כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵֽן: (במדבר יח,כח)
בגמ' בקידושין (מא,ב) ובב"מ (כב,א) לומדים מהפסוק 'גם אתם' לרבות את השליח.
וכן הובא ברמב"ם הל' תרומות (פ"ד) עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם. ובהלכה ט' כתב הרמב"ם, האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה.
והראב"ד השיגו, הלא דברי הירושלמי הם לריש לקיש דאמר שאין דיבור מבטל דיבור, ומה ראה לפסוק כריש לקיש כנגד רבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכמו שהסיקו בגמרא (קדושין נט) שמועיל ביטול השליחות. וביותר קשה מדברי הרמב"ם גופא שפסק כרבי יוחנן לענין קדושין (אישות ט,כ) וגירושין (גירושין ו,טז) שמועיל ביטול השליחות בדיבור קודם שעשה השליח שליחותו.
בתורא"ש (ותוס' טוך, קדושין נט:) תמה על סברת ריש לקיש שאין דיבור מבטל דיבור מאשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, שאינה חוזרת ומבטלת שליחותה, וקשה איך שייך לר"ל שיקדשנה שלוחה בעל כרחה אע"פ שעומדת וצווחת, מ"מ כיצד אפשר לשליח לעשות עבור המשלח דבר שאינו חפץ בו.
שליח שלא לדעת המשלח
ומצינו שנחלקו הראשונים האם יכול השליח לעשות דבר עבור המשלח בניגוד לרצונו, באופן שהשליחות לא בוטלה, כגון השולח גט לאשתו ופגש המשלח את השליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, אמרו בגמרא (גטין לב.) שאין אומרים שהכוון לצערו אלא הוא ביטל את השליחות והגט בטל.
ברש"י ביאר שאין אומרים שאין בדעתו לבטל את הגט רק שמעכב את הגט חודש או חודשים לצערה, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו. והקשה הרשב"א על פירושו שהרי אין חילוק אם בדעתו לצערה או לבטל וכיון שאמר שביטל את השליחות מה שייך שיהיה יותר שליח בזה.
ולכך פירש הרשב"א באופן אחר, שהחשש שאין פיו ולבו שוים ולא רצה אלא לצער השליח. ומבואר שלשי' רש"י אילו היינו אומרים שרוצה לעכב הנתינה רק כדי לצערה, יכול השליח ליתן לה הגט בניגוד לרצון המשלח מפני שלא ביטל המשלח את השליחות, וכפי שראינו מדברי ריש לקיש שהרי אין דיבור מבטל דיבור. ואילו הרשב"א סבר שכיון שביטל את השליחות גם אם רק התכון לצערה אינו שליח.
וקשה בדברי רש"י מצד הסברא, כתמיהת התורא"ש, ודברי הרשב"א קשים מהגמרא, שהרי כן מבואר מדברי ריש לקיש שכשאין ביטול אפשר לפעול בעל כרחו של המשלח.
ובחלוקת רש"י והרשב"א פירש הדברי יחזקאל (סימן לו) שנחלקו האם יש לשליח כח עצמי לפעול או שאינו פועל אלא מכח המשלח, שרש"י סבר שיש לשליח כח עצמי הרי שכל עוד שליחותו בתוקף הוא פועל מכח עצמו אף אם אין הבעלים רוצים בדבר, והרשב"א סבר שאין השליח פועל אלא מכח המשלח וכאילו משלחו פועל על ידו, ולכך אין יכול לפעול שלא ברצון המשלח.
וכתב בדברי יחזקאל שרש"י בזה לשיטתו, שפירש בגיטין (י,א) דכיון דבטיל משלח לשליחותיה דשליח נמצא שאינו שלוחו ואין כאן גירושין כלל. הרי משמע מכללא שבלא ביטול השליחות מתגרשת בנתינת השליח אעפ"י שאין הבעל רוצה בגירושין
נשתטה המשלח
וכתב שם לתלות נידון זה במחלוקת הרמב"ם והטור לענין נשתטה המשלח, אם יכול השליח לעשות שליחותו מדאוריתא אם לאו, רש"י נוקט כהרמב"ם שהשליחות בעינה עומדת הגם שהמשלח נשתטה, הרי שהשליח פועל מכח ולכך יכול ליתן הגט אף אם אין הבעלים חפצים בדבר, כל עוד לא בוטלה השליחות. ואילו הרשב"א יסבור כדעת הטור שהשליח פועל רק מכח משלחו, הלכך כל שנשתטה או שמתנגד לדבר, אין כח לשליח לעשות שליחותו.
