שיהיה שיעור לכל אחד מהבעלים, והחזו"א תי' דבשנים יש חיוב בעצם הדבר רק שבמעשר בהמה כיון שיש שיעור המחייב א"כ הרי צריך את השיעורר שנמצא תחת יד הבעלים דאל"כ אין צירוף לשיעור, משא"כ בחלה יש צירוף במציאות כגון בסל או בעיסה גם בלא שיהיה שיעור לכל אחד כיון שהעיסה והסל עצמם חייבים.
שיעור חלה בעיסה של טבל
ואפשר ליישב דברי הרמב"ם ע"פ מה שכ' התוס' בסוכה (לה) דעיסה של טבל חייבת בחלה בשיעור של חמשה רבעים בלא חלק מתנות כהונה ולויה ובמנ"ח דייק מדברי הרמב"ם דחייב בכל אופן, ובי' בזכרון שמואל דהרמב"ם סבר דלא בעי' לכם בחלה אלא שגלגול גוי והקדש התמעטו, משא"כ ממון השבט לא התמעט ולכך הגם שיש חלק לכהנים והלויים מ"מ אי"ז במיעוטים של גוי והקדש, ותוס' בסוכה ס' כהרא"ש שיש דין לכם בחלה, א"כ הרמב"ם סבר דבעיסת השותפים הגם שאין שיעור לכל אחד ואחד הרי העיסה עצמה חייבת בחלה ולענין ראשית הגז צריך שיהיה שלו בשביל חלות החיוב.
א"כ מצינו שנחלקו הראשונים במה שנתמעט גלגול הגוי, שהרא"ש ותוס' בסוכה פטרו לפי שאין בעלים על העיסה, והרמב"ם סבר שעצם בעלות הגוי פוטרת וא"כ מה שביארנו בדעת חכמים שיש פטור בעצם בעיסה של גוי לא א"ש לדעת הרא"ש והתוס' שסברו שאין פטור בעצם אלא שאינה שלו וכתי קשה לשי" חכמים מה הפטור בעיסה שגלגל הגוי. וכן בדעת הרמב"ם הגם שעיסת גוי פטורה מ"מ בעיסת חו"ל שאינה פטורה בעצם אכתי שיתחייבו בשעת האפיה.
והנה בירושלמי מתבאר דחכמים השיבו לר"ע דהגם שישראל בכניסתן לארץ התחייבו בעיסתם מ"מ לדורות עיסת חו"ל שהביאה לארץ אינה חייבת ודינה כעיסת הגוי שפטורה, והגר"א עוזר שליט"א ביאר שעיסה שבשעת הכנתה היתה ראויה לחלה ונפטרה ואפי' שלא נפטרה לגמרי אלא שלא היה חיוב, סברו חכמים שאין יכולה להתחייב שוב לפי ששעה ראשונה של החיוב היא הקובעת לחלה ולכך בגלגול הגוי שאינו פטור לגמרי רק שאין חיוב מ"מ כיון שהיתה פטורה שוב אינה מתחייבת יותר, משא"כ בלילה רכה הרי אינה נחשבת לעיסה החייבת בעודה בלילה לכך תתחייב באפיה, וכל עוד שלא נכנסו ישראל לארץ ולא היתה להם מצות חלה כלל מודו חכמים שחייבים בעיסות והבצקים שהכניסו שהרי לא היו חייבים כלל והרי"ז כעין בלילה רכה שאין חייבת בחלה כלל שאין שם עיסה עליה הולכך התחייבו בשעת האפיה, ואחר שנכנסו לארץ הרי כבר חל חיוב עליהם, וגם חלה בחו"ל שהביאוה לארץ וכן עיסת הגוי היא בגדר החיוב רק שאין חייבת ובזה היא פטורה כיון שהיתה פטור בשעת החיוב הרי לא תתחייב לעולם.
ביאור כפילות הפסוקים
וזה מבואר בפסוקים שנאמר 'בבואכם אל הארץ וכו' והיה באכלכם תרימו תרומה לה' נאמר לבאי הארץ לפני שנכנסו לעיסה שהביאו לארץ מכיון שלא התחייבו בחלה הרי חייבים באפיה ובזה גם חכמים מודים לר"ע, ונאמר 'ראשית עיסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה' שמדובר בעיסות שנעשו מאז שנכנסו לארץ ולמאי דקיי"ל כחכמים לדורות הבאים רק עיסה שהתחייבה בגלגול חייבת בחלה משא"כ אם היה פטור כגון בעיסה של גוי וחו"ל תהיה פטורה לעולם וזה מה שנאמר 'מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדרותיכם' שנקבע לדרות בהאים שרק אם בשת הגלגול היה חיוב, ורק בבלילה רכה שהחיוב יבוא רק בשעת האפיה חייבת כיון שלא היתה בכלל החיוב בעודה בלילה ואם כבר היתה עיסה רק שלא היתה חייבת הרי תפטר לעולם.
לע"נ הרב יהודה אריה ב"ר ישראל דוד ז"ל
נלב"ע כ"ג סיון תשפ"ב – רדף ודבק בתורה וחסד כל ימיו אהב את הבריות וקרבן לתורה ולמצוות.