אלא שקשה על כך מדברי הרשב"א (ר"פ מי שאחזו) שסבר כהרמב"ם לענין נשתטה המשלח שיכול השליח לעשות שליחותו, הרי שפועל בכח עצמו, ושמא אפשר לומר דרק בשוטה סבר הרשב"א דכיון שהוא בר עשיית גירושין וקדושין אלא שמעשהו אינו מעשה המועיל מפני שנעשה בלא דעת, וכמו אדם ישן שאינו מופקע בעצם אלא שמעשהו אינו כלום הלכך אעפ"י שנשתטה המשלח, יכול השליח לגרש שהרי באופן זה אין חסרון במעשה.
ולכאו' היה אפשר לתרץ שנקט הרשב"א ששאלה זו עצמה תלויה במח' ריו"ח ור"ל, דלריו"ח כיון שיכול המשלח לבטל השליחות, הרי השליח תלוי ועומד בכל עת במשלחו הלכך נידון הדבר שכל כחו לפעול הוא מחמת המשלח שהרי הוא קשור בכל עת ברצון המשלח לקיים השליחות או לבטלה, על כן לריו"ח אי אפשר לגרש שלא מדעת המשלח, משא"כ לריש לקיש דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, נמצא שיש לשליח כח עצמאי שאינו תלוי במשלחו, ולכך מצי עביד בלא רצון משלחו.
אך אין נראה לומר כן, שהרי מבואר בסוגיא בקדושין שמודה ריש לקיש שמעשה מבטל דיבור, כגון שקיבלה האשה קדושין מאחר וכד', הרי חזינן דאף לר"ל השליח תלוי ועומד במשלחו, שיכול הלה לבטל שליחותו ע"י מעשה.
ובתוס' בקדושין (נט,ב ד"ה לא) כתבו שאפילו לריש לקיש אם אמרה האשה לשליח אין רצוני שתקדשני פשוט שאינה מקודשת. ופירש בקהילות יעקב (גיטין כה) שמהותו של השליח הוא שעושה על פי משלחו, דאילו השליח קידשה לעצמו ולא למשלחו ודאי אינה מקודשת למשלח, וכן כשהשליח רואה שהמשלח אינו רוצה את הדבר הרי אינו פועל על פי המשלח ועל רצונו, אעפ"י שאין השליחות בטלה לריש לקיש, מ"מ אינו נחשב שליח אלא כשעושה עבור משלחו, וחסר בשליחות.
ולפי זה יש לפרש סברת הרשב"א שהמשלח אמר לו שלא יגרשה, ובזה ואין יכול לעשות כנגד רצונו של המשלח וכסברת התוס'. וכל מה שאמר ר"ל שאין דיבור מבטל דיבור רק כשאמר שלא בםני השליח והרי השליח עשה שליחותו.
ורש"י סובר שאפילו אמר בפני השליח שלא יתן רשאי השליח ליתן. ואכן כבר דייק כן המהר"ם בקדושין מדברי רש"י שם שאינו סובר כהתוס' אלא אף בשביטל לפניו סובר ריש לקיש שיכול לבצע שליחותו, ולפי"ז יכול השליח לגרש אפילו יודע שאין זה רצון משלחו.
אלא שעיקר הסברא צריכה באור, כיצד עושה שליחותו עבור משלחו כשהלה עומד וצווח.
גדר השליחות במיוני או בהסכמה
והנה כתב בשערי ישר (ז,ז ובקונטרס השליחות) שיש שני דינים בשליחות דיש שליחות שנותן כח לשליח, כגון בגירושין שאין בכחו של אדם לגרש אשת חברו וכשהבעל ממנהו לשליח נותן לו כח לפעול עבורו גירושין. ויש שליחות שאינה נתינת כח רק שמעשה השליח מתייחס אל המשלח, כגון שליחות לשחיטת קרבן פסח שגם ללא השליחות שחיטתו שחיטה, אלא שדין השליחות מחדש שמועילה שחיטת השליח גם עבור המשלח. והביא בזה הגרש"ש נפק"מ בזה.
ופירש שנחלקו ר' יוחנן ור"ל אם דיבור מבטל דיבור בשליחות של נתינת כח, אבל בשליחות על מעשה לדברי הכל אי אפשר לבטלה שלא בנוכחות השליח, וכשאומר לו בפניו שאינו רוצה בשליחות אין מעשה השליח מתייחס למשלח.
וטעם חילוק זה, משום שלנתינת כח צריך שימנה את השליח שיוכל לפעול במקומו, ולכך שייך לבטל אותה ונתינת כח, משא"כ בשליחות מעשה א"צ למנותו לשליח אלא לצווותו על העשיה, ובזה אין יכול לבטל אלא בפניו.
שליחות בתרומה
והנה הקשו הראשונים (בגטין סו) מה בין 'כל השומע קולו יכתוב גט' דהוי שליחות לכתיבת הגט, ובין 'כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום' שמותר גם במודר הנאה, שמשמע שאינו לשון שליחות. והתוס' נקטו שאמנם גם שם הוי שליחות אלא שכשאומר בלשון כללית כזו אין איסור במודר הנאה. אבל הרמב"ן פירש שלענין תרומה די בנתינת רשות לכל הרוצה לתרום, דסגי בגילוי דעת גרידא, משא"כ בגט.
ובאור דברי הרמב"ן, שאמנם צריך לתורת שליחות בתרומה שהרי משם נלמד דין שליחות לכל התורה, אבל אין צריך לה 'ציווי', וכל שאמר 'כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום' יש בזה נתינת כח ודי בזה למינוי שליחות אעפ"י שלא ציוה לתרום [ולהכי שרי במודר הנאה], ורק בכתיבת הגט גזרת הכתוב היא דבעינן ציווי, ובשאר כל ההלכות של חלויות כגון תרומה גירושין וקדושין, מועיל במינוי בלא ציווי.
האם בשליחות צריך צווי או מינוי
ולפי"ז אפשר לבאר מחלוקת רש"י והרשב"א הנ"ל, שנחלקו במחלוקת הרמב"ן ותוס', שרש"י נקט כהרמב"ן שמועיל בכל התורה שליחות בלא מינוי ולכך יכול השליח שקיבל כח מהמשלח לגרש או לתרום אפילו בע"כ, שהרי כחו בידו ואפילו עומד וצווח יכול ליתן שהרי כחו שקיבל לא ניטל ממנו כל עוד הוא שליח.
ואילו הרשב"א סובר שבכל התורה צריך ציווי דוקא [כהתוס' והר"ן בגטין דלא כהרמב"ן], ולכן כל שעומד וצווח בפניו הרי אינו יכול לפעול בניגוד לדעת משלחו כמו שנתבאר.
בדעת הרמב"ם
ובביאור דברי הרמב"ם הנה פסק בהל' תרומות (פ"ד ה"ג) התורם שלא ברשות אם בא בעל הבית אח"כ ואמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. והלא בסוגיא בב"מ שם העמידו דין זה בששלחו שליח מקודם, שאל"כ לא מהני דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ופירש הכס"מ שהרמב"ם נקט על פי סתימת הסוגיא בקדושין (נב,ב) שדברי התוספתא מתפרשים כפשוטם בלא שוייה שליח, שכן אמרו שם גבי ההוא גברא שקידש אשה בדבר של חברו, ומצאו הבעלים ואמר לו מדוע לא נתת מדבר אחר שהוא יותר טוב, והשוו זאת בגמרא לדין התורם שלא מדעת חברו ובאו הבעלים ואמרו כלך אצל יפות.
ובגמ' בב"מ שם בסוגיית יאוש שלא מדעת מקשים לשי' אביי שסבר שלא הוי יאוש והרי מועיל גילוי דעת של הבעלים לאחר ההפרשה באמרו 'כלך אצל יפות' והלא באותה שעה לא היתה התרצות בפועל על התרומה. ותירץ רבא שעשאו שליח ויש ידיעה ורצון בפועל, והגמ' מבארת שודאי עשאו שליח שאל"כ ל"מ לעניין תרומה שנאמר 'גם אתם' – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם – אלא הכא במאי עסקינן בדשויא שליח. ויש שפירשו שיש גזרת הכתוב מיוחדת בתרומה שצריך שליחות לדעת.
והגרש"ש ביאר דלענין שליחות לא מועיל הסכמה בניחותא כמו לענין יאוש וכד' וישי לדון פי' אם יאוש בכח מהני, אלא מינוי גמור לשליחות, ובזה צריך שיעשה שבפועל את השליחות ויהיה חפץ בשעת השליחות, וכן התרבה בפסוק 'גם אתם' לרבות שלוחכם שצריך שיתרום השליח מתוך דעת הבעלים ממש, וכן רבא שסובר בעלמא שיאוש שלא מדעת הוי יאוש, מודה בשליחות לתרום שצריך דעת בפועל,טלכך העמיד שעשאו שליח.
ועל פי הסוגיא בקדושין נב דמשמע שאי"צ להעמיד בדשויא שליח כאמור, א"כ מבואר שענין השליחות בתרומה אינה כשאר חלויות שצריך להם פעולה חיובית אלא די בניחותא של בעלים והתרצותו.
וזהו שפסק הרמב"ם (אישות ה,ח) 'הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיו"ב וקידש בו אשה ובא בעל הבית, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתייבש עמו'. ומבואר שמועיל גילוי דעת והסכמה לאחר מעשה ואין צריך רצון פעיל. וטעם הדבר מבואר עפ"י מה שכתב הגרשש"ק שבקנינים מספיק מעשה קנין של הקונה ואין צריך לפעול הקנאה מצד המקנה אלא שצריך שיהיה בדעתו הכללית להסכים לקנין והקונה עושה מעשה המורה בעלות ושליטה.
ביאור הגדר בתרומה
וא"כ אפ"ל כן בדעת הרמב"ם לענין הרמת תרומה, שאין צריך פעולה חיובית מצד הבעלים דוקא אלא בהתרצות וניחותא באופן שאינם מעכבים את ההפרשה. ויסוד לזה יש על פי הירושלמי (ריש תרומות) שמסתפק אם מועיל להפריש תרומה מפירות הפקר. הרי משמע עכ"פ לפי הצד הזה, שאין צריך הפרשת 'בעלים' באופן חיובי אלא די במעשה של האדם המרים כל שאין בעלים המעכב.
וא"כ יש לומר שאף כי צריך דין 'שליחות' בהרמת תרומה ואין די בנתינת רשות או בגילוי דעת מצד הבעלים שנוח להם בהפרשה, על כן גילתה תורה שאף השליח נעשה 'בעלים' לענין ההפרשה, וזהו 'אתם – גם אתם, לרבות את השליח' כלומר השליח נחשב גם הוא כ'בעלים', אבל אין כאן מינוי ממש, וכיון שכן הרי די בגילוי דעת לאחר מעשה מצד הבעלים שנוח לו בהפרשת האחר, כי שליחות לתרומה אינה פעולה חיובית של מתן כח כשאר שליחויות ומועיל בה עשיית שליח בכגון 'יאוש שלא מדעת'.
ועל כן סובר הרמב"ם שלענין תרומה (שלא כבשאר דברים) לא אתי דיבור ומבטל דיבור, משום שביטול שלא בפניו מועיל רק בשליחות של מתן כח, ולא בכגון שליחות על מעשה שא"א לבטל שלא בפניו כנ"ל, וה"נ בשליחות להרמת תרומה שאין בה נתינת כח לשליח אלא ממילא נעשה השליח כבעלים.
